שבוע העיצוב הבינלאומי בירושלים עם הפנים מזרחה: "יש בשכונה מסיבה מטורפת שאנחנו לא מוזמנים אליה"

כמה עולה זריחה? שבוע העיצוב הבינלאומי הרביעי בירושלים נפתח שלשום (ה') עם הפנים מזרחה. כדי להדגים את הכיוון שעומד במרכז האירועים, נבנה במבנה בית הנסן, שהיה בעברו בית מצורעים שעבר שיקום ושימור והפך למרכז אמנות ותרבות, אגף מיוחד על פיגומים שמזמין את הקהל לחצות את הבניין ממערב למזרח, ולא רק מצפון לדרום, כפי שהוא בנוי כיום.

במהלך האירוע יתקיים גם "שוק זריחות", מיצב של בוגרי בצלאל בהובלת האמן והמעצב גיא קניגשטיין, שבמהלכו יוצבו דוכנים עם עבודות עיצוב ואמנות שינסו "למכור" לקהל את הזריחה כמוצר, רעיון, חומר, חוויה או אשליה שעוסקים ברגע שבו הזריחה מפציעה - מסנוורת ומבטיחה בו זמנית.

אלא שהמזרח של שבוע העיצוב הוא לא רק עיסוק בשמש העולה אלא גם ניסיון לפרק את השאלה "מזרחה ממה?" באופן אנתרופולוגי ותרבותי כשהראייה היא גלובלית, אל המזרח הרחוק, הודו, מזרח אירופה ומשם אל המזרח התיכון. כ־200 מעצבים משתתפים באירועים, ובערב הפתיחה צפויים להיפגש מעצבים מיפן, סין, טאיוואן, טורקיה, מזרח אירופה, הולנד וארצות הברית - לצד מעצבים ממזרח ירושלים ומישראל שמשתפים פעולה בתערוכות השונות.

האוצרים טל ארז וענת ספרן איתרו מעצבים צעירים וותיקים מהעולם כשהם נודדים ויוצרים קשרים. עבור חלקם זאת הפעם הראשונה שבה הם מציגים מחוץ למולדתם, ואחרים הם כאלה שעבודותיהם כבר נמצאות באוספים משמעותיים. המעצב הטורקי סונאר אוזנק, שפועל בבריטניה, הוא דוגמה לאחד מהמעצבים הוותיקים. הוא יצר שטיח תפילה מוסלמי שמאיר כשהוא מכוון לכיוון מכה, פרויקט מסחרי שקיבל תוקף אמנותי עם רכישתו לאוסף של ה־MOMA.

שבוע העיצוב מאפשר היכרות עם סצנות עיצוב בועטות שלא מוכרות עדיין בישראל. בתערוכה שאוצרת הדס צוקר, Club All, מוצגות עבודות ביקורתיות של שלושה מעצבים סינים עכשוויים העוסקים בהיברידיות שבין מסורות סיניות עתיקות ותאוצה טכנולוגית וכלכלית. העבודות יוצגו בחלל מעוצב באווירת מועדון לילה ובצבעוניות אינטנסיבית.

פרויקט INDIANAMA, של סוכנות הקריאייטיב ANIMAL מהודו, מציג גם הוא סצנה שפחות מוכרת לישראלים. בפרויקט שהושלם לפני כשנתיים הוזמנו 70 מעצבים הודים להציע רעיונות אלטרנטיביים לדרך שבה הודו מוצגת לעולם. לא רק מקדשים או פילים, אלא שפה עיצובית עכשווית בכרזות אנימציה. את סצנת העיצוב מטייוואן יציג מנהל שבוע העיצוב של טייוואן, בן צ’יו, בסדרת אובייקטים שבודקים את המתח בין המדינה המתועשת למסורת ארוכת שנים של עבודות יד ופולקלור.

"כששואלים ‘מזרחה ממה?’, אנחנו עונים שבעצם אין מזרח, אין מקום כזה בכלל, זאת המסקנה שלנו", אומר ארז. "הכדור עגול והמזרח הוא רק עניין של תפיסה. ככל שתנדוד מזרחה, תגיע לאותו מקום. הבנו שהמזרח הוא הגדרה גיאופוליטית שאנחנו משליכים על משהו שהוא בכלל פיזיקלי. המערבי בישראל, למשל, יהיה המזרחי באירופה".

"מפספסים את המזרח התיכון"

ארז וספרן ביקשו להאיר גם את סצנות העיצוב במזרח התיכון, קרוב לבית, במדינות כמו לבנון, מצרים וסעודיה. "גילינו שיש סצנה מטורפת בביירות ובעמאן", אומרת ספרן, "אומנם לא יצרנו קשר עם המעצבים, אבל הגענו למגזינים שעוסקים בתרבות במזרח התיכון שיוצאים לאור אצל השכנות שלנו. מדפדוף במגזינים אנחנו מבינים שמבחינתם, אין ישראל במזרח התיכון, אנחנו פשוט לא חלק. היה מתסכל להבין שיש פה בשכונה מסיבה מטורפת שאנחנו לא מוזמנים אליה".

