האם בכלל אפשר לבטל את פיזור הכנסת ומי יעמוד אז בראשות הממשלה? מורה נבוכים

הידיעות שנפוצו בתחילת השבוע על האפשרות לביטול חוק פיזור הכנסת, הפכו לאירוע ממשי. יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין הודיע שהוא עומד מאחורי המהלך, בשל דאגתו ל"תהליך הפרת אמונים כלפי אזרחי ישראל שמפסידים מיליארדים רק בגלל פסילות אישיות של ראשי מפלגות שונים".

כבר ב-29 במאי, יום ההצבעה על פיזור הכנסת ה-21, כל המידע היה מונח בפניו של יו"ר הכנסת, שהצביע יחד עם עוד 73 ח"כים בעד המהלך. הוא היה מודע לעלויות הגבוהות, למשמעויות של יום שבתון שלישי בתוך שנה, לשיתוק הארוך של משרדי הממשלה ולסטייה מכל נורמה חוקתית מקובלת.
על אף כל זאת, אדלשטיין התייצב לצד רה"מ בנימין נתניהו ואיפשר חקיקת בזק לפיזור הכנסת. הוא בחר שלא להפעיל את מלוא סל הסמכויות והכישורים שלו, ולהוכיח שהכנסת היא רשות נפרדת ועצמאית ששומרת על תקינות ההליך החוקתי.

אחרי שאדלשטיין סיפק את רצונותיו הפוליטיים והמשפטיים של נתניהו, הוא היה רוצה שנאמין שיוזמת ביטול הבחירות נולדה כי "עשרות ח"כים פנו אלי", לדבריו. נתניהו מצידו מציג את הדברים כ"יוזמתו של אדלשטיין" וכאילו הדבר לא נובע מהחלטה אישית שלו.

האם זה בכלל אפשרי ומה האינטרסים שמאחורי הקלעים? לפניכם מורה נבוכים ליוזמה לביטול הבחירות בספטמבר:

האם בכלל ניתן לבטל את חוק פיזור הכנסת 

היועץ המשפטי של הכנסת, עו"ד איל ינון, טרם השיב באופן ישיר לשאלה זו. אולם כבר עתה ניתן לומר שמדובר במצב שאין לו עיגון חוקי. מאחר שאין בישראל חוק התואם למצב, הדרך היחידה בפני המחוקקים היא להמציא חוק חדש. החוק המומצא החדש, לכאורה, אמור להכיל את המשפט "חוק התפזרות הכנסת העשרים ואחת, התשע"ט-2019 - בטל".

אך כיוון שעוסקים פה בזירה החוקתית, הליך חקיקה שכזה בעייתי ונוגד את חוק-יסוד הכנסת. מרגע שהתפזרה הכנסת, סמכויות החקיקה שלה מוגבלים לנושאים שאינם שנויים במחלוקת. לפי הפרשנות של אחת מיוזמי הרעיון, עו"ד מיכל רוזנבוים, (לשעבר מועמדת לתפקיד מבקרת המדינה), ניתן לקדם חקיקה כזו באמצעות הוועדה המסדרת הזמנית ובאמצעות הכרעה של יו"ר הכנסת.

בשיחה עם "גלובס" הסביר אתמול (ג') אדלשטיין שאת החקיקה הזו ראוי לבצע ברוב של 80 ח"כים לפחות. המספר הזה אינו מעוגן באף דבר חקיקה והוא נשאב "כהשראה" מן הסעיף החריג והקיצוני של דחיית מערכת בחירות במקרה של "נסיבות מיוחדות".

בסעיף החריג הזה נעשה שימוש פעם אחת בתולדות המדינה, באוקטובר 1973, בעת מלחמת יום הכיפורים. אז המשק היה בשעת חירום אמיתית, רבים היו מגויסים והאווירה הציבורית הייתה קשה במיוחד. כתוצאה מכך, החליטו 80 ח"כים לדחות את מועד קיום הבחירות לכנסת השמינית מ-30 באוקטובר 1973 ועד 31 בדצמבר 1973. אחרי מלחמת יום הכיפורים, שונה חוק-יסוד הכנסת, כך שהכיל סעיף מיוחד שמאפשר לדחות מערכת בחירות בשל "נסיבות מיוחדות".

כעת מנסים להשתמש באותן "נסיבות מיוחדות" לצרכיו הפוליטיים של נתניהו, שנכשל בהרכבת הממשלה ועומד בפני שלושה כתבי אישום. זאת ועוד, לא מדובר כיום בדחיית בחירות, אלא באקט של ביטול חוק פיזור הכנסת, כלומר גלגול המצב לאחור.

למה יו"ר הכנסת רוצה תמיכה של 80 ח"כים

הסיבה לכך נעוצה ברצונו של אדלשטיין לייצר הסכמה רחבה למהלך, שתוביל כנראה גם להקמת ממשלה אחדות עם הליכוד ועם כחול לבן. כיום שתי המפלגות מונות 69 ח"כים (35 לכחול לבן ו-34 לליכוד), ובתוספת שתי סיעות נוספות, הדבר אפשרי לכאורה. זה מלמד על כך שאם הגיעו להסכמה על חקיקה שכזו, הרי שהגיעו להסכמה גם על הקמת ממשלת אחדות.

בנוסף, אדלשטיין אף מעוניין שמספר התומכים בחוק יהיה מעל ל-74, יותר ממספר הח"כים שתמכו בפיזור הכנסת. גם לדרישה זו אין עיגון חוקי. לפי ההיגיון החוקתי הרגיל, כדי לשנות חוק-יסוד (כלומר לשנות מהלך בחירות) - די ב-61 ח"כים.

גם אם יעבור החוק לביטול פיזור הכנסת, ברוב של 61 או 80 ח"כים, עדיין מדובר בחוק בעייתי ביותר, הנוגד את עקרונות השיטה החוקתית שקובעים כי אסור להעביר חוקים חוקתיים בתקופת מעבר. חוק שכזה עשוי להיפסל בבג"ץ, באורח כמעט חסר תקדים. מנגד, אם לחקיקה שכזו תהיה תמיכה של 80 ח"כים, הסבירות להתערבות בג"ץ נמוכה.

מי ירכיב את הממשלה אם יבוטלו הבחירות

לפי שיחות של "גלובס" עם יו"ר הכנסת ועם מי שהגתה את הרעיון, עו"ד מיכל רוזנבוים, השבת הכנסת ה-21 לכנה תחזיר לכאורה את המנדט להרכבת הממשלה לידי הנשיא. שיקול הדעת המלא יחזור לידיו, והוא יחליט על מי להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה אחרי שהתייעץ עם כל סיעות. לפי התרחיש הזה, כפי שמקווים בליכוד, רוב הסיעות יתמכו שוב בנתניהו.

אבל כאן גם טמונה מסוכנות התהליך כולו. באמצעות חוק פיזור הכנסת שעבר ב-29 במאי, מצאו בליכוד דרך לעקוף את הליך החוק הטבעי, הטלת מלאכת הרכבת הממשלה על ח"כ אחר. כעת מחפשים בליכוד את המעקף הנוסף שיאפשר לנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו, למרות העובדה שנכשל בפעם הראשונה.

אילו אינטרסים פוליטיים משרתת היוזמה

בליכוד מנסים להציג את חברי הכנסת בני גנץ, יאיר לפיד, משה יעלון וגבי אשכנזי כמי שאחראים על הבחירות הבזבזניות והיקרות. זאת למרות העובדה שכל חברי הסיעות של כחול לבן, העבודה ומרצ הצביעו נגד פיזור הכנסת. כך כתב למשל ח"כ מיקי זהר בחשבון הטוויטר שלו: "ניתן למנוע את הבחירות המיותרות הללו במידה ואנשי כחול לבן יצליחו להתגבר על השנאה המיותרת שלהם כלפיי רה"מ נתניהו..."

עוד מההיבט הפוליטי: אם בליכוד יצלחו את הבחירות בספטמבר הם יוכלו להציג בפני הציבור "הוכחות" לכך שאי שם בחודש יוני 2019 כבר ניהלו אנשי כחול לבן מו"מ עם נתניהו על ממשלת אחדות. אם יהיה ניתן להרכיב "קייס עובדתי" שכזה, יהיה אפשר להציג לציבור את ראשי כחול לבן כ"צבועים", כמי שבחודש יוני הסכימו לדון על תנאי רוטציה, והנה בחודש ספטמבר טוענים לכאורה שלא יישבו עם ראש הממשלה החשוד בשלושה כתבי אישום.

מה עם הפגיעה בערכים הדמוקרטיים

כל שינוי של חוקי-יסוד שנעשה באופן נמהר ומוכפף לצרכים הפוליטיים המיידים, הוא תקלה עבור דמוקרטיה עדינה כמו הדמוקרטיה הישראלית. על אחת כמה וכמה כאשר מנסים לשנות את חוקי היסוד של מדינת ישראל תוך כדי מערכת בחירות וכאשר העומד בראשות הממשלה לא קיבל את אמון הכנסת ולא הצליח להרכיב ממשלה.

ממשלות נתניהו בעשור האחרון שינו את חוקי היסוד כעניין של שגרה, אבל שינוי כזה הוא מהלך חמור במיוחד. הוא פוגע ביסודות השיטה הדמוקרטית. מהלך מן הסוג הזה פותח פתח עתידי לשינוי חוקי יסוד, שהם פרקי חוקת ישראל העתידית לכאורה, בשל כל תירוץ מזדמן. תארו לכם למשל שהכנסת תקבע שיש לערוך בחירות רק פעם ב-6-7 שנים או תחליט על ביטול מערכת בחירות כאשר נמצאים כמה ימים לפני ההצבעה. זהו תקדים מסוכן. הנושא הזה, של משחקי חוקה, עולה עד כדי התרגיל המסריח המפורסם, ואין לו מקום בדמוקרטיה מתוקנת.