המדינה שבויה בחלום ההייטק, אך הוא לא יצמצם את הפערים

מחקר חדש של מכון טאוב מטיל ספק במדיניות הממשלה להגדלת שיעור העובדים שמועסקים בתעשיית ההייטק; ברשות החדשנות תקפו את המחקר, אבל כשבוחנים את הטענות של שני הצדדים מגיעים למסקנה: המדינה תולה יותר מדי תקוות ביכולת של ההייטק לצמצם את הפערים בישראל • פרשנות

חלום ההיי טק / צילום:  Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
חלום ההיי טק / צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב

תעשיית ההייטק משקפת לכאורה את החלום האמריקאי: ניידות חברתית, שמאפשרת לאדם לעבור ממעמד כלכלי נמוך למעמד גבוה יותר. זה יכול להיות זמר, איש עסקים או יזם. אדם שהקים סטארט-אפ - אם עלה על רעיון חדשני, הצליח לשווק אותו היטב למשקיעים ולקוחות, וידע לנתב את החברה בהצלחה - יכול להתעשר די במהירות .

מחקר של מכון טאוב: "לתעשיית ההייטק אין יכולת לצמוח"

אבל כל זה רק לכאורה, כי כשבוחנים את היזמים, המשקיעים ועובדי חברות הטכנולוגיה מקבלים תמונה די הומוגנית - אנשים ממעמדות גבוהים יחסית, רובם גברים. זה לא שאין נשים, ערבים או חרדים, אבל הם נמצאים בתעשייה בייצוג חסר משמעותי בהשוואה לחלקם באוכלוסייה. נכון ל-2017, נשים היוו כשליש מכלל העובדות בענף, וכרבע מהעובדים בתפקידים טכנולוגיים. ערבים היוו 1.4%, וחרדים - פחות מאחוז. נתונים אלה נותרו כמעט ללא שינוי בחמש השנים האחרונות לפחות.

קשה להפריז בחשיבותה של תעשיית ההייטק הישראלית: היא חדשנית, מושכת לישראל השקעות, הפריון בה גבוה - ובהתאם גם השכר לעובדים. עובדי מגזר ההייטק משלמים שיעור גבוה של מסים, וגם תורמים רבות לצריכה הפרטית. ואולם בשנים האחרונות יש גם הבנה גדולה יותר שבישראל קיימות למעשה שתי כלכלות: זאת של תעשיית ההייטק, וכלכלה מסורתית, ענייה יותר ומשכילה פחות. נתון חשוב נוסף הוא שיעור העובדים שמועסקים בתעשיית ההייטק - שעומד באופן די יציב על כ-8% .

מקבלי ההחלטות, שמכירים היטב את הנתונים, סבורים כי הדרך לצמצום הפערים הכלכליים-חברתיים עוברת דרך הכללת עובדים נוספים בתעשיית ההייטק. הדבר מתבטא בנסיונות של המדינה, וספציפית של רשות החדשנות, לנפץ את תקרת הזכוכית, ולמעשה לקדם ניידות חברתית. כך יוכל ילד ערבי מג'סר א-זרקא לשפר את מצבו הכלכלי, להתנתק מהיישוב שבו גדל, ובאותה הזדמנות לתרום לחוסנה של הכלכלה הישראלית .

על כן, בינואר 2017, יצאה לפועל תוכנית לאומית להכשרת כוח-אדם מיומן לתעשיית ההייטק, בתקציב של מעט יותר ממיליארד שקל. מטרתה להגדיל בתוך חמש שנים את מספר המהנדסים ובוגרי מקצועות ההייטק ב-40%. יש היגיון מאחורי התוכנית שמובילה המדינה: צריך לעשות מאמצים כדי להגדיל את מספר העובדים בתעשייה, ולהתיר חסמים שמונעים מאוכלוסיות מסויימות לעבוד בה. תוכנית כזאת גם תיתן מענה לצורכי תעשיית ההייטק וגם תאפשר לאוכלוסיות הללו ליהנות מפירות ההצלחה של תעשיית החדשנות .

ההייטק הפך להיות המטרה ולא האמצעי

מי הם אותם האנשים שיצטרפו לתעשיית ההייטק, והאם זה מה שישבור את שתי הכלכלות, ויוביל לניידות חברתית? מחקר חדש של מכון טאוב מטיל ספק במדיניות הממשלה, ובעצם מספק תזכורת: הדרך לעבור מהכלכלה המסורתית לזאת החדשנית אינה כל כך קצרה, כמו שרוצים לחשוב במדינה. ממצאי המחקר מראים כי בטווח הקצר אין להייטק הישראלי עוד מקום רב לצמוח משום שכבר קלט את מרבית העובדים המסוגלים לעבוד בו.

ברשות החדשנות שללו מכל וכל את ממצאי המחקר, ואף יצאו בהאשמות חריפות נגד המחקר: "האמירה העולה מהמחקר מפלה ואף גזענית כלפי נשים (לגביהן אין כמעט התייחסות בדברים) ומיעוטים, בטענה שאין אצלם את המיומנויות הנדרשות להייטק". ואולם צריך לזכור שברנד התייחס לטווח הקצר ולשאלת הפוטנציאל של מעבר עובדים להייטק.

דווקא חילוקי הדעות בין הצדדים מציפים נקודה חשובה: במדינת ישראל סבורים כי תעשיית ההייטק היא הפתרון לכל בעיותיה - היא תוביל לצמצום פערים כלכליים-חברתיים, תיצור אחדות בין ערבים וחרדים לשאר האוכלוסיות, תקטין את השמרנות בקרב שתי האוכלוסיות האלו, תסייע בצמצום פערים מגדריים וגם תסייע בצמצום הפערים בין הפריפריה למרכז .

בשל התפיסה הזאת, הרחבת ההייטק הפכה להיות המטרה ולא האמצעי. אין ספק שהגדלת מספר העובדים בתעשייה היא יעד חשוב, מכיוון שלתעשייה אכן יש יכולת לסייע בכל המטרות האלו. ואולם היכולת הזאת מוגבלת מאוד. בסופו של דבר, אם יש פערים לימודיים ותקציביים גבוהים בין תלמידים ערבים ליהודים במערכת החינוך, אז התוצאה היא מיומנויות נמוכות יותר בחברה הערבית, כפי שמראה המחקר של ברנד .

כך, גם בלי חינוך עם תודעה מגדרית או שוק תעסוקה שוויוני יותר - שני אלמנטים שיכולים להוביל לבחירות מקצועיות שונות של נשים - אי אפשר לצפות שיהיה גידול משמעותי במספר הנשים שעובדות בהייטק. אפשר וצריך להתאמץ כדי לשפר זאת, גם בטווח הקצר, וזה מה שעושים ברשות החדשנות, אך אי אפשר לחיות באשליות .

נראה שבמדינת ישראל לא מתייחסים למצבם הראשוני, לשורשי הפערים הללו ולסיבות שהובילו לכך שהמדינה מורכבת משתי כלכלות נפרדות. לצורך העניין, המטרה היא לא רק לצמצם את הנשירה של סטודנטים ערבים ממקצועות ההנדסה (מטרה חשובה כמובן), אלא להבין מראש מה גורם לכך, ומה הרקע שאיתו שהם הם מגיעים .

אין דבר יותר מרגש מלראות ילדים מהפריפריה נחשפים לפיתוחים טכנולוגיים וליזמות. זה מרחיב את המחשבה שלהם ומאפשר להם לחלום. אך התמקדות התוכנית רק בכוח-אדם מיומן, הופכת אותה לרלוונטית לחלק קטן בלבד מהאוכלוסיה, כפי שעולה ממחקר מכון טאוב. מי אמר, למשל, שצריך לעודד תלמידים לעלות מ-4 יחידות מתמטיקה ל-5 יחידות, ולא מ-3 יחידות ל-4 יחידות? יכול מאוד להיות שהתועלת של מהלך כזה לכלכלה הישראלית תהיה גדולה יותר .

לתעשיית ההייטק מייחסים תפקיד חשוב נוסף - הגדלת החדשנות במגזר העסקי. ואולם, לפי ברנד, גם כאן יש סימן שאלה גדול. ברנד סבור כי התרחבות תעשיית ההייטק לא משפיעה על יתר ענפי המשק (למשל באמצעות זליגת שיטות עבודה מתקדמות - ובעצם מציב מראה נוספת בפני מקבלי ההחלטות: את הפריון הנמוך בכלכלה המסורתית לא תפתרו באמצעות הרחבת תעשיית ההייטק, אלא יש לטפל בה בנפרד .

החלום של "אומת ההייטק" יכול לסנוור, אבל במקום לנסות לעצב את המציאות בדמות אותו חלום, דרושה מדיניות שמסתכלת למציאות בעיניים ומגבשת תכנית פעולה שמתאימה לישראל האמיתית - אומה עם פערים סוציו-אקונומיים רבים, תוצאה של שנים של אפלייה והזנחה של אוכלוסיות, שההייטק לא יוכל לתקן במחי יד. לא כל בעיה ניתן לפתור במחנות תכנות.