תוכן כחול לבן בסכנה: תעשיית ההפקות המקוריות בטלוויזיה גוססת. איך ממשיכים מכאן?

מיליון שקל - זה הסכום שעל פי הערכות הפסידו מדי יום שלושת ערוצי הטלוויזיה יחדיו מאז הפיצול בנובמבר 2017. בעלות הרישיונות הגיעו חבוטות לגמרי למיזוג בין רשת לבין ערוץ עשר, וגם השנים שקדמו לסאגת הפיצול-מיזוג היו מאופיינות בדימומים כבדים. היום אולי קשה להאמין, אבל זה לא תמיד היה כך. בשנים הראשונות של הטלוויזיה המסחרית בישראל כולם הרוויחו: הרייטינג היה בשמיים והזכייניות דאז - קשת, רשת וטלעד - נהנו מהכנסות יפות. כפועל יוצא מכך, לשוק הגיעו תקציבי הפקה גדולים והמפיקים גזרו רווחים נאים ונתפסו כגורם שמשפיע על גורל היצירה.

כיום התקופה הזאת נראית כחלום רחוק. שתי בעלות הרישיון מפסידות עשרות מיליוני שקלים בשנה, מה שגורם להן ללחוץ על כולם ולדחוף כלפי מטה את רווחי ההפקה. המפיקים מצאו את עצמם בין הפטיש לסדן: בין הגופים המשדרים שחיפשו בעצמם דרכים כדי לשרוד ולהתפתח, לבין רצפת הייצור שהלכה והתייקרה - גם בשל התאגדויות עובדים ש"משכו" את השכר כלפי מעלה. מתעשייה משגשגת ומרוויחה הפכה ההפקה בהדרגה לענף של שורדים. הפיצול והמיזוג רק העצימו את התהליך ויצרו צורך דחוף לפתח מודלים כלכליים שיסייעו לכולם לשרוד.

תחילה, כמה מילים על תעשיית התוכן הישראלית שכעת מרחף מעליה איום קיומי. אין נתונים מדויקים לגבי כמות העובדים בתעשיית ההפקה, אך היא מונה עשרות אלפים המתפרנסים ממנה. כשאנחנו מדברים על "מפיקים" הם כוללים למעשה 5,000 שחקנים המאוגדים בשח"ם (ארגון השחקנים בישראל), שאליהם מצטרפים מפיקים בפועל, עובדי חברות הפקה, עוזרי הפקה, צלמים, סאונדמנים, עובדי במה, מאפרים ועוד. עיקר התוכן לטלוויזיה מופק באמצעות חברות ההפקה הגדולות ביניהן: ארצה הפקות, אבוט המאירי, גיל הפקות, אולפני הרצליה, שולה שפיגל, טדי הפקות, גרוס הפקות, יולי אוגוסט, ADD, קודה הפקות,סלוצקי הפקות וענני תקשורת.

שיתופי הפעולה שלהם עם הערוצים המסחריים הולידו שורה של הפקות מקוריות מוכרות כמו "בשבילה גיבורים עפים", "הכוכב הבא לאירוויזיון", "מאסטר שף", "להעיר את הדוב", "חטופים", "פאודה", "להיות איתה" ועוד ועוד. במילים אחרות מדובר בתעשייה ישראלית לכל דבר ועניין. תוכן כחול-לבן.

אז איך הגענו לכאן? "כשגופי השידור הרוויחו הרבה כסף, גם המפיקים הרוויחו הרבה כסף - והיו לא מעט שנים כאלה", אומר שי נשר, שהיה מפיק שנים ארוכות. לדבריו, מתח הרווחים של המפיקים צנח בגלל ההפסדים של גופי השידור. "הוט ו-yes הבינו שהתוכן הישראלי הוא המנוף לצמיחה ולא עשרות הערוצים שיש להן. יש בארץ יצירה מדהימה וצריכת טלוויזיה גבוהה, אבל בגלל המצב הכלכלי של הגופים המשדרים והתחרות שיש להן מפרטנר ומסלקום - מספר המנויים שלהן הולך וקטן. המשמעות היא שהרווחים מצטמצמים ואיתם גם תקציבי ההשקעה ביצירה המקומית".

