למה אני בכל זאת אופטימי: דרור פויר נגד "נביאי הזעם" של משבר האקלים

מדענים יביאו את סוף העולם ביום רביעי!", שאגה הכותרת בוואלה ובמי יודע כמה אתרי חדשות בעולם ב־7 בספטמבר 2008, שלושה ימים לפני שמאיץ החלקיקים בשווייץ הופעל לראשונה. היו שקבעו שהניסוי יפער שורה של חורים שחורים קטנים שיגרמו לרעידות אדמה וגלי צונאמי שיחריבו את העולם, ואחרים טענו שהעולם ייבלע וייעלם בחור שחור ענקי. המאיץ הופעל, למחרת זרחה השמש.

יש כל-כך הרבה דוגמאות נוספות לנבואות זעם שלא התגשמו, מבאג 2000, דרך אסטרואידים הנעים במסלול התנגשות עם כדור הארץ, מגפות, פצצות אטום, זומבים, שינויים גנטיים, סינגולריות, בינה מלאכותית ועוד ועוד. לפני שבע שנים, ב־2012, ציפינו כולנו לסוף העולם על-פי בני המאיה.

כל-כך הרבה דברים נוראיים לא קרו. בשנת 1798, לפני 221 שנים, פרסם הכומר והכלכלן תומאס מלתוס את ספרו המפורסם "על עיקרון האוכלוסייה", שבו טען כי קצב ייצור המזון לא יוכל לעולם להדביק את קצב גידול אוכלוסיית העולם והתוצאה הבלתי נמנעת תהיה קטסטרופה נוראית, ככל הנראה כבר במאה ה־20. זו חלפה בינתיים.

170 שנים אחרי מלתוס, ב־1968, פרסם הביולוג פול ארליך מסטנפורד את ספרו "פצצת האוכלוסין", שבו קבע כי "תם הקרב להזנת האנושות כולה". הוא חזה כי מאות מיליונים יגוועו ברעב בשנות ה־70, שהודו תיכחד ושקיים סיכוי גדול שגם בריטניה "לא תתקיים בשנת 2000". לפני שבוע חזרתי מלונדון, היא עוד שם. גם הודו במקומה עומדת.

● האם זה מוסרי להביא ילדים לעולם שלא פותר את משבר האקלים?

חמש שנים אחר כך, ב־1973, הכניסו מדענים מ־MIT את כל הנתונים שהיו להם על העולם לתוך מחשב־על בשם "World One", שחישב כי כבר ב־2020 איכות החיים תרד לאפס, מצב כדור הארץ יהיה "מאוד קריטי", "והחיים התרבותיים כפי שאנחנו מכירים אותם יפסיקו להתקיים".

מי לא זוכר את החור באוזון? איזה פחד זה היה! ב־1985 זיהו מדענים חור עצום בשכבת האוזון מעל יבשת אנטארקטיקה, שמאפשר לכמות גדולה של קרינה אולטרה סגולה להגיע לכדור הארץ, לגרום לעלייה ניכרת בתחלואה בסרטן העור, לפגוע באיזון בין שכבות האטמוספירה ועוד. המצב היה כל-כך גרוע, עד שבדרום צ’ילה הונחו תושבים שלא לצאת לשמש; "חשיפה לקרינה ברמות כאלה עלולה לגרום לעור לבעור (!) תוך שבע דקות". התרחיש המקובל היה שהחור יתרחב ויתרחב עד שכולנו נישרף. בדרך היו גם האיידס, הסארס, הפרה המשוגעת ואחרים. כולם קמו עלינו לכלותינו ואנחנו עוד פה.

נסיים את פרק נבואות הזעם בתחזית האפלה מכולן: כתב העת הבריטי Nature Plants פרסם לאחרונה מחקר שטען שכל הבירה בעולם עומדת להיגמר! השעורה פשוט לא תגדל בחום הקיצוני ובבצורות הצפויות לנו. זה באמת יהיה הסוף.

