תום עידן החד ממדיות: ברוכים הבאים לעידן הרלוונטיות העיצובית

בשאננות מרשימה חניתי בכחול לבן, מול הסמטה המובילה לביתה של טל צור. מי כבר מגיע ליד אליהו, בואכה סמטה עלומה. ביג מיסטייק! כשיש משחק כדורסל הפקחים חוגגים, ובכל מקרה מסתבר שהשכונה הזו היא המקום 'הנכון'. סמטאות שעוברות ג’נטריפיקציה עם בתים משתפצים, צנוע ונעים. כך גם ביתה הקטן של צור, חלום של צעירים - בית בתל אביב, עם חצר קטנה שאפשר לשתול בה עץ פרי ולתלות נדנדה לילדים.

שלוש חברות-קולגות עומדות קרובות במטבח הפתוח לסלון. עבודת צוות של נשים צעירות שאוהבות לעבוד ביחד. הן מתנהלות במטבח במעין מחול מתואם להפליא, האחת פורסת נתחי טונה אדומה בדיוק של כירורג כלי דם, השנייה עורמת ממרח ירוק עז על ברוסקטות, וטל מזדרזת למזוג לי יין. השולחן כבר ערוך בחגיגיות מבוישת, אגרטל עם חרציות שלעת לילה ירכינו ראש, ללא מפה, ללא פלוגת נרות בשרניים שהפכו לבון טון של כל שולחן גנרי. גינוני הטקס זרים להן, ומבחינת 'להקת החברות של טל צור', ככה בדיוק תיראה הארוחה גם ללא תיעוד.

על רצפת הסלון פרוש שטיח סרוג בכחול חורפי ועליו פוף עשוי מ-90 פרחים סרוגים - שתי עבודות שהן פרי המיזם IOTA, איוטה (בלטינית: חלק, מקטע). הפריטים הם חלק ממיזם עיצוב חברתי, המבוסס על מלאכת סריגה, שאותו הקימה צור יחד עם שולה מוזס. "הכירו בינינו, והיא סיפרה לי על החזון שלה לספק לנשים עבודה באמצעות סריגה. ואז פיתחתי את זה", אומרת צור, שמשמשת כמנכ"לית ומנהלת אמנותית של IOTA.

החברות הוזמנו לארוחת הערב: שולה מוזס ("בעלת החזון"), דורית צ’סלר, סמנכ"לית ומנהלת הפרויקט ("זו שגורמת לדברים לקרות"), נעה קוריאל, המעצבת הראשית, נעמה שטיינבוק, מעצבת תעשייתית, ממקימות סטודיו רדיש היצירתי ואיריס מועלם-דיין - מורה לסריגה. גם את הארוחה הן מנהלות ביחד; זו אוספת וזו מגישה, בדיוק כמו בתהליך הסריגה. "אנחנו חבורה של צעירות בנות מזל, עם עבודה מאוד מתגמלת", מספרת צור. "אבל אני כבר 8 שנים מלמדת עיצוב תעשייתי, ויכולה לומר שאחוזים די גדולים מהסטודנטים לעיצוב לא מוצאים עבודה בתחום".

לא מדובר בעוד פרויקט פילנתרופי, שמנסה לתקן עוולה חברתית בהרעפת כסף. "המטרה מראש הייתה לייצר עיצוב עם משמעות, איכותי, מעניין, חכם ורלוונטי. לא הלכנו על אמנות אתנית-פולקלוריסטית, רלוונטיות עיצובית חשובה לי. אנחנו מייצרות את הפרוטוטייפ, ומוציאות את העבודה לנשים שיושבות בבית ואינן מתפרנסות. אנחנו מספקות להן עבודה הוגנת, מלמדות אותן לסרוג, נפגשות איתן כל שבוע, עם מחויבות גדולה שלנו, אבל גם שלהן".

למה את בורחת מההגדרה של פילנתרופיה?
"כי יש לנו מודל כלכלי, והחשיבה היא עסקית. כרגע אנחנו מעסיקות ארבע נשים בדואיות בכפר חורה בנגב ועוד 20 נשים באיסטנבול.

הרעיון הוא לספק עבודה לנשים שלא יוצאות לעבודה - לאחת הבעל לא מרשה, לשנייה אין אוטו. אנחנו מספקות להן מיומנויות, אבל הכוונה היא בהחלט להרוויח ולהחזיר את הרווחים לחברה. זוהי כלכלה מעגלית, שבנויה על כך שנשים ירכשו מיומנויות, ירוויחו כסף, ישפרו את איכות חייהן ויהיו יצרניות".