לנשר ברור מי אשם במצב: "הגופים הרגולטוריים לא שמרו על הגב של המפיקים", הוא אומר ומסביר כי "על פי התקנות, מועצת הכבלים אמורה לדאוג לכך שהוט ו-yes יעבירו 8%-12% מההכנסות להפקות מקור. אבל, גם כשהן הרוויחו טונות של כסף, הן מעולם לא העבירו יותר מ-8%. דוגמה אחרת היא הסעיף המאפשר למועצה להמליץ על כך ש-4% מהכנסות ה-VOD, שמסתכמות בעשרות מיליונים בשנה, יופנו להפקות מקור - אבל המועצה מעולם לא המליצה על כך. היעדר הכסף הזה פוגע בהפקות ובהכנסות של המפיקים".

לדברי נשר, אשמים נוספים בהפסדים של הזכייניות הן חברות המדיה ומשרדי הפרסום שגובים עמלות תיווך גבוהות לטענתו על רכישת זמן אוויר עבור המפרסמים בטלוויזיה. "רוב משרדי הפרסום נרכשו על ידי חברות מחו"ל כי יש כאן מכרה זהב של עמלות", הוא אומר. "למה אנשים כמו אילן שילוח (יו"ר מקאן ת"א - ע.ב.ל) הרוויחו מיליונים, ורשת וקשת מופסדות? חברות המדיה שמתווכות בזמן אוויר גוזלות מהמפיקים עשרות מיליוני שקלים, אם לא מאות מיליונים בשנה. זה חמור וזה יכול להיעצר רק בחוק".

"אין מי שיצעק כי כולם מפחדים מקשת ומרשת"

באופן מפתיע צינור החמצן של התעשייה בימים אלה הוא תאגיד השידור הציבורי "כאן" שנמצא בעצמו במצב לא פשוט כשחרב הקיצוצים מאיימת על צווארו, לצד ניסיונות להחלישו כחלק ממערכה כוללת סביב השאלה מי צריך לשלוט בתקשורת הממומנת על ידי הציבור. בשלב זה טרם ידוע מה צופן גורלו, אך בשבועות האחרונים במסגרת המשא ומתן הקואליציוני פורסמו דיווחים לפיהם הממשלה מכוונת לקצץ שני שליש מתקציבו - סכום שנאמד ב-500 מיליון שקל. בהמשך הודלפו לתקשורת מספרים נמוכים יותר (250 מיליון שקל) שנשמעים אולי כנחמה מסוימת, אבל בפועל מדובר בסכום עצום שבמבנה השוק כפי שהוא כיום יש בכוחו להניע תעשייה שלמה.

מתוקף החוק מחויב "כאן" להפנות 200 מיליון שקל בשנה להפקה מקומית לפי מפתח קבוע מראש של השקעה בדרמה, בדוקו ובז'אנרים נוספים. אבל גם שם מתקשים המפיקים לקבל את מה שמגיע להם. "אפילו בגוף כמו התאגיד, שהקמתו היא ברכה למפיקים, יושבים אנשים שעינם צרה בנו", טוען נשר. "לדוגמה, התאגיד משלם למפיקים שוטף פלוס 45, אף שהחוק מחייב אותו לשוטף פלוס 30".

שלא לייחוס מסביר בכיר בתעשייה את המצב בנקודת הזמן הזאת: "מתוך שני ערוצים שנותרו אחרי המיזוג אחד לא מפיק כרגע כלום, ולכן לגופי ההפקה נשארה כתובת אחת של גוף שידור מסחרי שאפשר לדפוק על דלתו ולהציע לו הצעות. רשת וערוץ עשר הגיעו למיזוג עם מלאי של תוכניות והודיעו לתעשייה: 'בשנה הקרובה אנחנו מסודרים. תודה'. למעשה, הכתובת הריאלית היחידה היום היא כאן 11 שמזרים לתעשייה 200 מיליון שקל, וזה מה שמחזיק כרגע את רוב המפיקים".

האם המיזוג הוא זה שחולל את השינוי? "לפני שנה כולם עבדו כי הייתה בועה", מתאר אחד המפיקים הבכירים בתעשייה. "כולם עבדו מעבר ליכולת שלהם, ולכן גם כל גופי השידור המסחריים דיממו. ייתכן שהשוק הגיע למודל הנכון מבחינת מספר השחקנים שמשדרים, אבל ייקח זמן - להערכתי, לפחות שנה - עד שהכול יתאזן. הבעיה שקשה מאוד לצלוח תקופות של שפל. אם חברת הפקה רוצה לשמר אנשי תוכן טובים לאורך זמן, היא צריכה לשלם משכורות והיא נזקקת לתזרים מינימלי קבוע. ברגע שהיא יורדת מתחת לנפח מסוים זה מסוכן".

במקביל, מגבלה רגולטורית שלא נאכפת ומשפיעה משמעותית על האקלים שבו פועלים המפיקים היא זאת המחייבת את הערוצים המסחריים להוציא 60% מההפקות למפיקים חיצוניים - דבר שלדבריו מותיר חלק ניכר מההפקות אצל הגופים המשדרים במקום בידי חברות ההפקה. "בקשת וברשת הבינו שלהפיק לבד זה יותר זול אז הם 'מלבינים' הפקות", אומר מפיק בכיר בתעשייה. "למשל, תוכנית הבוקר של רשת היא כאילו הפקה של מפיק חיצוני, אבל היא לא. קשת משלמת למפיק סכום מסוים וזו הפקה שמתנהלת אצלה. גם 'עובדה' של אילנה דיין היא לא באמת הפקה חיצונית, הכול מנוהל מקשת. אבל אין מי שיצעק כי המפיקים מפחדים מקשת ומרשת. הייתי מפיק רציני 15 שנה ומשום שאני כבר לא בתחום יש לי פריבילגיה להגיד את האמת בלי לפחד".

אגב, בניגוד לנשר, רוב המפיקים אינם מעיזים להתבטא בגלוי. אחרי הכול, תעשיית התוכן היא שוק קטן וריכוזי ואיש אינו מעוניין לפתוח חזית מול מי שאמור לספק לו פרנסה. זו גם הסיבה שחלקם לא היו מוכנים להתראיין לכתבה, אבל לרובם כך נדמה יש בטן מלאה על הנעשה.

כך, מפיק שאיתו שוחחנו סיפר כי "כל הלקוחות של התוכן הישראלי במצב של התכווצות. מי שמשלם על כישלון של הפקה כמו '2025' (שלפי הערכות בשוק עלתה 120 מיליון שקל - ע.ב.ל) הם המפיקים. סביר להניח שחברה שעושה כזה פרויקט גדול ומפסידה עליו כסף לא תוציא החוצה הפקות משמעותיות בקרוב". על המתחרה רשת הוא אומר כי "יש לה מחסנים מלאים של פרויקטים גדולים שנעשו בעבר שכמעט הביאו את החברה לחדלות פירעון. אז אמנם הבעלים החדשים מזרימים כסף - אבל זה פנימה כדי להציל את החברה, ולא החוצה, לשוק".

מפיק אחר סבור כי הבעיה היא השוק הקטן והעובדה שהוא מתנהל בעברית, אבל מצד שני "חושב כמו אמריקה. קשת ורשת באות עם תפיסה שאומרת 'אנחנו משלמים - זה שלנו'. עם הזמן הן התחילו להגיד 'מה אנחנו צריכים אתכם? ניקח מפיק ונפתח את היצירה אצלנו'. הפכו את המפיקים למפיקים בפועל. גם היום, משלב הרעיון ועד לשלב היצירה זה לפחות שנה של עבודה. הרבה סיכון נמצא אצל המפיק כי אם הוא מסתבך אף אחד לא מגבה אותו ואין לו כוח מיקוח מול הלקוחות. אין אף מפיק בארץ שיכול היום לבוא לפלטפורמה או לבעל רישיון ולהגיד: 'פיתחתי סדרה, אני לא נותן לך אותה', כי אז הוא יהיה שרוף לכל החיים".

מנגד, יואב גרוס, מהמפיקים הוותיקים והמנוסים בארץ, שמנהל אמנים מצליחים כמו סטטיק ובן אל, לא מסכים עם העמדה שגורסת שהמפיקים הפכו למפיקים בפועל. "זה תלוי ז'אנר. זה נכון בתוכניות ריאליטי, אבל בדרמות זה לא נכון. המפיק עובד על כל הפיתוח ואז צריך יכולת תזרימית. חברת הפקה שאין מאחוריה כסף לא יכולה להחזיק כי אין לה דרך לממן הפקות. זה גם גרף הפוך, כי ככל שמצליחים יותר צריך לממן בו-זמנית יותר הפקות, ובכל הפקה תמיד באמצע התהליך יש בור של 1-2.5 מיליון שקל".

 יואב גרוס/ צלם: יונתן בלום

לדבריו, לא תמיד זה היה ככה. "תנאי התשלום היום הרבה פחות טובים. כשהתחלתי לעבוד כולם שילמו שוטף פלוס 30. היום אפילו התאגיד, שמחויב על פי חוק, לא משלם ככה. כשיש כמות מאסיבית של הפקות בעשרות מיליוני שקלים - כמו אצלנו, כמו ב'טדי', ב'יולי אוגוסט', באולפני הרצליה, ב'ארצה הפקות' ואחרים - אז אפשר להתפרנס מזה. אבל בשנה הקרובה תהיה ירידה משמעותית כי ירד ערוץ אחד. אם עד עכשיו קשת, רשת ועשר הפיקו בסכומים של 1.2 מיליארד שקל בשנה, אז עכשיו 200 מיליון שקל נגרעו מערוץ עשר, ובגלל השינוי בתחרות קשת ורשת יורידו את כמות ההפקות שלהן. הדבר היחיד שמפצה על הכול זה הכסף שנכנס מהתאגיד".

"מפיק היום צריך לדעת לנהל תזרים קשוח"

עיקר הכוח של גופי השידור נובע גם מכך שהם מממנים את התוכן. הבעיה שאין בתעשייה השקעות חיצוניות, זאת בניגוד לדרך שבה מתנהל השוק בארה"ב. שם המפיק מגייס ומשקיע כסף ולא נשען רק על גופי השידור, ולכן גם מנהל את היצירה. כפועל יוצא מהמצב בשוק, מנסים המפיקים לפתח מודלים חדשים. אחד מהם הוא של יואב פרץ, מנכ"ל קבוצת תיא ואולפני הרצליה, שמוביל בשותפות עם יזם ההייטק מתי כוכבי (מי שאחראי על "הסטורי של אווה") קרן להשקעות בתוכן ישראלי.

לדברי פרץ, "המודלים העסקיים הולכים להשתנות ונראה יותר קופרודוקציות בין פלטפורמות. לדוגמה, הוט תוכל לעשות סדרה עם קשת ועם מפיק או גורם חיצוני שיביא כסף. גורמים פיננסיים ייכנסו כמשקיעים, כמו הקרן של גדעון תדמור, 'תדמור אנטרטיימנט', לקידום הקולנוע הישראלי בשוק הבינלאומי.מפיק היום צריך לדעת להפיק מצוין ולנהל תזרים קשוח. יוסי ורשבסקי, מנכ"ל רשת 13, למשל, נאלץ לשקם כעת את רשת החדשה כי הישנה השאירה בור שקשה להעריך את גודלו ושייקח חודשים לצאת ממנו. כל הדברים האלה מייצרים מצב שבו לגופים עם יכולת תזרימית יש יתרון כי השוק לחוץ. בהדרגה נראה גם קופרודוקציות בין חברות הפקה שיעבדו יחד על פרויקט".

