מי בדיוק שומר על חופי ישראל?

משרד האנרגיה מוביל מדיניות שעלולה לגרום לנזק אדיר לחופינו, תוך התעלמות מהביקורת הציבורית

חוף ים / צילום: שאטרסטוק
חוף ים / צילום: שאטרסטוק

הצלחת מלחמת ששת הימים הובילה את ישראל לקונספציה, שהובילה לקשה שבמלחמות ישראל ביום הכיפורים ולטראומה הנמשכת עד היום. 45 שנים אחרי, ממשלת ישראל ובעיקר שר האנרגיה יובל שטייניץ וצוות משרדו, מובילים קונספציה, על פיה הם מנהלים את קידוחי הגז והנפט בים באחריות, כשלמעשה הם מובילים אותנו לאסון הגדול מהאיום האיראני, בהתעלמותם מההשלכות ההרסניות לביטחונה האסטרטגי של ישראל במקרה דליפה בים.

חטאם הבסיסי בסירובם להפקיד את סמכויות הגנת הסביבה בידי המשרד הייעודי לנושא, וההתעקשות כי רק הממונה על הנפט במשרד האנרגיה ינהל את מכלול קידוחי הים מטעם הממשלה. הצורך בפיצול ניגוד עניינים מובנה זה, והפרדת הסמכויות בין מפתחי התעשייה לשומרי הים הוא הלקח העולמי בעקבות אסון מפרץ מקסיקו ב-2010.

ללא הוראות בטיחות וגהות מחמירים, תחת ניהול כל כך לקוי ותוך סירוב לשקיפות על דליפות כשיתרחשו, השאלה אינה האם יתרחש אסון או לא, אלא מה תהיה עוצמת הפגיעה שתיגרם ומידת המוכנות להתמודד עם מצב חירום בים. בישראל חסרים צוותים מיומנים, ציוד חירום ודברים נוספים שמבקר המדינה התריע עליהם ב-2013, אך איש לא טרח ליישם. חברות האנרגיה מתייחסות בהתנשאות כלפי גורמי הגנת הסביבה, "עושים טובה" שמשתפים פעולה, בעוד העבודות מתבצעות ללא פיקוח ותוך עבירות סביבתיות מקוממות.

אסון השריפה בכרמל ייראה פשוט מול אירוע דליפה משמעותי. עקרון הזהירות המונעת בתעשיות כל כך מסוכנות קובע, שאסור לקחת שום הימור וחייבים להקפיד בקטנה כחמורה.

בדוח מבקר המדינה מ-22.10.18, נמתחה ביקורת חריפה על רשות המים ועל משרד האנרגיה, שמנהלים את משק המים ללא תוכנית אב מוסדרת ובאופן לא תקין ולא מקצועי, שהוביל למצב מסוכן ולמשבר חמור, תוך פגיעה כמעט חסרת תקנה במי התהום, בכנרת ובמקורות מים אחרים. זהו ניסוח מאוד עדין ומנומס לעומת הביקורת העזה של עמותת צלול בחודשים האחרונים נגד כשלי ניהול משק המים. יובל שטייניץ אחראי לשני אסונות סביבתיים, מהחמורים שידעה ישראל. אחד כבר בהתהוות והשני מאיים כפצצה מתקתקת מעל ראשינו.

התלות המוחלטת בהתפלה משמעותה תלות מוחלטת בים נקי. מחדל הניהול האנטי-סביבתי של הקידוחים הימיים עלול להיות הרסני, ולא רק בגלל מים. לישראל יש רק 197 ק"מ של חוף, מהם קילומטרים ספורים טבעיים ופתוחים. הרוב מהווים משאב יקר ערך, מקור חיים למיליוני אנשים, התלויים בהם לבילויי פנאי, מסחר, תיירות, מגורים, כלכלה, ביטחון ועוד. 99% מהסחר בארץ הוא ימי, תחנות הכוח מפיקות חשמל בעזרת מי הים. המדינה משקיעה הון בקידום תיירות החופים, תוך ניצול ציני של לאקונה בחוק החופים כדי להפקיר את היפים שבחופינו לטובת מלונות. מה יועילו אלה בחופים שחורים ומזוהמים?

אסון דליפה משמעותי יעלה למשק מיליארדים. בעקבות אסון מפרץ מקסיקו, שילמה החברה האחראית, בי.פי, למעלה מ-50 מיליארד דולר פיצויים לנפגעים הרבים. בישראל אין שום מנגנון פיננסי להגן על המשק. אין שקיפות לגבי מידת הכיסוי הביטוחי של חברות הגז, אין חובת הוכחה לאיתנות כלכלית מספקת ואין פיקוח על דיווחי חברות האנרגיה לשוק לניירות ערך. החברות אינן מדווחות על חדשות גרועות או רק מדווחות בדיעבד, תוך מאמצים להעלימן ממשקיעים, בניגוד לחוק, ואין פוצה פה. ככה לא מנהלים תעשייה כל כך מזהמת ומסוכנת לישראל.

אני קוראת לך, השר שטייניץ, יובל, לא מאוחר למנוע את האסון. עשה את הדבר הנכון למען עתיד ישראל.

■ הכותבת היא מנכ"לית עמותת צלול. 

צרו איתנו קשר *5988