השופט דוד מינץ נעזר בחוק הלאום: "העברית היא השפה הרשמית במדינת ישראל, לצד מעמד מיוחד לשפה הערבית"

במסגרת החלטה טכנית הדוחה בקשה להגשת כתבי בי-דין בשפה הזרה, הפנה השופט מינץ את הקוראים לסעיף 4 לחוק הלאום השנוי במחלוקת, עליו עדיין עומדות ותלויות עתירות לבג"ץ • כחיזוק להחלטתו, הפנה השופט מינץ למאמר של פרופ' מוחמד אמארה שפורסם בירחון האלקטרוני של עדאלה בשנת 2006

השופט דוד מינץ / צילום: אתר בתי המשפט
השופט דוד מינץ / צילום: אתר בתי המשפט

החלטה לכאורה פשוטה וקצרה שניתנה אתמול (ג') על-ידי שופט בית המשפט העליון דוד מינץ, מתייחסת אולי לראשונה לגופו של חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי ("חוק הלאום"), בעניינו תלויות ועומדות עתירות לבג"ץ.

בהחלטתו מפנה השופט מינץ לסעיף 4 לחוק היסוד, הקובע כי עברית היא "שפת המדינה", כאשר לשפה הערבית ניתן "מעמד מיוחד" מכוח החוק.

הסיפור שהוביל להתייחסות לחוק הלאום, עוסק באדם בשם גראנט גריב, תושב ואזרח דרום אפריקה, שהוכרז כפושט רגל, מונה לו נאמן, ותביעות החוב שהוגשו נגדו עומדות על מיליוני שקלים.

בהליך ערעור עכשווי בעליון, ביקש גריב כי יותר לו להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט בעליון בשפה האנגלית. במסגרת הערעור - שהוגש בעברית - טוען גריב נגד החלטת רשם בית המשפט העליון כי הגשת ראיות על-ידי המשיבה (חברת Fidam Select שבפירוק) באנגלית במסגרת ההליך לפני בית המשפט המחוזי, מעידה על הסכמתה להגשת מסמכים בשפה זו על-ידו.

השופט מינץ דחה את הערעור וקבע כי "השפה העברית היא השפה הרשמית במדינת ישראל, לצד המעמד המיוחד לו זוכה השפה הערבית". מעבר לכך קבע מינץ כי "השפה העברית משמשת, הלכה למעשה, כשפת המקום העיקרית, ה-'Lingua Franca' במדינת ישראל".

בכל הקשור לשפה האנגלית קבע השופט מינץ כי "בעוד שבתקופת השלטון המנדטורי השפה האנגלית זכתה למעמד רשמי ואף למעמד בכורה, החל מקום המדינה היא אינה זוכה עוד למעמד מיוחד בישראל".

"ייתכן שדווקא בשל מעמד איתן זה, לא מצאתי הוראה מפורשת בדברי החקיקה והתקנות העדכניים הקובעת מהי השפה בה יש להגיש כתבי טענות ובקשות לבתי המשפט", אומר השופט מינץ.

נוכח היעדרה של הוראה מפורשת כאמור, נדרש השופט מינץ לסימן 82 לדבר המלך במועצה שנחקק בשנת 1922. סימן 82 קובע (בתרגום) כי "כל הפקודות, המודעות הרשמיות והטפסים הרשמיים של הממשלה וכל המודעות הרשמיות של רשויות מקומיות ועיריות באזורים שייקבעו על-פי צו מאת הממשלה, יפורסמו באנגלית, בעברית ובערבית. בכפוף לכל תקנות שתתקין הממשלה, אפשר להשתמש בשלוש השפות במשרדי הממשלה ובבתי המשפט".

השופט מינץ הוסיף כי פרט לשינוי ההוראה בכל הנוגע לשפה האנגלית, לפיו "כל הוראה בחוק הדורשת את השמוש בשפה האנגלית, בטלה", עומדת הוראת סימן 82 בתוקפה. כסיוע למסקנתו הצביע מינץ על תקנה 68 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כי "...ויש להניח שוליים של 5 סנטימטרים לפחות בימינו, ובהם שני נקבים, במרכז הגיליון" המוגש לבית המשפט. מתקנה זו למד מינץ כי "לא ניתן להגיש כתבי בי-דין וטענות בשפה האנגלית, הנכתבת כידוע משמאל לימין".

לאור קביעות אלה דחה השופט מינץ את הערעור וקבע כי רשם בית המשפט העליון, רון גולדשטיין, צדק בדחותו את בקשת גריב להגיש את בקשת רשות הערעור בשפה האנגלית. עוד הוסיף השופט מינץ כי אף אם קיימת הסכמת בין הצדדים להגשת כתבי בי-דין בשפה זרה, זו אינה מעלה או מורידה לעניין זה.

ככלל, החלטתו של מינץ איננה מפתיעה, אך נימוקיו מעניינים מאוד: ראשית, השופט מינץ נזקק לסעיף 4 לחוק יסוד הלאום, המהווה את אחד מהסעיפים שיעמדו לביקורת שיפוטית של בג"ץ; ושנית, בחירתו הלא שגרתית של השופט מינץ להפנות את קוראי פסק הדין למאמרו של פרופ' מוחמד אמארה - "החיוניות של השפה הערבית בישראל מנקודת השקפה סוציולינגוויסטית", שפורסם בירחון האלקטרוני של עדאלה בשנת 2006.

חשוב לציין כי טרם פורסם הרכב השופטים שידון בעתירות שהוגשו על חוק הלאום, וכלל לא בטוח שהשופט מינץ יהיה מבין שופטי ההרכב (בש"א 815/19).

חוק הלאום בראי הפסיקה

אין זו הפעם הראשונה בה נדרש בית המשפט העליון לחוק יסוד: הלאום. כך, רק לפני פחות מחודש, ובמסגרת דחיית ערעור שהוגש לעליון על החלטת בית המשפט המחוזי להכריז על אדם כבר-הסגרה לארה"ב, התייחס השופט נעם סולברג לחוק הלאום.

במקרה שם סבר המערער כי יש להחיל בעניינו את סעיף 1א(א)(2) לחוק ההסגרה, הקובע בין השאר כי הסגרתו של אזרח ותושב מדינת ישראל תהא מותנית בהתחייבותה של המדינה המסגירה כי ככל שיורשע, ייגזר עליו עונש מאסר. וזאת, לטענת המערער, נוכח חקיקתו של חוק הלאום, שיש בו ביטוי חוקתי לאופיה של מדינת ישראל כבית הלאומי של כל יהודי העולם. מחמת יהדותו, טען המערער, ובהיותו אזרח ישראלי ותושב מדינת ישראל מזה 14 שנה, גובר חוק הלאום על הוראות חוק ההסגרה ומחייב להורות על ריצוי עונשו בישראל, ככל שיורשע וייקבע שעליו לשאת עונש מאסר. 

השופט סולברג דחה את טענת המערער וקבע כי הוא לא מצא בה ממש. בכל הנוגע לחוק הלאום ציין השופט סולברג כי "עוד ידובר בחוק הלאום, לכשתכשיר השעה לכך, ובאם יהיה הדיון נחוץ להכרעה".

מכל מקום, סולברג הוסיף כי "חוק הלאום לא נועד לייבא עבריינות יהודית לישראל, ואין בכוחו לגבור על דרישת סעיף 1א(א) לחוק ההסגרה, שלפיה בעת עשיית העבירה צריך אותו אדם להיות 'אזרח ישראלי ותושב ישראל' כדי שניתן יהיה להחיל (בכפוף לתנאים נוספים כמפורט שם) את הסייג להסגרת אזרח".

גם סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט משה דרורי, כבר נדרש מספר פעמים לחוק הלאום, כאשר הפעם האחרונה קרתה לפני פחות מחודש. בפסק דינו חזר השופט דרורי על קביעתו מחודש ספטמבר 2018, שניתן ב"פרשת משיח". בפרשה זו נדרש בית המשפט לתביעת נזיקין שהוגשה נגד ארגון החמאס. אז התייחס סגן הנשיא דרורי לסעיף 6(א) של חוק הלאום, שזה לשונו: "המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם".

ב"פרשת משיח" הסביר השופט דרורי, בעיקר על בסיס כתיבתו של אהרן ברק כפרופסור וכנשיא בית המשפט העליון, כי יש לפרש את סעיף 6(א) של חוק הלאום "באופן רחב לאור היותו חלק מחוק יסוד, שהוא עצמו חלק מן החוקה, ולכן אמות-המידה הפרשניות הן רחבות".