IOTA שואפת לפעול בזירה הגלובלית, האם מיציתן את הלוקאל־פטריוטיות? בעבודה בקהילות מקומיות יש ערך.
"זה לא בדיוק ככה. נכון שיש המון נשים נזקקות ולא עובדות, אבל תהליך מציאת העובדות כאן לא פשוט. בסופו של דבר מדובר בעסק, ולא כל מי שמחפשת עבודה בהכרח מתאימה".הכפר הבדואי חורה הוא אבן בוחן מצוינת. "כמו בכל עסק, יש חודשים של הרבה הזמנות, ולעתים יש רגיעה. מהר מאוד הבנו שהנשים הסורגות לא יכולות לעמוד במטוטלת הזאת, אנחנו מחויבות לספק להן עבודה לאורך כל השנה. יש לזה משמעות, באמון שלהן בעולם, באמון שלהן בנו. החשיבה הזאת שינתה את אופן העבודה שלנו. אכפת לנו מהנשים ואנחנו מתאימות את קצב העבודה, כך שנוכל לספק להן פרנסה סדירה. יש לנו מחויבות כלכלית כלפיהן, ואי אפשר להפקיר אותן לחוסר הוודאות של ‘האם אני ארוויח החודש'".

מאיפה נובעת האחריות?
"כשהגענו לחורה, הדבר הראשון שאמרו לנו: ‘אם זה פרויקט חד פעמי זה לא מעניין אותנו’. מדובר באוכלוסיות שבעות הבטחות שווא. היו שם פעילויות של כל מיני עמותות, באו והלכו. אנחנו החלטנו לא לאכזב, להישאר. ואנחנו שם כבר שלוש שנים וחצי".

מה קורה לאישה בחברה מסורתית שעובדת מהבית, ופתאום יש לה הכנסה?
"פתאום סומכים עליהן, זה נותן להן ביטחון. יש תפיסה שאומרת שנשים בחברה הבדואית חיות בקהילה, גילינו שזה לא בדיוק ככה. הן סגורות בבית, ופתאום הן מגלות את הכוח של חבורה. הדבר הכי מדהים שקרה הוא שלא מזמן הן ביקשו העלאה בשכר. את לא יכולה להבין כמה זה ריגש אותי! הן הבינו שיש להן כוח, שהן רכשו מקצוע שהן טובות בו".

ביסוס הערך העצמי של כל אחת מנשות חורה השליך על איכות החיים שלהן. אחת יצרה מחולצות טריקו ישנות של הילדים חוטים וסרגה כריות נוי, כיסוי למכסה אסלה ועוד. בכסף שהן מרוויחות הן מאפשרות לילדים לצאת ללמוד - זוהי מהות הכלכלה המעגלית. שולה מוזס, היזמית: "אנחנו עדיין לא רווחיות, למרות שיש תוכנית עסקית שעובדים לפיה. בדיוק כמו הצעירים שנפלטו ממסגרות לימודיות והולכים לבשל במסעדות. יש כאן העצמה. החלום שלנו הוא להקים קהילות סורגות בכל העולם. זוהי מיומנות שקל להנחיל, וזה מאוד מספק, כי התוצאות ניכרות מיד לעין. כשיהיו רווחים הם יחזרו מיד לחברה ולפיתוחה".

השילוב של עיצוב פלוס משמעות הוא הגן הדומיננטי של איוטה. "אנחנו פלטפורמה", היא מדגישה, "תחשבי על זה שיש לך בבית כיסא או שטיח, שנוצר על ידי הנשים בחורה. זה הופך לקונברסיישן פיס, פריט שמעורר שיח ומתגמל. הן קיבלו עליו כסף. לכל פריט מצורף סרטיפיקט עם קרדיט מלא לסורגת. אנחנו לא מנכסות לעצמנו את העבודה שלהן.

"מדובר בסטארט-אפ, אמנם לא הייטק, אבל עובד לפי המודל. יש לנו משקיע, גייסנו כסף, אנחנו מפתחות מוצר. ללא טכנולוגיה, אבל בהחלט עם טכניקה".

 טל צור / צילום: רמי זרנגר

להידחק בכיף

15 נשים מגיעות לארוחת ערב, קטן עליה. "אני מארחת המון. אנחנו בית כזה, בישול ואירוח הם חלק מהשגרה. גם כשגרנו בדירה קטנטנה תמיד נדחקו אנשים סביב השולחן". התפריט נכתב בכתב יד על כן ציור. "הקונספט היה ללכת על מתכונים שלא דורשים שעות של הכנה. הגעתי רק בשעות אחר הצהריים מהעבודה. בבוקר הייתי בשוק התקווה ועשיתי קניות". בן זוגה, גיא דולב, עובד גוגל, ושני הילדים הקטנים הלכו לסבתא.

כשמגיעה המנה האחרונה, הציפיות עולות. צור עשתה קורס קונדיטוריה, שוב מתוך אותה הכרה עמוקה ביתרון שברכישת מיומנויות. פאי השוקולד שאפתה היה לא פחות ממדהים, ובכפות נדיבות היא הניחה קצפת רכה. לא מלוטש, אבל נפלא, והשתלב נהדר עם צלחת פירות טרופיים מתובלים ביין לבן ובבזיליקום קצוץ שהתעמת עם המתיקות ובישם אותה.

