יום דו־קוטבי: אחרי ארבעה חודשים בדרכים, נמאס לי

אחרי ארבעה חודשים בדרכים, אחרי שכולן כבר השתמשו באיום הזה, אחרי שאמרתי להן שלא חוזרים בשום מצב, הגיע תורי. קמתי לבוקר שחור והחלטתי שנגמר לי. הרגשתי מרוקן לחלוטין מאנרגיה להתמודד, מותש מהצורך להיות דוגמה ומופת בכל רגע נתון. הגברת הראשונה ניסתה לעזור, אבל כשהושיטה לי יד הדמעות פרצו. התפרקתי.

אמרתי לבנות לארוז כי נוסעים לסן פרנסיסקו להחזיר את הקרוואן. באמת התכוונתי לזה, למרות 50 אלף השקלים ששולמו עליו מראש. אבל בדיוק כשהתחלתי לקפל את ציוד הקמפינג שרכשנו, החליטה השנייה שזה הזמן הטוב ביותר לצטט קלישאה שזרקתי לה ברגע משברי משלה: לא מוותרים בקלות. ילדים הם העם הקשה ביותר למריחה, אז לא הייתה לי ברירה אלא להתמודד עם הקלישאה. ואיתה. ועם האחיות שלה. ואמא שלהן. כוסאמק, למה לא לוותר בקלות?

 צפון אמריקה בסטיישן/ צילום: אלבום פרטי

ניתקתי את הקרוואן מהחשמל, המים והביוב. זה החלק הכי כיף בתחזוקה של ג’רי הקרוואן: לפתוח את הברז של המים השחורים (מי השירותים), לחבר את הצינור שמוביל את הקקי שלנו החוצה, ולשמוע את כל היופי הזה זורם לו מטה לפי חוקי הגרביטציה. אחרי שנפטרתי מכל הרעל, הרגשתי קצת יותר טוב. שמתי בגוגל מפס את כביש מספר 1 ויצאנו לדרך.

זיני וטיילור הנעימו לנו את הדרך עם שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. הכימיקלים במוח חזרו לעבוד בכיוון חיובי. נסענו בין אגמים ליערות עבותים של עצי רד ווד, ומדיפרסיה עברתי בן־רגע למאניה. לא קל להתרגש מנופים אחרי כל מה שראינו בחודשים האחרונים, ובכל זאת הדרך הצליחה לעורר אותי.

עצרנו ללילה על אגם בצפון קליפורניה. לצד חניון הקרוואנים שבו עגנו, חנו מאות סירות שמשמשות בית קיץ צף. אחרי שהפעלנו נוהל הגעה לחניון, לקחתי את הרביעית לסיבוב על הרציף. שעה לא ארוכה הסתובבתי איתה על הכתפיים בין הסירות, מתבוננים בישירות חצופה על האנשים האלה, שחיים בסרט אחר לגמרי.

 צפון אמריקה בסטיישן/ צילום: אלבום פרטי

היא נופפה להם בידיה הזעירות לשלום, ואני לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר מלבד השאלה האם הם יותר מאושרים. בלונים עם סמיילי שנקשרו ליאכטה שעל סיפונה ערכה משפחה אמריקאית מלוקקת ברביקיו סיפקו לי תובנה שטחית: כנראה שכן.

חזרתי לחניון רק כדי לגלות שגם בלה לה לנד יש לא מעט יתושים. מאושרים. איך לא יהיו מאושרים כשיש להם כל-כך הרבה דם יהודי על הידיים. פרעות תרפ"ט הם כלום לעומת מה שקרה שם באותו הערב: היתושים טבחו בנו וג’וק אדיר ממדים הצטרף לחגיגה וחג לו סביבנו ללא הרף. אומנם בקרב חוגים מסוימים בישראל אני נחשב קשוח, אבל ג’וקים מצליחים להשיל ממני כל גרם של פסאדה, וכך מצאתי עצמי מקפץ בחוסר אלגנטיות תוך כדי צווחות היסטריות.

הסתגרנו ב-20 המטרים הרבועים של הקרוואן לערב משפחתי צפוף. בחוץ יהום הסער ובפנים התנהלה לה שיחה כנה על השאלה הרת הגורל האם נועה קירל תתגייס לצבא. אט-אט הן פרשו לישון, שתיים במיטה שמעל תא הנהג, שתיים על המושב שנפתח למיטה.

 צפון אמריקה בסטיישן/ צילום: אלבום פרטי

כדי לסגור את היום הדו-קוטבי שעבר עליי, פרשתי עם הגברת הראשונה לירכתי הקרוואן. רגע לפני שעצמנו עיניים אמרתי לה שהיא לי כל העולם, שכדור הארץ מסתובב סביבה והכול מושלם. נרדמנו מחובקים במיטה הצפופה.