אחרי שבוע לאורך חופיו המופלאים של הפסיפיק עם ג’רי הקרוואן, החלטנו לחתוך מזרחה לכיוון יוסמיטי. אלא שחופים הם לפעמים געגועים והגלובל וורמינג הוא לפעמים עובדה: סופת שלגים נדירה בסוף מאי סגרה את כל הכבישים באזור וגרמה לנו להסתגר בעשרים המטרים הרבועים של ביתנו הנע והנד. הטמפרטורה בחוץ הייתה שלוש מעלות, אבל בפנים היה חם.
מה-זה חם, אש: השלישית לא הפסיקה לרגע לדבר, הראשונה ניסתה לשווא לעזור להרגיע את הרביעית והשנייה הייתה עסוקה בדבר אחד בלבד: מתי כבר היא צובעת את השיער לוורוד. אז אחזתי במברשת השיניים הוורודה שלי ואמרתי לה בשפה שכן משתמעת - שמוטב שתחדל. אולי זאת הסיבה שזה לא עזר.
במקום לראות את מצוק "אל קפיטן" המרשים, החנינו את ג’רי למרגלות אגמון קטנטן בגודל של מדינת תל-אביב, ויצאנו לטיול משפחתי חביב. "חמישה קילומטרים לאורך הנחל, זה קטן עלינו", שכנעתי את הגברת הראשונה בשפה שכן משתמעת. ואכן, אחרי שני קילומטרים, טיפוס של 500 מטר ושני נחשים שהתלוו אלינו לזמן איכות משפחתי - עשינו יו טרן. בדרך למטה עוד ניסיתי לטעון שהם חמודים ושבסך הכול הפרענו להם להזדווג - מה שגרר דיון משפחתי פורה על המילה להזדווג. אין כמו חינוך מיני ליברלי כבר מגיל ינקות.
צפון אמריקה בסטיישן
הערב ירד אט-אט מול ענן שחור כבד, ולרגע קט כל שביקשנו לו יהי: אחרי משחק פריזבי משפחתי שבנס לא הגיע למפרש לבן באופק האגם, פצחנו אני והגברת הראשונה בריקוד מגושם לצלילי הגשש החיוור. כן, כאלה אנחנו, רוקיסטים בנשמתנו, ש"לָמות שואלת מפריחה ומאסיף", כדברי השיר.
התעוררנו מוקדם מהרגיל, בשמונה וחצי, אחרי שנת לילה טרופה של עשר שעות בלבד. באיטיות מרשימה הכנתי שקשוקה עת הפנקייקים זהבו להם על המחבת ממול. אי-שם בסביבות הצהריים החלטנו שהגיע הזמן לעשות משהו עם היום הזה - ויצאנו לעבר האגם הבא.
אני באמת לא יודע איך נחזור למציאות אחרי הטיול הזה. בעוד כל הג’רים שסביבנו נעלמים עם אור ראשון, אנחנו מאוד משתדלים להיות פחות פרודוקטיביים. זה לא קל כמו שזה אולי נשמע.
אחרי שלושה ימים של רביצה לחופי אגמים מרשימים בקליפורניה המתייבשת, החלטנו לעשות מעשה ולצאת מזרחה, אל עבר הרחובות שאין להם שם. מדבר מוהאבי שבו גדלים עצי הג’ושוע הוליד נסיעה ארוכה לצלילי בונו והחברים. אף שלא מצאנו את מה שחיפשנו (העץ המקורי והבודד שעל עטיפת האלבום) - דיון לא פשוט התפתח סביב מורשתו של יהושע כובש הארץ המובטחת. אומנם ממשה עד משה לא קם כמשה, אבל ידיו המביטות השמיימה של יורשו עלו מול הבנות שהרימו ראשן מהנייד. וזה קרה לפחות פעמיים.
צפון אמריקה בסטיישן
במקום שלוש מעלות בהרים קיבלנו 30 מעלות במדבר. אני באמת אוהב את המדבר, אבל למה הוא חייב להיות מדברי כל-כך. רציתי לרוץ, רציתי להתחבא, רציתי שהשמש תשרוף את פניי אבל אמרתי לגברת הראשונה שלאן שהיא תלך, אלך איתה. אלא שהמדבר הופך אותי לא רק לרגשן - אלא גם לפלספן. וכך, לראשונה בטיול, התחלתי באמת לחשוב על העתיד. הוא אומנם עתיד רחוק - יש עוד שלושה חודשים - אבל מה יהיה בסופם? איך נחזור להיות אנשים יצרניים, איזה מן הורים נהיה כשהעבודה תשוב להיות מרכז יומנו, ואיך ייראו ארבעים השנים הבאות במדבר של הממשי, היכן שלרחובות דווקא כן יש שם.
צפון אמריקה בסטיישן
דברים לדעת 1
בפארקים הלאומיים יש חניוני לילה ממש בתוך טבע. אלא שלא ניתן להזמין מקום מראש. כל הקודם, זוכה. בשעה 12:00 בצהריים (שעת הצ’ק אאוט) - משתרך תור ארוך של קרוואנים בכניסה. העיקר לישון בלב מדבר.
דברים לדעת 2
יום הזיכרון האמריקאי (28 במאי) שונה מאוד מיום הזיכרון הישראלי: כמו בכל החגים, האמריקאים עסוקים ביום זה בעיקר בקניות, או בקמפינג
המדד השבועי: מינוי משפחתי שנתי לכל הפארקים הלאומיים בארה"ב: 80 דולר
לילה בחניון בתוך ג'ושוע טרי נשיונל פארק: 21 דולר לקרוואן (זול מאוד יחסית)
עלות החיבור של הקרוואן לחשמל, מים וביוב בחניונים: תוספת של 15 דולר ללילה
קנייה משפחתית בוולמארט לקראת הכניסה לפארקים: 524 דולר. הצטיידנו היטב
שימוש במכונת הכביסה בחניוני הלילה - דולר וחצי (בקוורטרים!)
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
