נחתם הגולל על המאבק האזרחי של עו"ד יוסי שגב נגד רשות המסים: ישלם מע"מ בגין שכ"ט של 15.6 מיליון ש'

נחתם הגולל על המאבק האזרחי של עו"ד יוסי שגב, מוותיקי נגד רשות המסים בפרשת שכר-הטרחה בסכסוך הירושה של משפחת אייזברג: בית המשפט העליון דחה את ערעורו של עו"ד יוסי שגב, מבכירי עורכי הדין בארץ, על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א שחייב אותו לשלם מע"מ בסך 2.8 מיליון שקל בגין שכר-טרחה בסך כ-15.6 מיליון שקל (3 מיליון דולר) שהוציאה חברת י.מ.ש השקעות של שגב בגין מתן שירותים משפטיים ללאה אייזנברג, במהלך המאבק על ירושת בעלה המנוח, שאול אייזנברג ז"ל.

בית המשפט העליון קיבל את מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה, בניגוד לעמדתה של חברת שגב, השירותים בהקשר לסכסוך הירושה במשפחת אייזנברג לא ניתנו ללאה אייזנברג באופן בלעדי, אלמנתו של שאול שהייתה תושבת חוץ, כטענת שגב - אלא ניתנו לבתה, ליז הרדי ז"ל, שהייתה תושבת ישראל, כטענת רשות המסים, ולכן העסקה חייבת במע"מ.

שופט ביהמ"ש העליון אלכס שטיין, שכתב את פסק הדין (בהסכמת השופטים ענת ברון ונעם סולברג), ציין בפתח הכרעתו, כי "השירות שהוענק על ידי עו"ד שגב ומשרדו היה בחלקו שירות משותף, אשר ניתן לליז וללאה יחדיו. הפועל היוצא של קביעתי זו הוא כי התמורה בסך של 3 מיליון דולר ארה"ב, אשר שולמה בעד שירות זה, טעונה מע״מ בשיעור מלא".

מאבק ירושה רחב ממדים

שגב, אחד מעורכי הדין הוותיקים, העשירים והמקושרים במדינה, ומי שהונו מוערך במעל חצי מיליארד שקל, נקלע לפרשת המע"מ לפני למעלה מ-20 שנה.

ראשיתה של הפרשה ב-1997, אז הלך לעולמו איש-העסקים איל-ההון שאול אייזנברג, אב לחמישה, והבעלים דאז של "החברה לישראל", הבנק הבינלאומי הראשון, הבנק לספנות ושל נכסים רבים נוספים. בעקבות פטירתו, ניטש מאבק ירושה רחב ממדים בין בנו לבין רעייתו, לאה אייזנברג, וארבע בנותיהם.

בעוד שהבן הציג עותק של צוואה, שלפיה הוא זכאי למרבית העיזבון, בנות המשפחה, ובכללן האם, טענו כי אין זו הצוואה האותנטית המגשימה את רצונותיו של המנוח. הסכסוך לווה על-ידי צמרת הפרקליטים בארץ, בהם עו"ד שגב ועו"ד-ד"ר יעקב וינרוט. במאי 1997, שכרה הרדי (שהלכה לעולמה בהמשך), אז תושבת ואזרחית ישראל, את שירותיו של עו"ד שגב ומשרדו, כדי שייצגו אותה בסכסוך הירושה מול האח.

הכניסה של שגב לתיק סיבכה אותו בשני מישורים: במישור האזרחי דרשה רשות המסים את נתח המע"מ משכר-הטרחה בסך כ-15.6 מיליון שגרף בתיק, והוציאה לו שומות בהתאם לכך; ובמקביל, הוגש נגדו כתב אישום חמור בטענה להתחמקות מתשלום מע"מ בהיקף של כ-2.4 מיליון שקל.

בכתב האישום נטען, כי עו"ד שגב סיכם עם עו"ד וינרוט, שייצג את אמה של ליז הרדי, לאה אייזנברג, כי הרדי תפעל בחזית אחת עם אמה בתקיפת צוואתו של המנוח. על-פי עצתו של עו"ד שגב, ועל-מנת לשמור על זכויותיה בירושה, ערכה הרדי, באמצעות עו"ד שגב, מספר הסכמי שיתוף-פעולה עם אמה, שנועדו להבטיח שזכויותיה בעיזבון המנוח לא יפחתו מאלו שהייתה זכאית להן מכוח הצוואה, וכן להבטיח שהאם תשפה אותה בגין ההוצאות המשפטיות הכרוכות בניהול ההליך. בחלק מהסכמי שיתוף-הפעולה נקבע כי אם יתגלעו חילוקי דעות בין הבת לאם, הם יידונו בבוררות בפני שופט בדימוס.

בהמשך לכך, הגיש עו"ד שגב, בשמה של הרדי, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בקשה לצו ירושה לפי דין לעיזבון, וכן עשה פעולות שונות במסגרת סכסוך הירושה, בשמה של הרדי. כמו כן, לאחר שבעקבות מחלוקת בין האם לבת, הודיעה לאה אייזנברג בספטמבר 1997, על ביטול ההבנות וההסכמות שהיו בין השתיים, הגיש שגב בשמה של הבת, כתב תביעה נגד האם, שנוהל בפני השופט בדימוס אליהו וינוגרד.

על-פי כתב האישום שהוגש נגד שגב, בשנים 2002-2003, ייצג עו"ד שגב את הרדי נגד לאה אייזנברג בבוררות שנייה בפני השופט בדימוס מאיר שמגר. ב"פסק הבורר" של שמגר נקבע, כי על האם לשפות את בתה בגין ההוצאות המשפטיות שבהן נשאה הבת במסגרת סכסוך הירושה, בהיקף של 3 מיליון דולר (כולל מע"מ). בספטמבר 2003 סיכם עו"ד שגב עם באי-כוחה של האם כי הסכום האמור ישולם על-ידי אייזנברג ישירות אליו. ואכן שולם לשגב סך של כ-15.6 מיליון שקל. סכום המע"מ הנובע משכר-הטרחה הנ"ל הוא כ-2.8 מיליון שקל.

בכתב האישום נטען, כי במטרה להתחמק מתשלום מע"מ, הציג עו"ד שגב מצג כוזב בפני רשויות מע"מ, שלפיו השירות המשפטי בקשר לסכסוך הירושה ניתן על-ידו ועל-ידי משרדו, ללאה אייזנברג, שהיא תושבת חוץ. זאת, על אף שבפועל השירות ניתן בארץ לליז, שהיא תושבת ואזרחית ישראל. כי מאחר שאם מדובר בשירות לתושב חוץ, נותן השירות (העו"ד) פטור ממע"מ. כתב האישום שהגישה רשות המסים ב-2010, ייחס לעו"ד שגב ולמשרדו עבירה של דיווח כוזב, במטרה להתחמק ולהשתמט מתשלום המס. מנגד, רשות המסים טענה כי עו"ד וינרוט, עורך דינה של לאה אייזנברג, שילם מס מלא על שכר-הטרחה שקיבל לכל אורך ההליכים המשפטיים בנושא העיזבון.

ההליך נגד שגב נמשך על פני שבע שנים מאז חקירתו של עורך הדין הבכיר והמצליח, וכלל עשרות ישיבות, מאות בקשות ומאות מסמכים.

עו"ד שגב טען כי התנהגותו הייתה תמימה, ודאי שאינה פלילית, ושהיא מתמצה בפרשנות לגיטימית של חוקי המס. הגנה זו נדחתה, ושגב הורשע בעבירות שיוחסו לו. בהכרעת הדין, דחה בית המשפט אחת לאחת את טענות ההגנה של שגב, תוך ניתוח גרסאותיו של עורך הדין המוכר והטלת דופי באמינותו. בדצמבר 2017 הוטלו על שגב 6 חודשי עבודות שירות וקנס זניח בסך 200 אלף שקל.

במקביל להליך הפלילי, נוהל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, הליך ערעור שהגיש עו"ד שגב על השומה האזרחית שהוצאה לו בגין שכר-הטרחה - הליך שהסתיים בספטמבר 2016 בהפסד של שגב, לאחר שהשופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן דחתה את טענותיו נגד השומה, וקבעה כי בדין חייבה רשות המס את שגב בתשלום מע"מ של כ-2.4 מיליון שקל.

