מהפכה שקטה: מהדורה מאוחרת של האביב הערבי באלג'יריה

מהפכת תחריר פסחה לפני 8 שנים על אלג'יריה, הארץ ששטחה הגדול ביותר בעולם הערבי. השבוע היא קופצת לביקור • הצבא החליט שלא להתנגד לרחוב, והמשטר נופל אפוא - אבל בלי להתמוטט • פירוש הדבר שהוא יוכל לחזור בו, כמו במצרים, אם יתברר שאיסלאמיסטים עומדים להיות הנשכרים העיקריים

הפגנה נגד הנשיא בוטפליקה/Ramzi Boudina , צילום: רויטרס
הפגנה נגד הנשיא בוטפליקה/Ramzi Boudina , צילום: רויטרס

צדדי הדמיון בין האביב האלג'ירי לאביב המצרי אינם יכולים להיות מקריים בהחלט. הגנרל הבכיר ביותר בצבא מתייצב נגד הנשיא רב-השנים, תחילה בעדינות ואחר כך בגלוי. ומה שהתחילה כתנועת מחאה מוגבלת מתפתחת לממדי מהפכה. לבסוף, הגנרל חובט באגרופו על השולחן - ומאוויי הצעירים המוחים מתמלאים: המשטר מתמוטט.

מי זוכר את האביב הערבי. הוא הסתיים בסדרה כזאת של קטסטרופות, שהחשק לשחזר אותו מוגבל מאוד במרחב שבין האוקיאנוס האטלנטי לים הערבי. אף על פי כן, שתיים משלוש הארצות הערביות הגדולות ביותר (בשטחן), אלג'יריה וסודאן, עומדות בעיצומם של זעזועים עם פוטנציאל מהפכני. משטרים, העומדים על מכונם זה שלושה עשורים, מתנגשים עכשיו עם רצונו הקיבוצי של הרחוב. אי אפשר לדעת כמובן איך יסתיימו ההתנגשויות האלה, אבל המשטרים נאלצים להכיר במציאות חדשה: הרחוב איבד את הפחד.

אפשר שהמהפכה האלג'ירית עוד תלבש צורות רבות. היא אולי תתקרב אל הדגם התוניסאי, היחיד מתוצרי האביב הערבי, שהניב מוסדות דמוקרטיים בני-קיום. ואולי היא תחזור אל הדגם הסמכותני, אשר הדריך את חיי אלג'יריה מאז עצמאותה, לפני 56 שנה. ואולי, חלילה, היא תגלוש אל האלימות האיומה של תחילת שנות ה-90, שעלתה בחייהם של רבבות (הערכות העמידו את מספר המתים על 50,000 עד 200,000).

"בלתי כשיר". מה פתאום?

ההפתעה הגדולה באה אתמול (ג'). רמטכ"ל הצבא, גנרל אחמד גאיד צאלח, המחזיק גם בתואר של סגן שר ההגנה, קרא בנאום פומבי להכריז על הנשיא עבדל עזיז בוטפליקה "בלתי כשיר", ולהעבירו מכהונתו. אין ספק שהנשיא אמנם אינו כשיר, אבל אי-כשירותו היא סוד גלוי זה שש שנים. ב-2013 הוא סבל שבץ מוחי, ומאז היה משותק, בכיסא גלגלים. יתר על כן, איש לא שמע את קולו. הוא לא נאם, הוא לא התראיין, הוא לא הקליט.

מה הפך אפוא את הדחתו לכל כך דחופה? הרחוב הפך. רחש של תרעומת התפתח לרעם מתגלגל. המשטר הפגין את קהות החושים האופיינית לכל כך הרבה אוליגרכיות. הוא הקל ראש במתנגדיו הפוטנציאליים על יסוד חולשתם במשך שנים. מה שהיה הוא שיהיה, האמין המשטר. נראה שלא עלה בדעתו, כי הוא מסתכן בהתפרצות מהפכנית מסוג זה שטילטלה את העולם הערבי, אם כי לא את אלג'יריה, ב-2011.

מחלתו של בוטפליקה הפכה למשל על חיי האומה. הוא היה גבר צעיר כאשר אלג'יריה בקעה מחלציה של מלחמת עצמאות עקובה מדם נגד צרפת. הוא היה בן 26 בלבד כאשר התמנה לשר החוץ של אלג'יריה, והיה צעיר שרי החוץ של העולם. הוא היה ילד פלא, נער שעשועים יפה קלסתר. לא הייתה בחירה הולמת יותר לדיפלומט הראשי של ארץ, שייצגה בשעתה נעורים ותקווה, ועוררה הערצה כללית במה שהתחילו לכנות 'העולם השלישי'.

חצי מאה ויותר אחר כך, שיתוקו הפיזי של בוטפליקה מבטא את טרשת העורקים הפוליטית של ארצו. הברק, הדינמיות והנעורים ניטלו ממנה. האיש החזק במשטר, מפקד הצבא צאלח, הוא בן 79. בריאותו אמנם תקינה, עד כמה שידוע, אבל הוא מתקשה לבטא את צרכיה של ארץ ש-45% מתושביה הם בני 24 ומטה, ורבע מהם מובטלים.