כדי לחשוף משהו ממנה לקהל, מביאים השניים את המגזינים שיוצגו לקהל בלאונג’ שיוקדש לעיצוב מהמזרח התיכון. "בישראל לא נגעו עדיין בעיצוב גרפי ערבי", אומרת ספרן, "אנחנו לא יודעים כלום על הפונטים בערבית, על כרזות פלסטיניות. לכן בנינו תוכנית של הרצאות וסדנאות לאנשי מקצוע ולקהל הרחב באוצרות של חנא קופטי ועם המעצבים נואל עראפת, חמודי ג’נאם וסיקו טאטור. הם ידברו על עיצוב תלת־שפתי ועל סצנות העיצוב ברמאללה מול סצנת העיצוב העכשווית בחיפה, למשל. במפגשים יודפס גם מדריך למעצב הישראלי, שבו יסבירו מעצבים ערבים מהן הטעויות שאנחנו עושים בעיצוב לקהל הערבי".

פרויקט נוסף שעוסק במקומי הוא פרויקט "השדכן" שמחבר בין מעצבים לבעלי מלאכה ממזרח ירושלים, חברון ובית לחם. את הפרויקט מובילים דניאל נחמיאס וטארק נאסר ופירותיו יוצגו לקהל לצד סרטונים שתיעדו את תהליך העבודה בין אדריכלית, מעצב תעשייתי, אמן, מעצב גרפי ומעצבת טקסטיל - לבין נפח זכוכית, רוקמות, בונה כלי נגינה עתיקים, מומחה לבמבוק ועוד - שיצרו פרויקטים חדשים משותפים. "מתברר שאנחנו כל-כך עסוקים בלחבר את עצמנו לאירופה עד שאנחנו מפספסים את עולם העיצוב שקורה במזרח התיכון", מוסיף ארז.

תערוכה אחרת תעסוק ב"יריד המזרח הקרוב" שנוסד בתל-אביב ב-1932 ולו עוצב "הגמל המעופף" האייקוני של אריה אלחנני. התערוכה "גמלים פורחים באוויר" באוצרותם של גלעד רייך והדס זמר בן־ארי תאיר מחדש את הפרק הייחודי בהיסטוריה של האמנות והעיצוב בלבנט ותלווה בערב עיון רב משתתפים.

"נמאס מאירועים מסחריים"

כמעט כל התקציב של שבוע העיצוב - כ־5 מיליון שקל - מועבר דרך המשרד לענייני ירושלים. "התקציב הציבורי מאפשר לנו לעבוד עם מעצבים שהם מכווני תוכן, ללא אג’נדה מסחרית", אומר ארז, וספרן מוסיפה: "כ־80% מהפרויקטים בשבוע העיצוב הם כאלה שנוצרו בזכות האירוע והתקציב שיש לו, זה מאוד משמעותי".

מנכ"ל שבוע העיצוב, המתכנן רן וולף, מתייחס לחשיבות של המימון הציבורי ומוסיף: "לאורך הדרך היו רגעים שבהם התלבטנו לגבי אופן המימון של שבוע העיצוב. הרי יכולנו לצאת החוצה ולהביא חסויות מאבן קיסר, קוקה־קולה ואחרים. אבל בסופו של דבר, כשאתה עושה את החשבון האידיאולוגי, בוחן את המטרות והערכים ואת הערך התדמיתי, ושואל איך העיר מרוויחה משבוע העיצוב ואיך המעצבים מתחברים לקהל - אז מבינים שהקהל מאס באירועים מסחריים".

ארז מוסיף כי "יש ירידים מסחריים כמו צבע טרי ואחרים, שכבודם במקומם מונח, אבל התפקיד שלהם הוא למכור והתפקיד שלנו אחר. יש בסצנה הישראלית אשליית פרובינציה שהיא לאו דווקא נכונה. לכן, חלק מהתפקיד של שבוע העיצוב זה לעשות מדי שנה חיבורים בין מעצבים ישראלים למעצבים מחו"ל, להביא עיתונאים זרים ולשבור את המחשבה הזאת שקשה לפרוץ החוצה, כי אין באמת מגבלה". 

● שבוע העיצוב ירושלים, 13-20.6.2019, בית הנסן. אוצר ראשי: טל ארז, מנהלת אמנותית: ענת ספרן

__

למי שייכת האהבה?

שלושה גורמים טוענים לזכויות על פסלי LOVE ו-HOPE של האמן רוברט אינדיאנה שהלך לעולמו בשנה שעברה

מאבק משפטי סביב עזבונו של אמן הפופ־ארט האמריקאי רוברט אינדיאנה, שמת במאי 2018, כשהוא מותיר עיזבון שמוערך בשווי 77 מיליון דולר, מתקיים בימים אלו בבית המשפט הפדרלי בניו יורק. יום לפני מותו של האמן, הוגשה תביעה על-ידי סוכנות האמנות מורגן בטענה שלה יש את הזכויות ליצירות האמן, וכי סוכן נוסף של אינדיאנה והמטפל האישי שלו שילמו לאמן המנוח רק חלק קטן ממה שהגיע לו ממכירות האמנות. בנוסף, נטען כי הם בודדו את האמן מבני משפחתו וחבריו, והוא בחר לחיות מחוץ לאור הזרקורים במדינת מיין.

תביעה נוספת הוגשה במהלך השנה על-ידי עורכי דין שבית המשפט מינה למנהלי עזבונו של האמן, והסיפור הסתבך. כיום, שלושה גורמים שונים טוענים לבעלות על הזכויות ליצור רפרודוקציות על העבודות של אינדיאנה. אלא שעל־פי התביעה, אחד מסוכניו של אינדיאנה נהג לשלוח לאמן המחאה שנתית ללא הסבר מספק לאופן חישוב הסכום, למי נמכרו העבודות ומתי. טענה אחרת היא שהמטפל האישי של האמן ייצר רפרודוקציות מפסלי האמן ללא ידיעתו ותוך התעלמות מדרישותיו לייצר אותם משיש איכותי.

העבודה הידועה ביותר של אינדיאנה היא הפסל LOVE מ־1964 שהוא עיצב כך שהאותיות הראשונות מונחות על התחתונות, והאות O מוטה הצידה. אינדיאנה לא רשם זכויות יוצרים על עיצוב הלוגו ולכן לא הצליח למנוע שימוש מסחרי של היצירה שהפכה אייקונית. אלא שהחוק מבדיל בין עיצוב, שאותו צריך לרשום כדי להגן עליו, ובין אמנות, שלה יש זכויות יוצרים מעצם היצירה. כך שבלוגו המפורסם של אינדיאנה נעשה שימוש רב - בהדפסות על חולצות, פסלים, ספלים ועוד. למעשה, האמן כינה את הלוגו "יצירת האמנות המועתקת בעולם" וטען שפגעה במוניטין שלו בעולם האמנות.

 פסל של רוברט אינדיאנה בניו יורק/ צילום: מתוך ויקידיה Hu Totya

אינדיאנה תרגם את הפסל גם לשפות נוספות כמו סינית, איטלקית, ספרדית ואף עברית. ב־1977 נתרם למוזיאון ישראל פסל "אהבה" של אינדיאנה עם הכיתוב בעברית שמתייחס לעיצוב הלוגו המקורי באנגלית, והוצב בגן הפסלים. בקמפיין הבחירות של ברק אובמה עיצב האמן את המילה HOPE במהלך גרפי שהפך למזוהה עם נשיא ארצות הברית לשעבר.

שווי השוק של אינדיאנה ידע עליות ומורדות במהלך השנים. במאי 2011 נמכר פסל של LOVE באורך מטר וחצי, אחד ממהדורה של שלוש יצירות זהות, תמורת 4.1 מיליון דולר במכירה פומבית ובעשור האחרון נערכו תערוכות רטרוספקטיבה לאמן.

 פסל של רוברט אינדיאנה בירושלים/ צילום:shutterstock אס.איי.פי קריאייטיב

"יש במקרה של אינדיאנה כמה סוגיות משפטיות מעניינות", אומרת עו"ד נורית אשר פניג, שמתמחה בעולם האמנות. "לאמן לא היו צאצאים והוא לא דאג לרישיונות ולמינוי מנהלי העיזבון לפני מותו. כיום, הטענה של התביעה בשם מנהלי העזבון היא שלמרות ששלושת הגורמים טוענים שאינדיאנה נתן להם אישור ליצור רפרודוקציות, תוקף הרישיון ליצור רפרודוקציות לעבודות LOVE ו־HOPE של אינדיאנה פג עם מותו ולא ניתן עוד לייצר את פסלי האמן".

__

עסקת אמנות: סיגלית לנדאו, "עומדת על אבטיח", (on an apple of sodom Lotta), יציקת ברונזה, 2016. העבודה נמכרה לאספן ישראלי פרטי תמורת 40 אלף אירו 

 "עומדת על אבטיח" של סיגלית לנדאו / צילום: יותם פרום

"הפסל מתייחס לעבודת וידיאו שצילמתי מתחת למים של ים המלח ב־2005", אומרת לנדאו, "ב'ניצבת על אבטיח' איזנתי את גופי על הפרי המתוק אל מול המצלמה. שם העבודה, Lotta, מתבסס על האישה המקראית, אשת לוט, אשר לה לא ניתן שם, וסדום הוא המקום הפיזי שבו צולמה העבודה, בים המלח". העבודה היא מהדורת AP (Artist Proof), מתוך AP+5, כלומר אחת מתוך שישה פסלים שלא יבוצעו עותקים נוספים שלהם. AP הוא עותק האמן של הפסל האחרון בסדרה - וחלק מהאמנים בוחרים למכור אותו. הוא נחשב ליקר ביותר במהדורה.

פלטפורמת מכירה: ישראל אליהו, הסוכנות לייצוג אמנים