בחמש השנים האחרונות הן הציגו בתערוכת Maison&Objet בפריז, מתערוכות עיצוב הבית החשובות, נדנדות, שטיחים, פופים, כיסאות ופרטי חוץ. בקורות החיים הקצרים של המותג נרשמה גם תצוגה בחלל של המעצב המהולל טום דיקסון. ועכשיו, איוטה תציג לראשונה ביריד האמנות 'צבע טרי'. נדנדות סרוגות, בהשראת מטפסים ופרחים, קריאה אולטימטיבית לשחרור וחופש. היריד, שמתקיים באקספו בגני התערוכה (30 במאי עד ה-3 ביוני), מעמיד השנה תמה מרכזית שדנה בטשטוש הגבולות, בזליגה בין אמנות, קראפט, עיצוב וטכנולוגיה.
סביב השולחן התגבשה חממת עיצוב קטנה ואקטיבית: עדי לחובר, צורפת. על משטחי פורצלן עדינים ציירה האמנית עופרה אייל בקו ענוג ומינימליסטי ענפים ופרחים שממגנטים את המבט, סלומה פקיאל, אוצרת בתחום העיצוב. ד"ר טל פרנק-אלרואי, מומחית לספרות עברית, עזבה הכול ופנתה ללימודי צורפות בבצלאל, וכיום היא מרצה על הפואטיקה של העיצוב. גם האדריכלית גילי שפירא חברה בחבורת עיצוב המוצר, שהתגבשה סביב טל צור. המעצבת התעשייתית ליאורה רוזין, מאיה בן דוד מנהלת מסלול לימודים בבצלאל, אביבית רוזינגר, שותפה בסטארט-אפ שמפתח תיאטרון של מציאות מדומה. מיכל לייבוביץ'-וייסמן היא מנכ"לית 'צבע טרי', וטל גולני מנהלת את מתחם 'עיצוב טרי'.

כשאני שואלת אותן איך אפשר לשמור על רלוונטיות בעולם ששועט קדימה, מצהירה לייבוביץ'-וייסמן ש"חייבים להיפרד מהגדרות חד ממדיות. ב'צבע טרי' הבנו שאי אפשר לתחום באופן נוקשה ולהפריד בין אמנות, עיצוב ופרפורמנס. הכול נזיל. חייבים לצאת מהנישות. יש חללים שבהם אנחנו תולים ומורידים עבודות במהלך היריד, שלא יהיה סטטי. פתחנו מיזמים שמשתפים את הפריפריה, הבנו שחייבים לרדת ממגדל השן של הגלריות ולהציג אמנות נגישה".

נגישה? כל העבודות השוות נמכרות לאספנים בערב הפתיחה.
גולני: "קבענו רף. המחיר המקסימלי הוא 14 אלף שקל. מחיר הגון לאמן וללקוח".

שטיינבוק: "המחירים לא צריכים להיות זולים. זה הופך אותנו לצרכנים משועממים. כשאדם רוכש עבודה, הוא צריך לחסוך ולחלום עליה. כמובן שאני לא מדברת על המחירים המטורפים של מכירות פומביות - זה כבר שייך לעולם העסקים. אני חושבת שלא הכול חייב להיות זול, כמו שלא כל רהיט צריך להיות קל".

בן דוד: "מחיר גם מגלם שאר רוח. יש יוצרים שמרגישים נחיתות ומתוך זה מתמחרים גבוה. אותנו אף אחד לא לימד לתמחר, ואין לאף אחד רצון לחלוב את הצרכן. אבל כשאת מגיעה ליפן ורואה צלחת ומבינה כמה עבודה זה לדקק אותה עד שתהיה כל כך קלה, את מבינה שהגודל לא קובע. יריד צבע טרי מנגיש עיצוב טוב לקהל, ככה משפיעים על השיח, ככה יוצרים שינוי".

צור: "אף אחד לא קונה נדנדה ב-7,000 שקל כדי לתרום לחברה. קונים כי זה 'הוט קוטור', עבודת יד שהיא פיס אוף ארט, שיורדת לפרטים ברזולוציה גבוהה. מי בכלל צריך נדנדה? אף אחד. זה פריט של שמחה, ושמחה זו פונקציה חשובה. את קונה כי זה מוצא חן בעינייך, ומכאן את מרגישה שותפה לעניין החברתי".

איריס, מה עושה לנו הסריגה?
"יש בה משהו מדיטטיבי, עבודה עם קצות האצבעות מפתחת את המוח. זה עובד טוב על זקנים, הוכח כמחזק זיכרון, זה מרגיע. אמא שלי סרגה עד יומה האחרון. זה מאוד מתגמל".