שגב ערער על ההחלטה - וערעורו זה נדחה היום על ידי שופטי ביהמ"ש העליון.

צר עולמי כעולמו של חוק מע"מ

שופט העליון אלכס שטיין ציין בהכרעה, כי "העניין שהונח על שולחננו הוא מהותה הכלכלית של העסקה אשר נקשרה בין לאה, ליז, ומשרד שגב לצרכי החיוב במס ערך מוסף לפי חוק מס ערך מוסף. בבואנו להכריע בעניין זה, אין אנו צריכים לדון בפרטי העיזבון של מר שאול אייזנברג המנוח ובתולדות הסכסוך שנתגלע בין יורשיו. כמו כן, אין אנו נדרשים לכתוב פרק בדברי הימים של ליז, לאה ועו"ד שגב ולהכריע באמינותו של נרטיב כזה או אחר. עלינו להתמקד אך ורק במהותו הכלכלית של השירות שבעדו שילמה לאה למשרדו של עו"ד שגב 3,000,000 דולר ארה"ב, וכך אעשה. צר עולמי כעולמו של חוק מס ערך מוסף

"מנקודת ראות זו", כתב, "דומני שלא נתקשה להגיע למסקנה כי עו"ד שגב ומשרדו נתנו שירות משפטי לליז. המשרד נתן שירות זה לליז במסגרת יחסי עורך-דין-לקוח אשר נקשרו בינה לבין המשרד כמתועד בייפויי הכוח ובהסכמי שכר-הטרחה שפורטו לעיל. שירות כאמור בא לידי ביטוי בכל מה שהמשרד עשה למען ליז במאבקה על נכסי העיזבון של אביה המנוח".

פגם בהליך בביהמ"ש המחוזי

בשולי פסק הדין קיבל השופט אלכס שטיין את טענתה של חברת שגב על כך שביהמ"ש המחוזי עשה שימוש מיוזמתו במוצגים ובפרוטוקולים ששימשו בהליך הפלילי שהתנהל נגד עו"ד שגב, מאחר שהדבר נעשה ללא אקט פורמלי של הגשת ראיה ומבלי שתינתן לצדדים הזדמנות מפורשת ומוגדרת להביע את התנגדותם. "אני מוצא בכך משום פגם", כתב שטיין, וציין, "למעשה, בית משפט קמא (המחוזי, א' ל"ו) קיבל לידיו ראיות בלתי קבילות, דוגמת עדות שמיעה, אשר יכול שהשפיעו ויכול שלא השפיעו על פסק דינו. כדי לקבל ראיות כאלה דרושה הסכמה מפורשת ופורמלית של כל בעלי הדין, והסכמה כאמור לא ניתנה".

השופט דחה את טענת המדינה, כי החומר שנתקבל בדרך זו כראיה היה קביל ממילא בהיותו חומר ששימש את רשויות מע״מ בשומת אייזנברג, תוך שהוא מציין, כי "בטענה זו אין ממש", וכי "חומר הראיות אשר הוזרם לבית משפט קמא מההליך הפלילי כלל פרוטוקולים שתיעדו עדויות וכן מסמכים לא מעטים שלא שימשו את השומה מושא הדיון. פרוטוקולים ומסמכים כאמור אינם קבילים כראיה לאמיתות תוכנם בהיותם עדות שמיעה רגילה".

על כן, נקבע, כי "אין אפוא מנוס מן המסקנה כי בהליך קמא נפל פגם דיוני, ועל כך יש להצטער".

ואולם, השופט הוסיף באותה נשימה, כי מסקנה זו איננה עוזרת לחברת שגב. "די לנו בעובדות הבסיסיות, שאין לגביהן מחלוקת אמיתית, ובמסמכים ... כדי לקבוע כי התשלום בסך של 3 מיליון דולר ארה"ב, שחברת שגב קיבלה מלאה, היה טעון מע"מ בשיעור מלא. האופן שבו החברה דיווחה את קבלת התשלום הנ"ל לשלטונות מע״מ לא היה נכון (בלשון המעטה), ובזאת נוכל להסתפק. ברי הוא, על כן, כי הפגם הדיוני שבהזרמת החומר מההליך הפלילי לא גרם לחברת שגב שום עיוות דין, וטוב שכך".