 יואב פרץ, מנכ"ל אולפני הרצליה/ צילום: ינאי יחיאל

המשבר, לדברי פרץ, אינו נחלת המפיקים בלבד: "הזיזו את הגבינה לכולנו - לגופים המשדרים, לפלטפורמות, למפיקים. לכן יתחילו להיווצר מודלי עבודה חדשים שבהם מפיקים יידרשו לחשוב אחרת ממה שהם רגילים. ייכנסו גופי מימון, ולכן גם אנחנו גייסנו מהבורסה כי בסוף תהיה פלטפורמה או זכיין ומפיק, ובאמצע יהיה גוף מממן כמו באמריקה".

פרץ סבור כי המודל הקלאסי של חברות ההפקה לא יוכל להמשיך להתקיים: "הבנו שחברת הפקה לא יכולה להתקיים מהשוטף של ההפקות. שכר המפיק, שנע בין 5% ל-7%, לא יכול לקיים את התקורות, ובעיקר לא יכול לשרת את הפיתוח. כדי לשרת יצירה צריך תקציבי פיתוח גדולים מאוד. ראינו שמרכז הרווח הכי גדול הוא ההכנסה ממכירות חוזרות של הפקות שהפקנו בעבר ושיש לנו זכויות עליהן, וממכירות של פורמטים - והיום אני עובד בזה כי שם נמצא הכסף.

"לפני שנה הבנתי שהשוק הולך למשבר תזרימי רציני, וזה גם מה שקרה כי כל ההיפרדות לשלושה ערוצים וההתכנסות חזרה גרמה 'לשריפה' של 100-200 מיליון שקל מהשוק. היום מפיק שנכנס לחדר עם מזומן ואומר 'אני פורס את התשלום, אני משקיע בפרויקט כדי לקבל זכויות' - זה נותן לו יתרון במשא ומתן ודלת פתוחה לעסקאות שונות ומורכבות יותר", מסכם פרץ.

המשבר הוביל לשינוי בשיטות העבודה

בנוסף לקשיים מגופי השידור, גם שיטות העבודה השתנו בהתאם. "אני מרגישה שאני צריכה לעבוד אחרת", אומרת דפנה פרנר, מנכ"לית משותפת בארצה הפקות. "לא בשיטה המסורתית של לפתח רעיון ולהציע אותו לגוף שידור, אלא בניסיונות לגייס כסף לרעיונות הגדולים יותר כדי שהם יקרו וכדי שאוכל להביא אותם למקום הכי טוב שאפשר. אני נמצאת יותר בדיאלוג עם גורמים בחו"ל, למשל עם מפיקים במצב שלי שרוצים לעשות קופרודוקציות".

עם זאת, לדבריה, הבעיה המרכזית בשוק היא העובדה שאין כאן מספיק כסף או צופים. "המודל העסקי משתנה וכולנו מנסים להבין איך לעבוד פה ולייצר סוג של יתרון. המודלים שאפשר לעבוד בהם הפכו למורכבים. למשל, חזרתי מהודו ויש שם עומס מטורף בכבישים. נוסעים חמישה קילומטר במשך 50 דקות. אז ההודים התחילו לייצר תוכניות באורך של 25 דקות, שני פרקים לדרך, והם יושבים עם הטלפונים הניידים וצופים".

גורמים בתעשייה סבורים שבשל המשבר לא יהיה די בשינוי המודלים הכלכליים ושהשוק ייאלץ גם להצטמצם - באמצעות מיזוגים, חבירה לגופים בינלאומיים או היעלמות של חברות הפקה קטנות ובינוניות. מה דעתך?

"יש בארץ עשר חברות הפקה גדולות ועוד חברות שהן הרבה יותר קטנות. יש כאן מקום לשני סוגי מפיקים: מפיק גדול עם משרד של 400 מ"ר ושעובדים בשבילו, ואני חושבת שיש מקום אולי לעשרה כאלה; או מפיק קטן שאין לו משרד ועובדים אבל יש לו טלפון בכיס ובזה זה נגמר. המשבר הראה שמיזוגים זה דבר טבעי, אבל חלק מהחברות יצרו לעצמן יתרונות שלא קשורים להפקה.לאולפני הרצליה, למשל, יש גב כלכלי חזק, יש כמה חברות שיש להן חברת הפצה שעומדת לרשותן כמו דורי מדיה או גיל הפקות. לאחרים, כמו טדי יש סוכנות אמנים שהם מנהלים".

ומה לגבי רכישה של חברות הפקה על ידי חברות מחו"ל? זה קרה בעבר, אבל על פי הערכות האופציה שמהלך כזה יתרחש שוב לא ריאלית. "אין מצב שגוף בינלאומי ירכוש חברת הפקה ישראלית לפי המצב שהשוק נמצא בו", אומר מפיק בכיר. "סביר גם שהגופים הבינלאומיים שכבר רכשו מניות לא ממש שמחים בעסקה שעשו כי השוק מוגבל ולא יציב. אם חברות בינלאומיות היו יודעות איך למקסם ולנצל את הכישרון והפוטנציאל הקריאייטיבי שיש בתעשייה בארץ לצרכים שלהם בחו"ל, אולי התמונה הייתה משתנה והמהלכים היו הופכים למשתלמים. אבל במודלים הקיימים שיתופי הפעולה הללו לא עובדים".

גרוס: "אני מאמין שזה שאנחנו מתחילים להיפתח לחו"ל יביא לעבודה, לא רק במובן של למכור פורמטים. יש לנו יכולת להפיק מוצר שעלה מיליון דולר בלבד אבל נראה כאילו נעשה ב-5 מיליון דולר. השוק קטן ולכן אנחנו יעילים ויצירתיים באופן ההפקה".

אז מה צופן העתיד? "להערכתי, הטלוויזיה תמשיך להתקיים בשנים הקרובות, הפלטפורמות העולמיות יתחרו וירצו לרכוש תכנים, ולכן המציאות לא תשתנה באופן מהותי", אומר גרוס. "בתחרות הזאת יש מקום ליצירתיות הישראלית. להרבה מדינות עתירות בכסף יש חוסר יכולת, אין אותו הדרייב ואת אותן היכולות שיש להרבה ישראלים. היצירתיות היא לא רק של תוכן, אלא היא גם יצירתיות כלכלית - לחשוב איך נאבקים בכל החסמים ולייצר יש מאין. לכן אני מאמין שיכולה להיות תקומה לשוק ההפקה". 

מהתאגיד נמסר: "החוק דורש שוטף פלוס 45 ולא שוטף פלוס 30. עם זאת, ברוב המקרים התשלום מועבר ברגע שהחשבונית מאושרת ומוקדם מהקבוע בחוק".

אילן שילוח בחר שלא להגיב לדברים. 

ממועצת הכבלים והלוויין נמסר: "כבר ב-2015 החליטה המועצה להעלות את רף ההשקעה בהפקות מקור ל-9%. בתקופה זו ועדת פילבר פעלה להכין המלצות חקיקה והוחלט שהחלטה זו תיכנס לתוקף מ-2017 מתוך ציפייה שעד מועד זה יוסדר מעמדם של המשדרים על גבי האינטרנט. בניגוד לנאמר, הכנסות החברות המפוקחות מ-VOD נכנסות כחלק מחובת החברות להפקות מקור בשיעור מלא. המועצה תסייע לשר התקשורת הבא לתקן את המצב הקיים היום כך שכל המשדרים, כולל משדרים מחו"ל, יחויבו בהפקות מקור".

בקשת וברשת בחרו שלא להגיב לטענות, אולם שלא לייחוס אמרו מקורבים לחברות כי "זה נשמע כמו מילים של בעלי אינטרס, או לחילופין כאלו שלא באמת חיים בתעשייה. שוק הטלוויזיה המסחרית מתמודד עם סגירות ערוצים, מיזוגים והשקעות, שוק פרסום שלא מתפתח, תקציבים שמוסטים לגוגל ולפייסבוק, ורגולציה נוקשה, בזמן שגופים בינלאומיים פועלים כאן בחופשיות, ללא מיסוי ומבלי שהם משקיעים שקל בתעשייה. המצב הזה רק ילך ויחמיר ובינתיים היחידים שמשקיעים בתעשיית התוכן הם גופי השידור". 

"מה שקורה עם סלקום ופרטנר זה אסון לתעשיית התוכן הישראלית"

אבל לא רק קשת ורשת 13 אשמות במצב של המפיקים והתעשייה. בדומה לשי נשר, חלק ניכר מהמפיקים שאיתם שוחחנו מפנים אצבע מאשימה כלפי השחקניות החדשות יחסית בזירה - סלקום ופרטנר - שאינן מחויבות רגולטורית להפקה מקומית, אבל מנגד שואבות מנויים ממי שכאמור כן מחויבות לכך - הוט ו-yes. וכשהרווחים של האחרונות נפגעים מאובדן מנויים, האחוזים שהן מחויבות להשקיע בהפקות מקור נגזרים מסכום נמוך יותר ולשוק מוזרם פחות כסף.

על פי הערכות, יש כיום בישראל כ-400 אלף משקי בית שצורכים שירותי טלוויזיה רב-ערוצית על גבי האינטרנט כמו זו של סלקום ופרטנר. מדובר בנתח שוק של יותר מ-20%, ששילש עצמו מאז כניסת פרטנר TV לשוק לפני כשנה וחצי. כך, בשנה האחרונה הוסיפה פרטנר TV 90 אלף מנויים ויש לה כיום 140 אלף; סלקום TV הוסיפה 52 אלף מנויים והגיעה ל-210 אלף, ובמקביל הכבלים והלוויין דיווחו על אובדן של 29 אלף ל-750 אלף מנויים; ו-12 אלף מנויים ל-520 אלף בהתאמה.

בפועל מדובר במספר "מרוכך", שכן הוט ו-yes מפעילות גם הן שירותים אינטרנטיים - "סטינג" ו"נקסט" בהתאמה. המספרים שהן מציגות כוללים קיזוז של לקוחות שנוספו לפלטפורמות האלה, המשווקות באגרסיביות וכוללות מבצעי הצטרפות נדיבים.

"מה שקורה עם סלקום ופרטנר זה אסון לתעשיית התוכן הישראלית", אומר אחד הבכירים בתעשייה. "הן לקחו מהוט ומ-yes 400 אלף לקוחות בזמן שהן קונות סדרות מחו"ל ולא משקיעות אגורה בתוכן מקומי. צריך לכפות עליהן רגולציה ולחייב אותן להשקיע".

אגב, זאת בניגוד להרגלי הצפייה של הישראלים שאמנם אוהבים את התוכן הזר, אבל לא רוצים לוותר על הפקות המקור כחול-לבן. על פי נתוני החברות, הפקת מקור טובה זוכה להיקפי צפייה גבוהים בפערים משמעותיים מאוד לעומת כל הפקה מחו"ל. לדוגמה, בהוט אומרים כי גם הסדרה המדוברת "הכלה מאיסטנבול" לא מתקרבת להיקפי הצפייה בסדרות ישראליות כמו "גולדסטאר" ואחרות.

כך שבשורה התחתונה, נכון לעכשיו המסך מפוצץ בהפקות מקור אבל סגירת הברז למפיקים וההיחלשות של yes והוט תגרום לכך שבעוד שנים ספורות כמות התוכן הישראלי עלולה להתכווץ דרמטית. 