המשאבים מוגבלים, הדמיון לא

"תיפח רוחם של מחשבי קיצין", אמרו חז"ל, אבל אף אחד לא הקשיב. מאז ומתמיד נמשך האדם לפנטז בפחד מהול ברעד של ציפייה על הסוף, האפוקליפסה, הקטסטרופה, האין. כבר אלפי שנים שאנו חיים תחת נבואות זעם. הספר "The Uninhabitable Earth" של דיוויד וואלאס־וולס שיצא השנה הוא עוד פנינה בשרשרת של פחדים ותרחישי אימה נוראיים.

אני לא מכחיש את שינויי האקלים, את הנזקים הגדולים - חלקם אולי בלתי הפיכים - שעשינו לים, ליבשה ולאוויר. וכמובן שאני לא כועס או מזלזל או מבטל חלילה את החוששים. מלתוס, ארליך, וואלאס־וולס ואחרים חששו וחוששים באמת ובתמים לגורל האנושות ושואפים להעיר ולזעזע את הלבבות. על כך אני מודה להם. משהו אחר חורה לי: הפסימיות, הפסיביות, החשיבה שמה שהיה הוא שיהיה, במיוחד אם הוא גרוע. בעיקר אני מתקשה להזדהות עם חוסר האמונה ברוח האדם, בעוצמתה, נחישותה וחתירתה הבלתי פוסקת קדימה, אל הטוב.

 דיוויד וואלאס וולס /צילום: GettyImages

והרי זה בדיוק מה שקרה עם החור באוזון: ב־1987 נחתם הסכם מונטריאול שאסר שימוש בכימיקלים האחראים לפגיעה באוזון. העולם התגייס, והבעיה שאיימה להרוג את כולנו נמצאת לקראת פתרון. בנובמבר 2018 פרסם האו"ם דוח שלפיו, חלק מהאזורים של החור באוזון ישתקמו במלואם עד שנות ה־30 ועד שנת 2060 ייסגר החור באוזון. אותו הדבר קרה לנבואות הזעם הקודרות של מלתוס וארליך, שלא הצליחו לחזות את המהפכות הגדולות ביותר, שלא רק משאירות אותנו בחיים אלא גם משפרות אותם. מלתוס לא חזה את המהפכה התעשייתית וארליך לא קלט את התמורה הדמוגרפית: אמצעי הייצור גדלו וקצת אחר כך התחיל קצב גידול האוכלוסייה להאט את עצמו. בשנות ה־50 של המאה ה־20 היה הממוצע העולמי 4.97 ילדים למשפחה. ב־2010 ירד הממוצע ל־2.5 ילדים למשפחה.

אוכלוסיית העולם אומנם גדלה משמעותית, אבל נכון לעכשיו, צפויה להתייצב במהלך המאה הבאה. להתפוצצות אוכלוסין כנראה שלא נגיע בעתיד הנראה לעין והיום יש כבר מדענים שמתחילים לדבר על בעיה חדשה ומפחידה לא פחות: התכווצות אוכלוסין. תמיד יהיה ממה לפחד, הפסימיות אף פעם לא תצא מהאופנה וסוף העולם תמיד מעבר לפינה. צאו וחפשו כל רשימת ספרים שמכבדת את עצמה בנושא ותתרשמו לבד. עיקר התחרות היא בלתאר את הקץ האיום והנורא מכול. אותי זה מרגיע.

זו לא שאננות, זו עובדה. האדם חוזר ומגלה תושייה ויכולת התאמה, אנחנו כל הזמן מפתחים טכנולוגיות, חלקן יכולות לשנות לחלוטין את המצב האקולוגי, כמו למשל בשר סינתטי ואנרגיות מתחדשות, כמו שישראל עמדה בפני סכנת התייבשות והתחילה להתפיל מים. מחקרים שטוענים שלא הכול אבוד מתפרסמים כל הזמן, אנחנו פשוט שומעים עליהם פחות. המסקנה: כדור הארץ מוגבל במשאבים, אבל הדמיון האנושי לא. גם את זה חשוב לזכור.

מניעת סבל שתגרום לסבל רב

כל אותן נבואות זעם, שנובעות לדעתי מאותם פסימיות, פסיביות וחוסר האמונה ברוח האדם, מצאו לעצמן אוזן קשבת ביותר אצל צעירים שלקחו את סוף העולם 18 צעדים קדימה והחליטו לא להביא ילדים לעולם מסיבות אקו־מוסריות. אחת מהדוברות הבולטות של הדור ושל מגמת האי־הולדה היא חברת הקונגרס הפופולרית אלכסנדריה אוקסיו־קורטז בת ה־29, שתמצתה את כל התורה האנטי־נטליסטית החדשה כשקבעה באינסטגרם, כמובן, כי "יש קונצנזוס מדעי שהחיים של הילדים שלנו עומדים להיות מאוד קשים, ואני חושבת שזה מוביל צעירים לתהות האם זה עדיין בסדר להביא ילדים לעולם?".

לפני שאנסה לענות על השאלה ברצינות, אני חייב להודות שמצחיק איך כל דור חושב שהוא ממציא את הגלגל. הוא לא. אנשים דיברו על לא להוליד ולא להיוולד מאז שלמדו לחשוב. "נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא", כתוב בגמרא (ערובין יג ע"ב), הפילוסוף ארתור שופנהאואר טען לפני כ־200 שנה כי ערך החיים הוא שלילי - עוצמת הסבל תעלה תמיד על עוצמת העונג - וכי העמדה ההגיונית ביותר היא לא להביא ילדים לעולם.

פילוסופים אחרים החרו־החזיקו, כמו דייוויד בנאטר שטען בספרו "Better Never to Have Been: The Harm of Coming into Existence" כי מי שמוליד תינוק, בהכרח כופה עליו גורל מזעזע וכי כל אדם צריך לראות עצמו נפגע מעצם העובדה שנולד. בטח ובטח כשהעתיד שמחכה מעבר לפינה איום ונורא אקלימית. לי, "קונפורמיסט רבייתי" בלשון התנועה (כלומר, יש לי ילדים), לא אכפת אם אנשים מביאים ילדים לעולם או לא. אפשר להעביר חיים שלמים, נעימים ומלאים גם בלי ילדים. אבל כשהם תולים את ההחלטה בקטסטרופה אקלימית קרובה ובעיקר בלתי נמנעת - זה כבר קצת מתחיל לעצבן אותי.

למה? אלף, כי היא לא בלתי נמנעת. יש כל-כך הרבה שנעשה ושאפשר לעשות. ובית, וזה העיקר: פה לא מדובר רק בפסימיות, פסיביות וחוסר אמונה - פה כבר מדובר בהשקפת עולם שלילית בהרבה: זה לא רק שהאדם לא יכול לתקן את הנזק שנגרם (ואולי כדאי להזכיר, לצד הנזק שנגרם, ולא מעט בזכותו, רשם המין האנושי הישגים נהדרים), פה מדובר בהשקפה שעשתה עוד צעד ורואה במין האנושי, על כל הישגיו המרגשים - הנחיתה על הירח, המיסה בסי מינור של באך, הפירמידות, אם לזרוק שלושה שעלו לי לראש ראשונים - לא יותר ממזיק, מין פולש לכדור הארץ. זו השקפה אנטי הומניסטית לעילא.

לא המצאתי את זה, הכול כתוב באתר "התנועה להיכחדות מרצון של האנושות" - בעברית, תלמ"ה - המרכז האינטרנטי המקיף מכולם לתנועת האנטי־נטליזם החדשה: "הגזע האנושי הפך לפרזיט חמדני ולא מוסרי על פני כדור הארץ הבריא־לשעבר... האלטרנטיבה לזוועות שפעילות אנושית גורמת, להיכחדות של מיליוני מיני חיות וצמחים היא היכחדות של מין אחד: ההומו ספיינס... אנחנו. בכל פעם שאחד מאיתנו מחליט שלא להוסיף עוד אחד למיליונים הרובצים על פני הכדור ההרוס הזה, קרן אור נוספת חודרת מבעד לאפלה".

