גם זה עניין מגדרי: מה קורה כשמנהלת מחליטה להפסיק לרכך מיילים עם סימני קריאה...?

בחודש שעבר הצליחה עובדת צעירה בצוות שלי להשיג שלושה יעדים גדולים במהלך אחר-צהריים אחד. "וואו", כתבתי לה אני, הבוסית שלה. "מעולה. עבודה נפלאה באמת".

האם זה באמת מה שחשבתי? והאם גם ללא "וואו!!!" או "עבודה נפלאה!!" עדיין קיבלה העובדת את המסר שהיא באמת עשתה עבודה נפלאה?

סימני קריאה אינם רק מרכיב מקובל בעולם העסקי בימים אלה, אלא גם מרכיב צפוי. סימן הקריאה - המשמש כמרכך כביסה רגשי באינטראקציות במקום העבודה - מפיח עליצות בדו-שיח ומעניק לבקשות קשוחות צביון נעים יותר. כמו כן שואבים סימני הקריאה אנרגיה מחשבתית רבה בקרב המשתמשים בהם. מעט מאוד נושאים מעוררים דיון ציבורי לוהט כמו הסוגיה כיצד, מדוע או מתי להשתמש בסימני הפיסוק העליזים האלה, או איזו משמעות יש לעובדה שמישהו אינו משתמש בהם.

רק תשאלו נשים בתפקידי ניהול, שמבחינתן אימיילים שגרתיים עלולים להפוך לחישובים סבוכים של חמימות, היכולת להתחבב על אחרים וסמכות. האם מוטב לסיים אימייל ב"תודה!" או שמספיק לכתוב "תודה"? אף יצור אנושי אינו מתנהל באינטנסיביות רגשית כזאת בחיים האמיתיים, אבל קל יותר לכתוב "מצפה לקבל את הגיליון האלקטרוני!" מאשר להסתכן ביצירת רושם של אדם קר או לא ידידותי.

כבוסית וכעיתונאית שכיסתה סוגיות של עבודה וניהול, תהיתי לעתים קרובות כיצד ייראו החיים ללא סימני קריאה. על כן, ב-1 בספטמבר, חדלתי להשתמש בהם. החלטתי על תענית סימני קריאה מחג העבודה - שחל ביום ב' הראשון של חודש ספטמבר - ועד 1 באוקטובר.

זו לא הייתה הצלחה שלמה!

ואז הגיעו "..."

מציאת דרכים חדשות להבעת התלהבות וחמימות באימיילים גזלה זמן והניבה כמה תחליפים מביכים. האימיילים שלי באחד מימי ספטמבר הראשונים הסתיימו במילים Thanks, Kim; "Thx"; THANKS", ופעם אחת באופן שובר לב ב-"Grazie x1000". עשיתי שימוש בשלוש נקודות... וזה יצר את הרושם שאני לא מסוגלת לחשוב עד הסוף באופן מסודר... ניסיתי להשתמש באימוג'י דמוי סוכריית הגומי של ג'ימייל. האם רציתי באמת שההילה המקצועית שלי תהיה סוכריית גומי ידידותית?

היו נפילות בלתי נמנעות (היי. אמא!"). שברתי את תענית סימני הקריאה שלי בכוונה כמה פעמים, והודיתי להורה בבית הספר של ילדיי על שאירח את הילדים למשחקים במשך כל יום החופשה מבית הספר. כמו כן, הרגעתי את המארחת שהזמינה אותי לארוחת ערב שאליה הגעתי באיחור שאני "במרחק של שתי דקות!".

סיפרתי לכמה מהקולגות שלי על תענית סימני הקריאה. אחד מהם כתב מאמר לעמוד הראשון של הג'ורנל על ההתמכרות הקולקטיבית שלנו לשימוש בהם. קולגה אחרת אמר שהיא השתמשה בכמה סימני קריאה באימייל ששלחה לאחרונה, כיוון שחששה שהיא לא תישמע מספיק חיובית לנמען. היא שאלה אותי "למה אנחנו חושבות יותר מדי?".

התשובה: בגלל שאנחנו חייבות. בוסים גברים שכותבים באופן בוטה וקצר אינם מעוררים תשומת לב מיוחדת. מחקרים רבים של צוותי הנהלה הראו שבוסיות נשים הולכות על חוט דק. אם הן משתמשות במעט מדי מרככים וסימני קריאה, הן נתפסות כקשות וחסרות רגש. אם הן משתמשות ביותר מדי - הן נתפסות כחסרות משקל.

"מרביתנו קוראות ומנסחות מחדש מה שאנחנו מקלידות כדי לוודא שאנחנו נוקטות בטון הנכון", אומרת איימי בהוטינסקי, סמנכ"לית התפעול של חברת הנדל"ן הדיגיטלית Zillow Group, שתומכת בשימוש בסימני קריאה באופן מתון. היא מגבילה את עצמה לסימן קריאה אחד או שניים בכל פסקת אימייל. "זה מרגיש לי אותנטי", היא אומרת.

ההימנעות מסימני קריאה הרגישה לי איכשהו פחות אותנטית. יש לי טבע נלהב, וכשפרויקטים שנמשכים זמן רב מגיעים לשלבים קשים במהלך החודש, אני חושבת שמסרים חמים ועליזים יותר יקנו נופך קליל ואופטימי יותר לבקשות מסוימות. מצד שני, אהבתי את זה שלא הייתי צריכה להתנצל על כך שאני מבקשת מאנשים לעשות דברים.

כשמנהל חדש הצטרף לצוות שעובד באופן הדוק עם הצוות שלי, חששתי שהאימיילים הנעימים אך רצופי סימני הפיסוק שלי יוצרים את הרושם שאני סובלת מדיכאון קליני או, במקרה הטוב, שאני זקוקה לכוס קפה.

תחליף בצורת "?"

שתי נשים נוספות הצטרפו אליי לתענית סימני הקריאה, וגילו במהירות מה מצפים העובדים מבוסיות נשים.

הפעם הפידבק היה מיידי. מנהלת תקשורת בחברת טכנולוגיה גדולה בסן פרנסיסקו שלחה את המסר "עבודה טובה. עשית את זה היטב", לאחת העובדות שטיפלה במיומנות רבה בסוגיה בעייתית. האישה השיבה מיד: "את כועסת עלי?".

כשהמנהלת סיפרה לכפיף ישיר אחר שלה על תענית סימני הקריאה, אמר האיש: "את חושבת שאת אחת מהאנשים האלה שהם כל כך חיוביים עד שהם חייבים לוותר על סימני קריאה?". אאוץ'.

ייתכן שהקולגות הגברים שלה תהו מה קורה, אבל רק הקולגות הנשים הודו שהטון שלה מעורר בהן מבוכה. תגובה זו עולה בקנה אחד עם המחקר של הבלשנית דבורה טאנן מאוניברסיטת ג'ורג'טאון. טאנן גילתה שנשים (וגברים) מצפים להדגשה ולהתלהבות מנשים אחרות - לעתים קרובות בצורת סימני קריאה או אותיות גדולות.

ההתנזרות מסימני קריאה הייתה נפלאה ולפעמים אפילו יצרה תחושה של שחרור. הקפדתי לא להשתמש בסגנון של בוס באימיילים - תגובות קצרות ללא הקשר או סימני קריאה, שנשלחות בדרך כלל לכפיפים - אבל זה היה נחמד להיות סתם עוד מנהל שמוודא שהעבודה מתבצעת.

אולי זה אפילו הפך אותי למנהלת טובה יותר. סיימתי את האימיילים שלי בשאלות לנמענים כדי להבהיר שיש לי עניין בהם, ורימיתי באמצעות שימוש בסימני קריאה במסווה של סימני שאלה ("מה היינו עושים בלעדיך?").

כיוון ששלחתי לעובדת החדשה בצוות שלי שבחים נטולי סימני קריאה, ניגשתי לשולחנה ושיבחתי שוב את עבודתה. זה לא היה מהפכני אבל זה היה יעיל. במקרים אחרים החלפתי את השימוש באימיילים בשימוש בטכנולוגיה המשרדית הקלאסית אך הזנוחה: טלפון.

עם זאת, עדיין הציקה לי התחושה שהטון שלי דוחה למרות כל הטריקים שבהם השתמשתי כדי לעקוף את תענית סימני הקריאה. זה בלט במיוחד באמצע החודש, כשהבייביסיטר שלנו כמעט התפטרה כי חשבה שעומדים לפטר אותה.

"זה היה בגלל סימני הקריאה?" לחשתי לבעלי לאחר הפגישה שערכנו עם הבייביסיטר כדי לטהר את האווירה.

החיים נהיו קלים יותרת כשהגיע אוקטובר. זו הייתה הקלה כשיכולתי לענות שוב לאימיילים ב"תודה!". כל עוד האימייל חולש על התקשורת שלנו במקום העבודה, אני אשתמש ב"נפלא!" או "כל הכבוד!" לפי הצורך, כיוון שהטון כן חשוב.

מנהיגים יכולים להחליש או להעצים עובדים במשפט אחד או שניים. כפי שמציינת בהוטינסקי, המנהיגים הטובים ביותר הם אלה שיודעים לתקשר בבהירות. "מבחינת הנשים, לדעת זאת - זה נכס מנהיגותי".