להתאחד כדי לנצח את נתניהו? לא בטוח

בעיית המפלגות הקטנות אינה פוליטית אלא משילותית. גודל המפלגה לא קובע - אלא גודל הקואליציה

בנימין נתניהו/ צילום: רפי כוץ
בנימין נתניהו/ צילום: רפי כוץ

אחת הטענות המקובלות היא שכדי לנצח את ראש הממשלה בנימין נתניהו על המפלגות בגוש המרכז והשמאל להתאחד ולהציב חלופה ברורה. אבל בשיטה הנוכחית זה פשוט לא נכון. לפי הסקרים, הליכוד היא המפלגה הגדולה ביותר ובהפרש גדול. במצב הנוכחי של פיצול בגוש המרכז-שמאל נוצר אפקט דומה לזה של הבחירה הישירה שהייתה נהוגה בישראל ב-1996-2001. בוחרים רבים יגידו לעצמם כי נתניהו ממילא ייבחר ולכן אפשר לבחור במפלגה אחרת, שעשויה להיכנס לקואליציה. למשל, כזו שתעמוד מול המפלגות החרדיות או כזו שתשלב מדיניות חברתית יותר.

לעומת זאת, במירוץ דו-גושי ייהפכו הבחירות למשאל בעד ונגד נתניהו ואז רבים מאלו שהיו מרשים לעצמם לערוק למרכז ידבקו בליכוד. למצביעי השמאל-מרכז, שסבורים שאיחוד יגדיל את סך הכול המצביעים לגוש, כדאי להזכיר את כישלונה של ברית הליכוד-ביתנו, שקמה ב-2013, וזכתה בפחות מושבים מאשר הליכוד וישראל ביתנו זכו כאשר התמודדו בנפרד בבחירות 2009 ובבחירות 2015. קואליציית הליכוד ניצחה כאשר התחרות מוצבה כ"ביבי מול ציפי" בבחירות 2009 וכאשר עמד מול ברית המחנה הציוני בבחירות 2015. הוא כמעט הפסיד כאשר רץ מול שני ראשים, העבודה ויש עתיד, בבחירות 2013.

נראה כי בצד הימני של המפה הבינו את כללי המשחק. הכרזתם של איילת שקד ונפתלי בנט על הקמת מפלגה ימנית שתכרסם בקולות שמקבל הליכוד, אך אולי גם בקולות של מפלגות כמו "כולנו", ישראל ביתנו ומפלגות המרכז-מרכז החדשות, גם היא נובעת מההבנה שהמערכת מתגמלת פיצול וישנם בוחרים שירצו "לחזק אותו מימין".

ריכוז המפלגות לשני גושים מרכזיים לא צריך להיות שאלה של אינטרסים פוליטיים, אלא בראש ובראשונה צורך משילותי. מבדיקה השוואתית שערך ד"ר עופר קניג במכון הישראלי לדמוקרטיה, עולה שגודלן של שתי המפלגות הגדולות בכנסת הוא בין הנמוכים ביותר מבין 15 דמוקרטיות פרלמנטריות אחרות שנבחנו (45%). מצב זה יוצר מספר השפעות שליליות: הפיכת כוחן של מפלגות קיצוניות לחסר פרופורציה לגודלן, עיסוק מרובה ב"ניהול הקואליציה" ומתן תקציבים עודפים ל"מגזרים" ואופוזיציה מפוצלת שאינה פועלת באופן אפקטיבי להציב חלופה לשלטון.

בסופו של דבר, כל פוליטיקה דמוקרטית היא פוליטיקה של צירוף אינטרסים וערכים ובניית קואליציות. השאלה המרכזית היא איזה חלק נעשה לפני הבחירות ואיזה חלק נעשה אחריהן. גם לטובת השקיפות ראוי שהאזרחים יזהו את הקואליציות האפשריות עוד לפני הבחירות. לטובת המשילות ראוי שהגושים העשויים לשלוט יהיו מגובשים וקשורים.

הפתרון למצב עניינים זה בפוליטיקה הוא רק אם יינתנו תמריצים לכך. השיטה הישראלית מתגמלת פיצול הן בימין והן בשמאל, משום שכל מפלגה ומועמד מרכזי יכולים לרוץ בנפרד כל עוד הם בטוחים שיעברו את אחוז החסימה וכך "להיות חייבים רק לעצמם".

כדי לטפל בבעיה הזו חייבים ליצור תמריץ הפוך, שיגבש את המערכת החל מהבחירות הבאות בשני גושים. יש לתקן את חוק יסוד: הממשלה כך שיקבע כי על הנשיא להטיל את הרכבת הממשלה באופן אוטומטי על ראש הסיעה הגדולה, ללא צורך בהצבעת אמון בכנסת. זה ייתן תמריץ לפוליטיקאים ליצור בריתות לפני הבחירות ולאזרחים לתת את קולם לרשימה הגדולה.

כמובן שאם יהיה רוב לעומתי בכנסת, ניתן לפי החוק הקיים להחליף ממשלה בו ביום באמצעות הקמת ממשלה חליפית הנתמכת על ידי רוב חברי הכנסת וכך נימנע מבחירות חוזרות או ממשלה לא מתפקדת לאורך זמן.

מיתוס האיחוד והאחדות מחזיק מעמד בגלל התפיסה המופרכת שגודל המפלגה הגדולה הוא הקובע. האמת היא שמה שקובע זה גודל הקואליציה שמצליחים לבנות. כדי שתהיה הלימה מסוימת בין גודל הקואליציה לבין גודל המפלגה הגדולה, יש לתת תמריץ לפוליטיקאים לרוץ ביחד ולבוחרים להצביע לבריתות הגדולות.

הכותב הוא עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופסור במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית