כששר החינוך נפתלי בנט התקשר להודיע לה על זכייתה בפרס ישראל לתיאטרון לשנת 2019, נעמי פולני התרגשה יותר מגובה הסכום שיוענק לה - 75 אלף שקל - מאשר מהכבוד ומההערכה הכרוכים בקבלת הפרס הראשון במעלה במדינת ישראל.
בגיל 91 וחצי ("יפתי, 92 בעוד שלושה חודשים, באוגוסט"), כשקשישים כמוה נהנים מפרק הגמלאות, פולני עובדת בכל מה שהיא יכולה כדי להתקיים בקושי, או כמו שהיא מכנה זאת, בכל בוקר היא יוצאת ל"ציד פרנסות". הבריאות כבר לא כמו שהייתה פעם, אחרי שנים של עישון מאסיבי, אבל הצלילות והחדות עדיין שם, ואיתן העברית המדויקת וההכרה שכדי לשרוד עוד כמה שנים בעולם הזה, היא מוכרחה להרוויח כסף. כי קצבת הזקנה מהביטוח הלאומי, פחות מ-2,000 שקל בחודש, בקושי מספיקה כדי לשלם חשבונות שוטפים.
היא אומרת שהיא עסוקה עד מעל הראש כשאני מנסה לקבוע איתה מועד לפגישה לפני טקס הענקת הפרס. פתאום כולם רוצים נתח ממנה, מתקשרים, מתעניינים, נזכרים בתרומתה העצומה לתרבות ולאמנות הישראלית כחברת להקת הצ’יזבטרון, הזכורה כמי ששרה את "הי הג'יפ" עם שייקה אופיר, בימאית הלהקות הצבאיות המיתולוגיות, בהן להקת הנח"ל בימיה הגדולים, מייסדת ובימאית "התרנגולים", "החמציצים" ו"תיאטרון פשוש", שחקנית תיאטרון וקולנוע ועורכת מוזיקלית ברדיו. פולני נהנית מתשומת הלב במידה, בלי להגזים ובלי לתת לזוטות להשתלט על העיקר - ההכרח לגמור את החודש.
הצלחתי לחלץ ממנה שיחת טלפון בת כשעה מביתה שבמושבה כנרת, ב-8:30 בבוקר בדיוק. מיד היא תפסה פיקוד, נזפה בי על איכות הקו, הבהירה שאין לה כוונה להיות "קולו של הדור" וניהלה מו"מ קשוח על הצילום. מזל שהבטיחה למיף, העוזרת שלה, שתהיה חביבה אליי, כי אין לה סבלנות לנודניקים.
"הגבתי בדרך ארץ", היא משחזרת את הרגע שבו קיבלה את ההודעה מהשר. "הופתעתי, כי זה לא היה בתוכנית בכלל, רחוק מהמחשבה ומסדר היום. הקול שלו היה יציב ושקול, ואמרתי לו תודה רבה והוספתי מידה כנגד מידה, שטוב שהוא המדווח, כי למרות שאני לא בהשקפת העולם הפוליטית שלו, הוא מהיחידים שאומרים את מילתם ומתכוונים אליה, ולכן נוח לי לשוחח איתו".
12 שנים חלפו מאז החלה היוזמה הציבורית להעניק לך את פרס ישראל עד שזה קרה.
"הערך האמיתי של הפרס בשבילי הוא סכום הכסף, שהוא משמח, וזהו. ההערכה ראויה ונקייה ומלאת כוונה, ומפצים בהוקרה. אבל בל נשכח שזה המקצוע שלנו, מקצוע שבו שומעים אותנו, זה לא כמו חייט או סנדלר. מבחינתי, זאת לא חגיגה, ההפך. בימים כאלה טרופים, כשמכל כיוון יש עצב וקושי, בימים האלה שיש בהם שקר, מוות ורמיסה, קשה לגייס שמחה".
את מתכוונת למצב במדינה.
"בואי לא ניכנס לזה, אמרתי מספיק".
קיבלת הרבה אותות ופרסים במהלך השנים, ופרס ישראל הוא המכובד שבהם, אבל סכום הכסף שמחולק לזוכים בו מגוחך.
"פרס זה פרס ואומרים תודה. חבל שאין בו יותר מהקלה לשלושה חודשים בלבד".
לפחות לא תשלמי עליו מס.
"הרהרתי בזה. באמת לא צריך לשלם שום דבר? יופי".
מצבה הכלכלי הקשה של פולני, גרושתו של הזמר והשחקן ליאור ייני ואם שניים מילדיו, פורסם לראשונה ב-2013. בפוסט בפייסבוק פנו מכריה, רוני ערן ואריאל אריאב, לקהל הרחב וקראו להתגייס לעזרתה ולהשתמש בשירותיה, ולשר החינוך ולשרת התרבות דאז, שי פירון ולימור לבנת, לסייע לה לחיות בכבוד, כיוון שהיא הגיעה לפת לחם.
אנשים טובים הושיטו לה יד, ביניהם אנשי תחנת הרדיו האזורי 103FM, שמעסיקה אותה כעורכת מוזיקלית ברצועת "שבת עברית", העבודה הקבועה היחידה שיש לה - והיא משקיעה בה את כל כולה. "אייל פאר (מנכ"ל התחנה הקודם, ל’ ר’) הרים אליי טלפון ואמר לי, ‘שמעתי שאת לא מועסקת, ואני מציע לך עבודת עריכה’, והמנכ"ל עכשיו, אור צלקובניק, ממשיך בזה. אני מרגישה שהם רצו לתת לי חסד, פרנסה קצת, ויכול להיות שהם שבעי רצון".
איך את עורכת את השירים?
"אני עושה בין השירים משחק חברתי", היא צוחקת כמו ילדה, "כאילו היו בני אדם, מי מתאים למי. אני מוצאת נושא מילולי - לילה, דרכים, משפחה - ואני מלקטת שירים שמתקשרים לנושא, כאלה שיש לי אליהם יחס, חיבה. לא אקח משהו משעמם או שנמאס, דברים שכתובים לא טוב.
"אני מלקטת את המילים בעזרת המחשב ואז מתכננת 50 דקות של שידור פחות או יותר, ומעבירה לעורך יואב חנני הנהדר, שתענוג לעבוד איתו. שלושה ימים אני עושה את המלאכה, בין לבין חוטפת טלפון, עושה דברים כפי הצורך, ומסדרת אותם בסדר הנכון, מאגדת וקושרת אותם".
מה זה אומר "לצוד פרנסות"?
"כשאין פנסיה והרופאים העניקו לנו עוד כמה וכמה שנים לחיות, צריך לצאת לציד. אני שומעת על איזה טרף בסביבה ואני עטה עליו".
מה את צדה?
"קוראים לי לפעמים לספר סיפורים לפני קבוצות, הפכתי בגלל הגיל שלי להיות מ’זקני הדור’. זה והעבודה ברדיו, ומחר יש לי קבוצה שרוצה שאעיר הערות למה שהם עושים, הצגה או משהו, אינני יודעת. ניסיתי להשתמט, אבל לא עלה בידי".
על הערות בימוי כאלה גובים תשלום.
"לא, לא. ללא תשלום".
למה?
"כי אנשים נעזרים וצריך להושיט להם יד. אי אפשר לשקול הכול בזהב".
וזהב אין לה, וגם פנסיה לא. "פנסיה, כשהעובד שם סכום והמעביד מוסיף על זה פעמיים. אין לי פנסיה כי הייתי תמיד עצמאית. עשיתי חיסכון, אבל הוא נגמר. הפנסיה עובדת בשבילך. כשהחיסכון אוזל הוא איננו עוד, ובגילי זאת בעיה. הכסף מכרסם את עצמו. מי שמרוויח מספיק כסף, יכול לשים בצד מנה, שרואים אותה בעין בלתי מזוינת. זה העניין, גודל המנה".
המנה שאת הצלחת לחסוך הייתה קטנה מדי.
"עשיתי מה שהיכולת שלי אפשרה לי. שילמתי לילדים ללימודים, שמתי בצד לחיסכון בשבילי ואכלתי הכול. השקעתי לא מעט בפרויקטים שלי - חזרות, תזמורת, מבצעים. ב’התרנגולים חוזרים’ הבאתי את פשנל שהשקיע והפיק, ב’חמציצים’ השקעתי הכול, נתתי משרות".
הצלחת להרוויח?
"כשהייתה מלחמה, אז היה פחות ביקוש, קרו כל מיני דברים, מישהו מהצוות פתאום רצה להופיע לבד, אתה תלוי בהרבה גורמים".
בדיעבד, היית מתנהלת אחרת, דואגת יותר לעצמך?
"אני שלמה עם כל מה שעשיתי ולא מצטערת על שום דבר. ביימתי תוכניות שלמות של ביצועים, שירים, חיברתי סקצ’ים, אבל זה אף פעם לא היה משולם כראוי".
לא ידעת לדרוש את מה שמגיע לך.
"זה גם עניין של הגינות, מה מחיר הכרטיס. את ‘התרנגולים’ היו באות לראות משפחות שלמות, אז צריך היה להתחשב בהן. הייתי בשלווה עם עצמי".
היום לא מתחשבים באף אחד. עומר אדם, למשל, גובה יותר מ־290 אלף שקל להופעה ביום העצמאות, ויש לו ארבע כאלה בערב.
"כאן את מדברת על הקהל. הוא מעריץ, זה עושה לו חגיגה מסוימת, יש לקראת מה לחכות. הקהל נושא על כפיים את המבצעים ושוכח, או אפילו לא יודע, מי כתב את הדבר. המבצעים הם הנשכרים הראשיים והם מקבלים תעוזה תוך כדי העבודה, והשכר שהם מציעים גבוה יותר ממקצועות אחרים".
את מתכוונת, דורשים.
"לא, לא, מציעים. מי שלא רוצה - לא חייב לקחת. אנשים מרגישים ככה לא לבד, כל אחד חש בתוך עמו, קהל סגדן. על הסגידה הזאת נבנים אמנים".
גם ל"התרנגולים" סגדו ככה.
"לא הייתה סגידה. ל’התרנגולים’ באו ערב רב של בני אדם וגם השכר לא היה גדול, התחשבנו, כאמור".
היית מסוגלת לביים מופע גדול עם האמנים של היום?
"יש כאלה ששרים ועושים את זה טוב. הם יודעים ומבינים מה הם שרים, עושים את הדבר ואוהבים אותו בתבונה, רוצים להשתפר, לעשות את זה טעים. שמות? לא כדאי. אגב, בעיניי תמיד עדיף חבורה ולא סולן. בחבורה זה הרבה יותר עשיר, בלי קונצים".
את מתכוונת לשואו על הבמה.
"הרבה אורות וצבעים, עד שאתה לא רואה דבר, וכל הזמן בעוצמה גדולה. זה לא אפקטיבי, כי כל רגע מקסימלי, הכול פורטיסימו, אין מנעד".
זה מה שהקהל רוצה.
"זה מה שחינכו אותו לאהוב. הם ידעו ליהנות מאינטימי אם יתנו להם".
את מתביישת במצב הכלכלי שאליו הגעת?
"לא. יש לי שורה של חברים, שאם אפנה אליהם בעת מצוקה, ובטח שאפנה אליהם עוד, הם ייענו. אני מקנאה בעצמי על החברים הנפלאים האלה".
מה תגידי בטקס?
"לא צריך להגיד, ברוך השם. כל אחד צריך להגיד דבר מה? זה לא טקס מדליקי המשואות. אין צורך לדבר".
מה אפשר לאחל לך?
"יש לי בעיה אחרי 60 שנים של עישון סיגריות, שלא נאה להיכנס אליה, ואני מאחלת לעצמי שהמגבלה הרפואית לא תכשיל אותי, כי לעיתים היא מתבטאת בחולשה".
ואת לא אוהבת להיות חלשה.
"מי אוהב את זה? הדיבור בסדר. כשאני יושבת אני מרגישה נפלא".
כתבות
ני"ע
