יש לכם השגות על חיובי הארנונה? לכו תדעו למי לפנות

תושבים שרוצים לחלוק על חיובי ארנונה שהושתו עליהם, נאלצים במקרים רבים לבדוק קודם כל מיהו הגוף המוסמך לדון בטענותיהם: מנהל הארנונה ואחריו ועדת הערר לענייני ארנונה - או שמא בית המשפט לעניינים מינהליים?

בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות קבועה סמכותם של מנהל הארנונה ושל ועדת הערר לענייני ארנונה, לדון רק בטענות מסוימות הקשורות לחיובי ארנונה של תושבים: הנכס שבשלו נדרש תשלום הארנונה אינו מצוי באזור הנקוב בהודעת התשלום; בהודעת תשלום הארנונה שמשיגים עליה נפלה טעות בציון סוג הנכס, גודלו או השימוש בו; הנישום אינו "מחזיק" בנכס כהגדרתו בפקודת העיריות; הנכס הוא "עסק", והנישום אינו בעל שליטה בו, או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

חרף קביעותיו הברורות של החוק, בשנים האחרונות אנו עדים למגמה בבתי המשפט להרחיב את סמכויותיהם של מנהל הארנונה ושל ועדת הערר, בין היתר כדי להקל על העומס בבתי המשפט.

עם זאת, השאלה של רטרואקטיביות החיוב נותרה בסמכות ייחודית של בית המשפט לעניינים מינהליים, ועל-פי רוב תושב שביקש לחלוק על חיובי הארנונה שלו, נאלץ לנהל הליכים מקבילים: האחד בפני מנהל הארנונה בטענות המצויות בסמכותו; והאחד בפני בית משפט לעניינים מינהליים בשאלת רטרואקטיביות החיוב (ובשאלות אחרות המצויות בסמכות בלעדית של בית משפט לעניינים מינהליים).

עמדת בתי המשפט יוצרת חוסר ודאות

לאחרונה פורסמו פסקי דין של בתי המשפט לעניינים מינהליים אשר בהם ציוו בתי המשפט על מחיקת עתירות שהוגשו לבית המשפט, בטענה כי טרם פנייה לבית המשפט, על הנישום למצות את מסלול ההשגה והערר - ורק לאחר מיצוי הליכים אלה רשאי העותר להגיש עתירה מינהלית התוקפת את חוקיות החיוב הרטרואקטיבי.

עמדה זו של בתי המשפט נועדה ככל הנראה להתמודד עם העומס ההולך וגובר על בתי המשפט. זו עמדה שנראית הגיונית, אולם היא מביאה לבלבול ולחוסר ודאות, שכן בפועל על כל אזרח להחליט בעצמו "ברגע האמת" כיצד לנהוג, ותמיד ישנו החשש שאם לא תוגש עתירה מינהלית, הרשות המקומית תטען לשיהוי שיביא לדחיית הדיון בטענה. במילים אחרות: ההלכה אינה ברורה ואינה מחייבת.

לפיכך, מן הראוי כי החוק יתוקן, וכי סמכותם של מנהל הארנונה ושל ועדת הערר תורחב ותכלול גם אפשרות לדון בטענות של רטרואקטיביות.

בהקשר זה יודגש כי טענת רטרואקטיביות החיוב באופן ספציפי אינה מורכבת מבחינה משפטית, ולכן אין היגיון רב בהותרתה להכרעת בתי המשפט בלבד. זאת, במיוחד לאור ההלכות המפורשות הקובעות באופן חד-משמעי כי חיוב רטרואקטיבי הוא חיוב פסול, למעט באותם מקרים שבהם הוכחה תרמית או אשמה של התושב. "תרמית" ו"אשמה של הנישום" הן ממילא שאלות הדורשות הכרעה עובדתית, ולכן הגורם הנכון להכריע בסוגיות אלה הוא ועדת הערר.

עד שהמחוקק יאמר את דברו בעניין, ינהג כל נישום כטוב בעיניו, ויפסוק כל שופט בהתאם להבנתו ורצונו.

הכותבת היא שותפה במשרד שביט בר-און גלאון צין ויתקון ושות'.