שוב שעיר לעזאזל: הבעיות הישנות של הקרן החדשה

השיח הציבורי, למרבה הצער, עוסק פחות ופחות במהות. לא שלום ולא ביטחון, לא כלכלה ולא חינוך, לא חברה ולא עתיד הדמוקרטיה. "כן ביבי" או "לא ביבי" - אלה הפתקים שלכאורה מחכים לנו בקלפיות, ואפילו בבחירות המוניציפליות. ובהיעדר מהות, בכל פעם שמבקשים להכפיש מועמד וליצור דה-לגיטימציה כלפיו, חוזרת המנטרה הקבועה: הוא שמאלן, קשור לאחד מארגוני החברה האזרחית וכמובן, לקרן החדשה לישראל.

לא די בכך שאנחנו אשמים במחאת הדרוזים, בסיכול הסכם הפליטים ובמצב השכונות המחפיר בדרום תל אביב (ובאמת תודה שלא בתאונות הדרכים ובעיכוב הרכבת הקלה). מועמדים ברשויות המקומיות מטיחים בנו את חיזוק הקהילה הגאה, הכמיהה לשילוב נשים, הרצון לשיתוף פעולה עם האזרחים הערבים, הידוק הקשר עם התנועה הרפורמית והחטא החמור מכל: המאבק לפתיחת מוסדות תרבות בשבת. מאחורי אלה אנחנו מתייצבים כמובן בגאון - תמיכת הקרן בגופים המקדמים סדר יום ליברלי היא גלויה ומוצהרת. זה לא משנה: בקמפיינים נוטפי ריח אנטישמי, שמעטרים את הרחובות מנתניה עד ירושלים, מנהריה עד דרום תל אביב, מתוארים הקרן והגופים הנתמכים על-ידה כמפלצת תמנונית, זדונית וחתרנית, המרעילה את מוחות הילדים וזוממת בחשאי להפיל את המדינה מבפנים.

הדיון בקרב המחנה הלאומני על הקרן הוא גם לא יעיל וגם מגוחך. לא יעיל, משום שפעם אחר פעם מתברר שהציבור, כמעט מכל השכבות והמגזרים, מתחבר למסרים שלנו ודווקא תומך בנושאים שאנחנו מקדמים, מנישואים אזרחיים, דרך שוויון ללהט"בים ועד לתחבורה ציבורית בשבת. מגוחך, כי ככל שהימין העמוק חופר עמוק יותר בארגוני החברה האזרחית, הוא מגלה זיקה גורפת לקרן החדשה לישראל.

למען חברה ישראלית טובה יותר

ב-40 שנות פעילות, אין קהילה, קבוצה או משימה שלא התגייסנו למענה. למעשה, כל מי שפעל למען חברה ישראלית טובה יותר, היה קשור בדרך זו או אחרת לקרן החדשה לישראל. שרים ונבחרים, שמטיפים נגדנו תחת כל מיקרופון רענן, מכירים היטב את שיתוף הפעולה של משרדיהם עם ארגוני הקרן, בנושאים שבאמת חשובים לציבור ולאיכות חייו. בבוקר הם משתלחים - בערב הם חונכים ומברכים. אין זה פלא אפוא שגם זאב אלקין, מיד לאחר שהאשים את יריבו הירושלמי בהישענות על הקרן, גילה כי גם בסביבתו וברשימתו ישנם "שותפים לחטא".

אבל לשיא האבסורד הגיע ה"תחקיר" שפרסם לאחרונה אחד משופרות המחנה, העיתונאי עקיבא ביגמן, על אתר "העין השביעית" וקשריו לקרן. על גודש הטעויות המביכות, לעיתים על גבול ההזויות, כבר עמדו עיתונאי האתר בתגובתם לביגמן. נזכיר רק את טענתו לגבי "קידום אג'נדות של השמאל", כשמדובר בנושאים כמו מאבק בפרסום הסמוי, מאבק באפליה ובגזענות, דיון בערכי העיתונות ודרישה לשלב את האזרחים הערבים בסקרים פוליטיים בתקשורת. המרצע מזמן לא זינק גבוה כל כך מהשק: אם כל זה "שמאל", מה זה בעצם אומר על הימין?

מול השיח המתלהם הזה ניצבת השדרה המרכזית של הציבור הישראלי, ולא ממש מבינה על מה המהומה. היא מחפשת תשובות אמיתיות, או לפחות דיון וויכוח בסוגיות כמו משבר הדיור, הקריסה של מערכת הבריאות הציבורית, מצוקת האקדמיה, הירידה בהישגי התלמידים ואפילו הפיחות בספורט. היא רואה בעיניים כלות את גרירת הרגליים מול הגדה, את חוסר התוחלת מול עזה, את ההדתה בבתי הספר, את העליהום על בתי המשפט, את הראשים המוסבים לאחור מול מדריכת צניחה בצה"ל ואת המסרים שיוצאים מפיהם של ראשי מכינת עלי. לאף אחד אין תשובות עבורה, פרט להסטת הדיון למחוזות ההסתה הפרועה. מתברר שבדרך ל-40 המנדטים, ממש כמו בהונגריה ובטורקיה, אין דין ואין חשבון והכל מותר.

הקרן החדשה לישראל מתייצבת בגאווה מאחורי ארגוני החברה האזרחית וסדר היום הליברלי. מי שמזכיר אותה בעקביות כדמון הנצחי, מציב אותה בראש המחנה ועושה לה סך הכל שירות לא רע - יעידו התרומות וההתגייסות המוגברת. לציבור, לעומת זאת, הוא נותן שירות גרוע במיוחד, עם נזק בלתי הפיך לדיון הציבורי.

מוטב שהימין יעשה "אחורה פנה" וישוב לדיון בעצם העניין: אופיה של מדינת ישראל והפתרונות הדרושים לה ולאזרחיה. ספוילר קטן: זה לא יקרה. בכל הנושאים האלה, הימין יודע שהוא כבר הפסיד.

■ הכותב הוא מנכ"ל הקרן החדשה לישראל