האם צמיחת הערמונית מבשרת את בוא החורף על חיינו?

מדי שנה, כבר עשרים שנים ברציפות, איך שקורה לנו חורף - ובניגוד מוחלט לפעולתם הטבעית של בעלי הכנף - אנחנו מתכנסים בלהקה, קבועה פחות או יותר, ונודדים מארצות החום אל ארצות הקור לשבוע של סקי, במסגרת החברים של פעם. השנה זו הייתה הפעם הראשונה אחרי שחצינו את גיל חמישים.

לעונות השונות יש סממנים ומבשרים שונים. החצב מסמן את בוא הסתיו, יש הטוענים שסנונית שנייה מבשרת את בוא האביב (את הראשונה עוד מייחסים ליד המקרה), ולפתע עלתה אצלי שאלה נוגה: האם צמיחת הערמונית מבשרת את בוא החורף על חיינו?

אנחנו כבר הרבה יותר מיושבים ומסודרים מפעם, אבל הכול היה כמעט אותו דבר. אלא שנדמה שאיך שהראש התחיל להסתדר, הגוף החל להתפרק. בימים הראשונים הייתי בטוח שאני חווה תופעה טבעית נדירה לגילי, שמתבטאת בשיפור חד בחוש השמיעה. במשך שנים, בעיקר בגיל ההורות הצעירה שלי, סבלתי מבעיית שמיעה קשה, הידועה בקרב חלק מהגברים כ"חירשות לילה". לרוע המזל, מעולם לא שמעתי אותם בוכים בלילה, במשך ארבעה ילדים ברציפות.

והנה הילדים בגרו, שוב איני זקוק לשמיעת לילה ערנית, ולמרות זאת, במהלך שבוע הסקי הזה, שמיעתי התחדדה והתעוררתי כמעט שלוש פעמים מדי לילה, כדי לשאול את שותפי לחדר אם כבר בוקר. הוא הרגיע אותי שהוא רק קם לשירותים להתרוקן. בבוקר האחרון סיפרתי לו על השיפור החד בשמיעתי, שכן מעולם לפני כן, כל שנותינו ביחד בחדר, לא שמעתי אותו מתעורר לשירותים. הוא מצדו הרגיע אותי, שזו השנה הראשונה שלו בתחום, ובעבר, בצעירותו, הוא פשוט הקדיש את הלילה בעיקר לשינה. עוד סיפר לי שבעבר הוא תמיד חלם על פעמיים בלילה, אך נראה שלעיתים חלומות מוצאים דרכים משונות להתגשם. לאחרונה הוא עדכן מחדש את החלומות שלו, והוא שוב חולם על פעמיים בלילה, אבל לצערו מתעורר בין שלוש לארבע פעמים.

נזכרתי בעייפות איך בעבר, גם בסיוע שעון מעורר, היה קשה להעיר אותנו לפני 11 לפנות בוקר, וכעת המסע האחרון לשירותים, זה של קצת לפני שש בבוקר, כבר הותיר אותנו ערים לגורלנו, מחשבים את הקץ לאחור, ומחכים שבעוד שלוש שעות תיפתחנה מעליות הסקי ונוכל לשוב וליצוק תוכן לחיינו הערניים מדי.

כנראה שהטבע פשוט מתחשב בנו. אם פעם קמנו דקה לפני תחילת הפעילות ויצאנו מיד לדרך תוך צחצוח שיניים חפוז, כעת - מתוך התחשבותו של הזמן בדברים שהוא החל לעולל לנו - הוא מפנה לנו יותר זמן ערות בוקר, כדי להתכונן כראוי למפגעיו. אחד החברים צריך להתקין לעצמו את המתקן לברך, כדי שכל הגוף יפנה כחטיבה אחת לאותו כיוון, בעיקולי המדרון, חבר אחר שולף את הגרב ההיא, נגד כל מיני, כדי לתמוך בדרכו, ואני מנסה להיזכר איזה משאף לוקחים קודם ואם כבר בלעתי את הגלולות לשיפור המגנזיום, כדי שהשרירים שלי יזכו להיתפס רק כשנשוב מהגלישה. והנה תיק-תק, איך שסידרנו את מרבית האיברים במקום, אנחנו מוכנים לדרך.

בהרצאות השראה ובספרים האלה שמעודדים התפתחות ופריצת גבולות, תמיד מופיע אותו משפט שמבקש לעורר חדשנות, הקובע שאם תמיד נעשה את מה שתמיד עשינו, תמיד נקבל את אותן תוצאות שקיבלנו, משפט שקורא לנו לקחת את עצמנו בכל הידיים ולעשות שינוי.

השנה הבנתי שהמשפט הזה, למרבה הצער אינו נכון, ובוודאי שאינו אלמותי. המחשבה שאם תמיד נעשה את מה שתמיד עשינו, תמיד נקבל את אותן תוצאות, הופכת בשלב מסוים לתקווה ולמשאת נפש. ממרומי גילי לפתע הבנתי, שגם אם תמיד נעשה את מה שתמיד עשינו, התוצאות, לצערי, לא תמיד ישתוו לתוצאות שתמיד קיבלנו בעבר. לעיתים עקומת הגיל פשוט מתעקמת עלינו לרעה.

בניסיונות לגוון ולהעשיר את חיי, המוטו שלי נעוץ תמיד בשאלה מתי בפעם האחרונה עשיתי משהו בפעם הראשונה. הפעם, בשעות הבוקר האינסופיות שקיבלתי עקב היקיצה המוקדמת, תהיתי דווקא מתי בפעם הראשונה עשיתי משהו בפעם האחרונה. נזכרתי שכבר שנים לא הלכתי לשחק כדורגל עם חברים ואולי כבר לא אלך. שכבר יובלות לא הזמנתי מישהי בהתרגשות לדייט ראשון, והבנתי שאם יעלי לא תפתיע אותי, זה כנראה לעולם כבר לא יקרה. שלא אקבל עוד זימון למילואים, ושאולי כבר לא אחווה ראיון עבודה או מבחן רשמי, ועוד דברים שרק בדיעבד אני יודע שהפעם האחרונה שבה חוויתי אותם הייתה הפעם האחרונה שבה חוויתי אותם.

על פי רוב, כשאותו אירוע, טוב או רע, קורה לך בפעם האחרונה, אתה פחות מודע לגודלו של הרגע ההיסטורי בחייך. נזכרתי בפעם ההיא, שבה שאלתי את סבי האהוב האם הוא זוכר את הפעם הראשונה שבה קיים יחסי מין. והוא, כדרכו, הביט בי בחיוך, סטר לי בחיבה (תמיד קצת חזק מדי), נאנח לתוכו, ואמר לי שהוא לא זוכר את הפעם האחרונה שבה קיים יחסי מין.

מאחר שכולנו יודעים על פי רוב רק בדיעבד מתי הייתה הפעם האחרונה שבה עשינו דבר מה, אז רק ליתר ביטחון, מיצינו כל יום סקי עד תומו. ביום האחרון גלשנו במורדות ההר אחרונים, עד רגע לפני שמעליות הסקי הלכו לישון, וככה, בהזדמנות זו, רק ליתר ביטחון, השקענו את כל מה שיש לנו, כדי לסיים עם אותו חיוך מנצח, לוודא שרוב החלקים במקום, להצטלם שוב ביחד ולפתוח יומנים, כדי לקבוע את המועד לשבוע הסקי של השנה הבאה.