ההשקפה הזו מנוגדת לכל מה שאני מאמין בו, שלא לדבר על רוב מה שקרה בהיסטוריה, שכמעט ואין דרך להתייחס אליה ברצינות. ובכל זאת, ננסה:

1) לגבי הטיעון של מניעת סבל, הפילוסוף קנטון אנגל טוען יפה שאם כולם יפסיקו ללדת, הסבל הלא יאומן שצעד כזה יגרום לדור האחרון של בני האדם הוא עוול מוסרי גדול בהרבה. 2) מי מדבר על להפסיק להוליד ילדים? החזקים, אלה שלילדיהם שלא נולדו היה סיכוי גדול יותר להפוך את העולם לטוב יותר - כמו למשל גרטה תונברג, השוודית בת ה־16 שקמה ועשתה מעשה. זו לא מתנה, מה שמעניקים מתנגדי הילודה לעולם - זה עונש ואקט לא מוסרי: להשאיר את החלשים שיסבלו לבד. 3) ילד אכן זולל משאבים ואנרגיה, אבל גם זקנים וחולים ופושעים. למה שלא ניטול גם את חייהם? מדרון מוסרי חלקלק מאין כמותו. 4) לא לעשות זה לא מספיק. אם לא להוליד ילדים זה מה שעשית למען העולם, לא עשית כלום.

זה בסדר לפחד

בשולי הדברים, מבדר לבחון את סוגיית האי־הולדה בישראל. אם בעולם מעדיפים הלא מולידים להציג את עצמם כאנשי מוסר, בישראל מציגים את עצמם הלא הורים כמארטירים. ישראלים בלי ילדים מתלוננים על היחס החברתי שהם מקבלים ומציגים כל שאלה מנומסת של דודה כהתעללות. ואם הנימה נקראת כמזלזלת, זה רק כי אני באמת קצת מזלזל. חבר’ה, תפסיקו להתבכיין כמו הילדים שאין לכם ותיהנו מהחיים כמין פולש, מזיק וטפיל.

ובכלל, יכול להיות שכל התנועה הזו איחרה את הרכבת. מן הידועות שבעשורים האחרונים נרשמה ירידה דרמטית, כ־50%, בספירת הזרע של גברים בעולם המערבי בגלל גורמים סביבתיים - מכימיקלים במזון, בשתייה ובאוויר ועד לשינויי אקלים. במחקר הידוע ביותר שנערך ב־2017 בהובלת ד"ר חגי לוין מבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטה העברית והדסה, הראו החוקרים שריכוז הזרע בעולם המערבי יורד באחוז וחצי בשנה בממוצע. עוד ירידה קטנה, ואין פוריות בכלל. זוכרים שהזהרתי מהתכווצות האוכלוסין? זה באמת יהיה סוף העולם.

מעבר למדע הקשה, הדבר שהכי מעניין לשים אליו לב בכל סוגיית הקטסטרופה האקלימית זה איך הגענו לרגע שבו האנושות חזקה יותר מאי פעם מבחינה טכנולוגית, ולמרות זאת, אנו מרגישים כל־כך שבריריים וחסרי ביטחון לגבי העולם שאנו חיים בו? מה בשינוי האקלים מפחיד אותנו כל־כך?

אף אחד לא צריך שיספרו לו על הקשר בין האדם לטבע, ובכל זאת, המגזין לפסיכולוגיה סביבתית, "Journal of Environmental Psychology", חוקר כבר שנים את הקשר בין האקלים לפסיכולוגיה שלנו. מחקר אחרי מחקר הם מראים את ההשפעה שיש לאקלים, במובן הכי רחב שלו, על נפש האדם. ולא רק על הפרט, על הכלל. קבוצות של חוואים, דייגים, ציידים וכדומה שסבלו מתופעות אקלים קיצוניות, דיווחו על תופעות של חוסר אונים, דיכאון וחרדה. גם קהילות ספגו משברים קשים, חלקן התפרקו. גם אחרי השריפה בכרמל נעשה מחקר שתיאר תופעות של דיכאון וחרדה אצל אנשים שחיו קרוב לאש.

עם זה אני יכול להזדהות. העולם משתנה והאנושות חווה חוסר אונים וחרדה אקלימיים. החוקרים כבר נתנו לזה שם נחמד, "סולאסטלגיה" (הגעגוע לידוע): מצוקה נפשית עקב תנאי סביבה משתנים, בין שזה אסון טבע או שינויים ארוכי טווח. התחושה היא שהעולם משתגע ואנחנו פשוט פוחדים. מכאן קצרה הדרך לתרחישי אימה אפוקליפטיים.