רשימה שאנחנו לא רוצים להשתייך אליה

דוח של ארגון אמנסטי שם את ישראל בצד של מדינות כמו פקיסטן וסוריה בהצרת צעדי ארגוני חברה אזרחית

ראש הממשלה בנימין נתניהו / צילום: איל יצהר
ראש הממשלה בנימין נתניהו / צילום: איל יצהר

לאחרונה פורסם דוח אמנסטי שנשא את הכותרת: "Laws designed to silence: A Global Crackdown on Civil Society Organizations". הדוח מפרט שורה של חוקים ויוזמות שקודמו במדינות שונות בעולם, במטרה להחליש את החברה האזרחית במדינה. בדוח מככבות מדינות כמו הונגריה, בלרוס, סין, מצרים, פקיסטן, סוריה ו... ישראל.

תחת ההגדרה "חברה אזרחית" נכללים ארגוני זכויות אדם, עיתונאים, אקדמאים, ארגוני חינוך, בריאות, תחבורה - אנשים ונשים שפועלים לבד או כקבוצה כדי לקדם או להילחם למען אינטרס מסוים. התנועה לאיכות השלטון היא חלק מהשדרה של החברה האזרחית בישראל, כמו גם המכון הישראלי לדמוקרטיה. גם העיתונאים עמית סגל, כמו רביב דרוקר והאגודה לזכויות האזרח, כמו ארגון "חוננו". פעמים רבות ארגונים בחברה האזרחית משמשים תמרור אזהרה לשלטון ששוכח את אחריותו ותפקידו לא רק לפעול על-פי רצון הרוב, אלא גם לשמור על זכויות המיעוטים בחברה.

ארגוני חברה אזרחית רבים עוסקים בנושאים הקשורים לזכויות אדם, ובהם מתרכז הדוח. הם פועלים נגד מוקדי הכוח ומקבלי החלטות כדי להשמיע את קולם של אלה, שמשתייכים לקבוצות המיעוט בחברה ושהם נפגעים או עלולים להיפגע ממדיניות כזו או אחרת של השלטון. באופן טבעי, פעילותם מאתגרת את מדיניות הרוב ומדינה דמוקרטית בריאה יכולה ואף צריכה להיות מסוגלת להכיל אותם.

הדוח עוקב וחושף מנגנונים של דיכוי ארגוני החברה האזרחית שבאים לידי ביטוי בחקיקה שפוגעת ביכולת של גופים אלה לגייס כסף, להתאגד ולפעול באפן עצמאי וכן מפרט תהליכים של התשה ביורוקרטית ויצירת מנגנוני דיווח, שנועדו לפגוע בגופים אלה ולא נדרשים מטעמים ענייניים. בנוסף, הדוח נוגע באסטרטגיות של מעקב וריגול אחר גופים אלה ומציג תמונה מטרידה של פגיעה הולכת וגוברת בארגוני זכויות אדם בעולם.

מהדוח ניתן ללמוד שישנם שני מוקדי פגיעה עיקריים בישראל, הנובעים מחקיקה שהובילה הכנסת היוצאת: האחד נוגע לחוק העמותות שפוגע ביכולת גיוס המשאבים של ארגוני החברה האזרחית. אין ספק כי ארגוני זכויות אדם פועלים ללא מטרות רווח ותלויים ומתקיימים רק בזכות תרומות וללא מימון מהמדינה. בכדי שפעילותם תוכל להתקיים הם משקיעים אנרגיה רבה בגיוס משאבים מפילנתרופיה מקומית וזרה, ולכן מדובר בפגיעה ביכולתם של ארגונים אלה להתקיים.

המוקד השני נוגע לחוק "שוברים שתיקה" שמונע מארגונים, שלכאורה פועלים נגד מטרות החינוך הממלכתי, להופיע בבתי ספר, כמו גם התיקון לחוק התקציב, ששולל מימון מגופים שמתכחשים, בין השאר, לזהותה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית. במילים אחרות, ארגונים שמשמיעים "קול אחר" מזה המקובל על השלטון. גם המקרים בהם נמנעה כניסת פעילי זכויות אדם העוסקים בזכויות של פלסטינים לישראל מטעם זה בלבד מוזכר בדוח.

זה אינו דוח שאנו יכולים להתגאות להיכלל בו. החברה האזרחית היא אבן-יסוד בחברה דמוקרטית. כדי שהיא תתקיים באופן חופשי, על המדינה לספק לה את המסגרת המשפטית לעשות זאת. כל הגבלה שתחול עליה צריכה להיעשות באופן מידתי, מוצדק ושוויוני, ועל השלטון להסתכל עליה כגורם מסייע ולא עוין. הכללת ישראל ברשימת המדינות שפועלות באופן שיטתי ומכוון לדיכוי החברה האזרחית, המבקשת להגן על זכויות אדם, היא סימן נוסף לכיוון המדאיג שישראל צועדת בו שמרחיק אותה ממודל הדמוקרטיה הליברלית שעליו היא הוקמה. האם הכנסת או הממשלה הבאה תנהג אחרת? ימים יגידו.

הכותבת היא מנהלת המרכז לערכים ומוסדות דמוקרטיים במכון הישראלי לדמוקרטיה