"הדור שלי מחוסל"

מה פאתטית הייתה התעקשותו של המשטר לשמור אמונים לנשיא. התמודדותו על תקופת כהונה רביעית, ב-2014, הייתה ביטוי של צפצוף על רצון הציבור. בוטפליקה עצמו דווקא רמז אז על רצונו לפרוש. "הדור השלי מחוסל", הוא אמר. אבל לא עמדה לו תבונתו, או אולי לא עמד לו כוחו לעמוד בדיבורו. סוף סוף הוא ייצג לא את עצמו בלבד, אלא מעמד פוליטי שלם.

דרגה כל כך מופלגת של שאננות איפיינה את המעמד הזה עד שבהתקרב הבחירות הבאות לנשיאות הוא היה מוכן לכפות את בוטפליקה הספק-חי-ספק-מת לחמש שנים נוספות. קשה להבין מידה כזאת של ניתוק מן המציאות. קשה להבין מדוע אוליגרכים ואוטוקרטים אינם מצליחים ללמוד זה מניסיונו המר של זה. הם מוותרים בהדרגה אפילו על מראית עין של רענון. הם משכנעים את עצמם בחוסר התחליף של נוכחותם.

העולם הערבי ויבשת אפריקה מלאים שליטים כבוטפליקה. בקאמרון עתה זה חזר ונבחר נשיא, המכהן זה 35 שנה. באוגנדה מכהן נשיא זו השנה ה-33. בגאבון ובטוגו, השלטון נמצא בידי אותה משפחה זה 52 שנה, אב ובנו. ואלה הן רפובליקות, לפחות למראית עין. למעשה הן מתנהלות כמלוכות מורשתיות עם כוח אבסולוטי. בארצות האלה, הסיכוי להחלפה ממשית של שלטון תלוי ברחוב, או בצבא, או בשניהם. בחירות דמוקרטיות אינן נוטות להתרחש שם, גם אם לעתים רחוקות רודן שוכח לזייף את תוצאות הבחירות ונאלץ לפרוש.

"העם יגיד את דברו"

נוסחת הצבא והרחוב היא העומדת להביא אל קיצו את המשטר האלג'ירי, לפחות בגלגולו הנוכחי. הרחוב התחיל בזה, והתמיד באופן לא צפוי ומעורר הערצה. הצבא עמד בפיתוי לנסות ולדכא את הרחוב, ועכשיו הוא משווה לעצמו דמות אבהית, או אמהית. זה לא בא לצבא בקלות. תחילה השתררה התקווה שיהיה אפשר לפרוק את הרחוב מהתלהבותו באמצעות דחיית הבחירות בחצי שנה או יותר.

הרחוב סירב להתפתות. לא זו בלבד שחוצות הערים לא התרוקנו, אלא אדרבא, הן התמלאו והלכו. עיתונים, שנזהרו תחילה בפרסומם של צילומי הרחוב, השליכו את זהירותם לרוח. ב-16 במארס, העיתון "ליברטה" הכריז לרוחב עמודו הראשון, על רקע צילום של המונים ברחובות עיר הבירה, "העם יגיד את דברו". ב-25 במארס, שוב על רקע המונים, הכותרת הייתה, "הרחוב לא יוותר".

הגנרל צאלח החליט אפוא לעשות מעשה פילדמרשל טנטאווי במצרים ב-2011, ולהוריד את המסך על המשטר - מבלי להוריד את המסך על המשטר.

הישגו החשוב ביותר של טנטאווי היה הצלת הצבא המצרי. מי יודע מה היה קורה אילו החיילים היו מצטווים לירות במפגינים. אפשר שהצבא היה מתפורר, כפי שהתפורר באיראן במהפכת חורף 1979. בזכות התערבותו של טנטאווי, המהפכנים היו מוכנים לראות בצבא את מגן האומה, לא את מגן המשטר השנוא. שלוש שנים אחר כך, הצבא שהציל טנטאווי הדיח את ממשלת האחים המוסלמים לפני שהיה סיפק בידה לעשות לצבא המצרי מה שעשה טאייפ ארדואן לצבא הטורקי.

החשש מפני הבאות הוא ממשי ויש לו על מה שיסמוך. פלורליזם אמיתי באלג'יריה לפני 30 שנה איפשר את עלייתה של מפלגה איסלאמיסטית חזקה מאוד (FIS). פלורליזם העלה את האחים המוסלמים לשלטון במצרים, ב-2013. זו הסיבה שגנרל א-סיסי אינו מרשה עוד פלורליזם כזה, אפילו לא במקצת. נקל לשער איזו עצה הוא משיא לחבריו האלג'יריים.

האופוזיציה הדמוקרטית באלג'יריה תצטרך לכלכל את מעשיה בתבונה ובזהירות. האיסלאמיסטים יצטרכו לוותר, לפחות לפי שעה, על שאיפות שלטון - או שיעניקו לגנרלים סיבה לחזור בהם. 

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny