ביקורת: “האחים סיסטרז” הוא סרט סוחף, מצחיק, מותח, וגם אלים מדי פעם

בזמן שעל המסך הקטן של נטפליקס נמצא המערבון המדובר של השנה, "הבלדה על באסטר סקראגס" מאת האחים כהן, גם אולמות הקולנוע מתהדרים להם במערבון משלהם - "האחים סיסטרז". עוד משותף לשני הסרטים האלו הוא שבכורתם התרחשה בפסטיבל ונציה, ושניהם יצאו עם פרסים יוקרתיים: האחים כהן עם פרס התסריט, ו"האחים סיסטרז" סידר לז’אק אודיאר את פרס הבמאי הטוב ביותר.

אודיאר, שמגיע מצרפת כפי שאפשר להבין משמו, הוא במאי ותיק ומהולל שמרב סרטיו הופצו בישראל, ביניהם "חלודה ועצם" הבלתי נשכח, "נביא" שהיה מועמד לאוסקר הסרט בשפה זרה, "דיפאן" שהעניק לו את פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, ודרמות המתח המשובחות "על שפתי" ו"לבי החסיר פעימה". סרטו החדש מסמן את הפעם הראשונה שבה הוא ביים שלא בשפת אמו, אלא באנגלית עם שחקנים אמריקאים מוכרים.

"האחים סיסטרז" מבוסס על ספרו של ג’יימס דוויט הקנדי, שעליו היה מועמד לפרס הבוקר היוקרתי, ובו מגלמים חואקין פניקס והקומיקאי ג’ון סי ריילי את האחים אלי וצ’רלס סיסטר, מתנקשים להשכרה במאה ה-18 שנשלחים לאתר איש צעיר (ריז אחמד) שהמציא נוסחה לתרכובת כימית שיכולה להקל על מציאת הזהב בנקיקי מדינת אורגון, ואת שותפו החדש, מתנקש גם הוא (ג’ייק ג’ילנהאל), שנדבק גם הוא בקדחת הזהב.

מעבר לשחקנים המעולים, אודיאר הביא להפקתו המערבונית כמה מהשמות הגדולים ביותר שפועלים כיום בקולנוע. הצלם הוא בונואה דבי, מבכירי הצלמים הצרפתים; המוזיקה של הסרט היא מאת אלכסנדרה דספלה, שזה עתה זכה באוסקר השני שלו על "צורת המים" (הקודם שלו היה בזכות "מלון גרנד בודפשט"); ומעצבת התלבושות היא מילנה קאנונרו האגדית שהייתה אחראית על הבגדים ב"בארי לינדון" ו"דיק טרייסי" בין היתר. הצוות הזה כשלעצמו מבטיח חוויה קולנועית משודרגת, ואכן אף אחד מהם איננו מאכזב.

"האחים סיסטרז" הוא סרט סוחף, מצחיק, מותח, וגם אלים מדי פעם, שנשען על דמויות מעניינות והתפתחויות עלילתיות שאינן צפויות. על אף שהסרט לא תמיד מפתח את כל הרעיונות שלו עד הסוף, וכמו הגיבורים שעוברים מעיירה לעיירה, הוא רק נוגע בהם וממשיך הלאה, הוא מרגיש שלם ומספק בעיקר בזכות האנושיות והלב הפועם במרכזו.

הדברים האלו הם ללא ספק לזכות אודיאר הבמאי, אך בכל זאת ישנן כמה מעידות שנזקפות לרעתו. למשל, בזמן שצילומי הנוף מרשימים מאוד, יש משהו מעט כעור בקלוז-אפים ובסצנות הלילה, כנראה תוצאה של המצלמה הדיגיטלית שעמה הסרט צולם, כזו שלא עושה חסד עם הז’אנר הזה. בנוסף, אודיאר אומנם מצטיין בתחום הדרמה, אבל כנראה פחות בבימוי קטעי אקשן, וכך קרבות היריות - מנת חלקם של המערבונים הקלאסיים - אינם מרשימים וסצנות הפעולה ערוכות באופן שלא תמיד מאפשר לעקוב אחרי הנעשה על המסך. אבל אלו, כאמור, רק מעידות קטנות, בסרט שמתחיל במוות והרס ומסתיים באקורד מרגש במיוחד.