"לא תאמין כמה אנשים לא מתביישים להגיד לי שאני עושה יין כזה, רק בגלל שאני חיה עם יינן גבר"

עולם היין - גם כיום, עמוק במאה ה-21 - אינו משופע ביינניות. איכשהו, נתפס המקצוע כגברי מאוד. משהו בדבר חוסר היכולת הנשית להניף חביות של 300 ליטר אל מעל לראשן ולהניח אותן במקומן, להרים ארגזי ענבים כבדים ולשפוך את תוכנם למרסק, ושאר תירוצים לא רציניים, שהרי לכל אישה ייננית, יכול להיות פועל גבר, אם היא ממש מתעקשת שהנ"ל קשים מדי עבורה. נעמה סורקין, אם כבר שאלתם, לא ממש מתעקשת. היא מניפה ארגזים וחביות כמו גדולה. חוץ מזה, היא צוחקת, המציאו כבר את המלגזה…

סורקין אינה דמות חדשה לחובבי היין הישראלים, לפחות לא לאלו המתעניינים בדמויות שמאחורי הבקבוקים שלהם. מי ששימשה במשך למעלה מעשור כייננית הראשית של יקב דלתון, פרשה לפני כארבע שנים מתפקידה הבכיר (דלתון הוא כידוע אחד מקומץ היקבים המסחריים הגדולים בישראל), מתוסכלת מחוסר היכולת "לגעת בסחורה", כלומר לבוא במגע ישיר ובלתי אמצעי עם החביות, המכלים וכל שאר הציוד, מה שאסור כידוע ביקב כשר כמו דלתון, אם אינך יהודי שומר מצוות.

אחרי שכבר חשבה שלא תחזור יותר למקצוע, שכנע אותה גבי סדן, היינן של יקב כרם שבו הנחשב (וגם חבר נפש של סורקין, וקודם לכן היינן הראשי של יקב הרי גליל), להצטרף ליקב אורטל, יקב בוטיק קטן בצפון רמת הגולן. כמה קטן? 25,000 בקבוקים בשנה. אחרי מיליון בקבוקים בכל בציר, מדובר בצעצוע מבחינתה של סורקין.

אלא שבצעצוע הזה מותר לה לגעת. והיא נוגעת. ועוד איך. וכן, כולל להניף חביות וארגזים אל-על. סורקין היא אולי אישה קטנת ממדים, אבל פראיירית היא לא. אנחנו יושבים יחד על המרפסת, שותים קצת מהסוביניון בלאן המופלא שלה ומשוחחים.

"לא תאמין כמה אנשים, כולל לקוחות שלי, לא מתביישים להגיד לי שברור להם שאני עושה יין כזה (כלומר טוב) רק בגלל שאני חיה עם יינן גבר (סורקין מחלקת את חייה עם אורי חץ, היינן המוכשר כשד של יקב שאטו גולן)", מספרת לי סורקין ועיניה רושפות. אני מתקשה להאמין, אבל היא מאשרת שזה קרה יותר מפעם אחת.

עכשיו לך תסביר להם שהייתה ייננית של יקב גדול יותר מארבעה שאטו גולנים, שעשתה שם יינות נהדרים "לבד לגמרי", ושנשים נחשבות לבעלות אף חד יותר מעמיתיהן הגברים. היינן הכי מפורסם בעולם כיום הוא בכלל ייננית, מדאם לאלו ביז-לרואה האגדית, מהיקב הנושא את שמה בבורגון. גם בישראל כבר פגש מי שפגש את טלי סנדובסקי, האחראית על היינות שרבים מחשיבים כטובים ביותר של יקבי רמת הגולן, הלוא הם המבעבעים שלהם, ואלו רק שתי דוגמאות מהארץ והעולם.

סורקין נחשבת, יחד עם חץ וסדן, כחלק מחבורת ה"פלג הצפוני", שהיא בעצם ברית ייננים בין שלושת המוסקטרים הללו, ברית שאין לה באמת משמעות מסחרית או שיווקית אלא רק רעיונית וחברית, כמו גם לחלק מ"הגל החדש" של יינני הבוטיק המקומיים, שגם אותו קשה מאוד להגדיר, אולי רק לדבר קצת על חיפושי זהות מקומית.

סורקין בהחלט חושבת שיש זהות ליינות הגולן, אזור שבו נולדה וגדלה. היא אינה רוצה לקשקש יותר מדי בנושאים תיאורטיים כאלה, אבל שמחה להסכים לקביעה שיותר ויותר יקבי בוטיק מבינים שרצוי וראוי להעסיק יינן מוסמך (כמוה למשל) ולא רק לייצר יין כי יש כבר יקב.

ולשאלה שבכותרת? לא, אין דבר כזה יין נשי. אני חושב. יש יינות טובים ויש פחות. אלו של סורקין מצוינים.

טעימה | יינות יקב אורטל

סוביניון בלאן 2018. אחד מיינות הסוביניון בלאן הישראליים הטובים שטעמתי מימיי, ויש, לשמחתי, לא מעט כאלה. יין "לגדולים", חומצי מאוד, פריך ומרענן, לא מאוד פירותי, טיפה’לה מריר, ובקיצור, כזה שגם עמק הלואר, מכורתו של הזן החביב עליי, לא היה מתבייש בו. נפלא. 85 שקל

אדום 2017. בלנד של קברנה סוביניון, מרלו וסירה, ה"אדום" של אורטל הוא היין היחיד בטעימה הקצרה שלנו ה"מציית" יחסית לחוקי הז’אנר הקלאסיים של יין אדום ישראלי. כלומר, הוא קצת יותר מלא ועשיר מהקברנה פרנק וקצת יותר ידידותי למשתמש מהסוביניון בלאן. אלא שאם זה נשמע לכם כמו הסתייגות, אתם טועים ובגדול, משום שגם כאן הכול יחסי, והאדום של סורקין הוא יין לא פחות מוצלח, גם אם יותר "צפוי". לא כבד מדי, לא פירותי או אלכוהולי יתר על המידה אלא מרענן ומרווה, אינטליגנטי וטעים להפליא. 79 שקל

קברנה פרנק 2017. זן הקברנה פרנק, הצלע השלישית ולפעמים אפילו השנייה של הבלנדים הבורדולזיים הגדולים (יחד עם הקברנה סוביניון והמרלו כמובן, ולצידם הפטי ורדו) הולך מחיל אל חיל בישראל. זה של סורקין הוא חומצי וקטן גוף יחסית, ממש כמו שאני מחבב ביינות זניים מסוגו (כמו אלו שעושים, למשל, בעמק הלואר), אבל ממש לא פראייר אלא מורכב ומרתק ורב-גווני. שוב, יין נהדר. 99 שקל