עידן וחדש ומבטיח בשוק הבינלאומי? "רק אחד מתוך עשרה פורמטים מצליח"

ההשקעות שנעשות בהפקות תוכן בארץ אמנם הולכות ומצטמצמות, אבל מנגד נראה כי בשנים האחרונות השוק הבינלאומי נפתח. כניסה של שחקנים חדשים כמו נטפליקס, לצד עניין גובר והולך ביצירה ישראלית וההצלחה של סדרות כמו "פאודה" או "הומלנד" בעולם, עשויות לייצר לרגע את התחושה של עידן חדש ומבטיח. אלא שגם כאן המציאות מסובכת יותר. במצב הקיים בעלי היצירה ומי שמנהל אותה בפועל הם הגופים המשדרים - שגם מממנים אותה. כך שלמפיקים נשארת הרבה תהילה אבל מעט מאוד כסף, אם בכלל.

"השוק הבינלאומי נפתח כשאבי ניר, מנכ"ל קשת, הבין שהחברה מיצתה את מנועי הצמיחה בארץ ושהדרך היחידה להמשיך לצמוח זה לייצר תוכן ולמכור לחו"ל", אומר המפיק שי נשר. "זה גם מה שקרה עם 'הומלנד' של גידי רף: נפתח סדק והוא ידע להיכנס בו, ובארץ אנשים נוהרים אחרי הצלחה של מישהו. אבל המפיקים נמצאים בפוזיציה לא טובה. בתקופה שאני הפקתי היו למפיקים אחוזים נכבדים מכל הפקה חיצונית שנעשתה, אבל היום ההסכמים שונים לחלוטין עם חוזים שרירותיים. כשקשת מוכרת תוכן לחו"ל המפיק והתסריטאי מקבלים פרוטות אבל מיישרים עם זה קו כי אין להם ברירה. הם צריכים עבודה ולכן הם מוכנים לחתום על תנאים פחות טובים עם סכומים יותר נמוכים".

ליסה שילוח-עוזרד, שמנהלת את "יולי-אוגוסט הפקות", אומרת כי פתיחת השוק העולמי הייתה מהלך שתרם לכבוד ולמודעות לתוכן ישראלי ולאיכותו. "יש בארץ יחס שאין דומה לו בשום מקום בעולם בין כמות הכישרונות, הרעיונות והיצירות הטובות לבין גודל השוק וכמה הוא יכול להכיל", היא אומרת. "יש היצף בכמות התוכן והכישרון, אבל כמה מפיקים ישראלים באמת הפיקו לנטפליקס? זה הרבה באזז. אז נכון שנמכרו פורמטים, אבל בדרך כלל הם הצליחו קודם בארץ או שנרכשו לשידור כפי שהם עם תרגום לפלטפורמה אחרת. במקרים אחרים כמו 'פלפלים צהובים' והומלנד, התוכן נמכר להפקה מחודשת. אבל זה קרה רק אחרי שהם הוכיחו את עצמם בשוק הישראלי".

"יש אגדה שהררי כסף מחכים בחו"ל אבל זה לא מדויק", אומר המפיק אסף גיל שהקים את "גיל פורמטס" המתמקדת בפיתוח ובהפצה של פורמטים לחו"ל ומכיר היטב את התנהלות השוק הבינלאומי. לדבריו, "הטיימינג מצוין ויש שם מצוין לתעשייה הישראלית, אבל הנוסחה לעשיית כסף בחו"ל מורכבת כמו בימים הראשונים של ההייטק: רק אחד מתוך עשרה פורמטים מצליח. בשביל שפורמט ייחשב להצלחה כלכלית בעולם צריך למכור הרבה פרקים, להרבה מדינות, ולא רק עונה אחת - ואין כמעט פורמטים כאלה.

"כולנו מכירים את 'מאסטר שף', 'האח הגדול' או 'המרוץ למיליון' שהם פורמטים שנמכרים לכל העולם ומייצרים הכנסות אדירות. אבל אם לא מייצרים משהו כזה זה לא גיים צ'יינג'ר. קשת ניסתה לעשות עם '2025' בדיוק את זה: לתכנן תוכנית שתופק בהרבה מדינות לתקופה ארוכה - אבל זה לא קרה".