דממה בחוץ. אנחנו באמצע שום מקום. אמש הגענו לכאן באישון לילה, אחרי עוד יום עצל על האגם. עשרה ימים ישבנו עליו בלי לעשות כלום. איזו מין שלווה, ולא עושים שום דבר. מולי מצוק גרניט חשוף ואדיר ממדים, השמש עוד לא השכימה, גם הבנות. יושב מחוץ לקרוואן עם קפה ועוגיות, ומביט בתאריך שבתחתית המסך. עשרה ימים לסוף החלום. אמאל'ה.
לפני שלושה ימים תפסה אותי הראשונה לשיחת נפש לאור כוכבים. לאור זאת הגזמה - היה חושך מוחלט בחוץ - מה שאפשר לנו לדבר בלי לראות זה את זה. לפעמים זה עוזר לפתוח את הלב: היא חיבקה אותי חזק וסיפרה בכנות לא אופיינית לבת 11 איזו חוויה משמעותית הטיול הזה בשבילה. אחר כך שאלה אם אפשר למכור את הבית ולהמשיך לטייל.
השנייה בחרה בדרך התמודדות שונה במקצת עם הקץ המתקרב. היא מתמקדת בשאלות על העדפותינו הקולינריות לאחר החזרה למזרח התיכון: שווארמה או פלאפל? חומוס או טחינה? שניצל או פירה? כך, בעודה גורמת לי לאבד יכולת חשיבה לוגית, היא עוברת לשלב הבא, המתוחכמת הקטנה: אבאל'ה, בפעם הבאה אני מעדיפה קרוואן נגרר. עם "סליידרים" שנפתחים הצידה ומקלחת מרווחת יותר. אבל אבאל'ה, בורקס חם או עוגת שמרים?
השלישית לעומתן מתמקדת בהכחשה, דרך התמודדות שהייתה חביבה עליי מאז ומעולם. אפשר אולי להבין אותה: בעוד פחות מחודש היא תלך לכיתה א' ותשב חצי יום מאחורי הסורגים הפיזיים והמטאפוריים של מערכת ההשכלה. עכשיו לעומת זאת היא רוכשת את הידע הטוב ביותר שילד יכול לקבל: היא מסתכלת על העולם ושואלת שאלות על מה שרואות עיניה.
צפון אמריקה בסטיישן
והן רואות המון דברים שלא ממש רואים בחיים ה"רגילים": בעלי חיים מזדווגים (מה שגרר הסבר משורטט של הגברת הראשונה על מערכת הרבייה הנשית); אנשים בכל הצבעים והשפות האפשריים שעובדים וחיים כאן בהרמוניה (מה שגרר שיחה זעופה של האב על חרפת הגירוש של הילדים "הזרים" מישראל); נהרות ענק שחורצים במשך מיליוני שנים בסלע ויוצרים קניונים שאין בהם דילים; משפחה אחת בודדה שמטלטלת בדרכים כבר שבעה חודשים ומנסה לחוות במלוא העוצמה את כל מה שרק יכול העולם הזה להציע. אבל בעיקר אני מקווה שאחרי כל הטבע המופלא הזה שיש סביבנו, היא תיקח מהמסע הזה את הביטחון שאפשר לעשות ממש הכול, אם באמת רוצים.
"אבא, סיימתי לישון", אמרה לפתע הרביעית והפרה באחת את הדממה של הבוקר. שליש מחייה היא בטיול הזה. כאן התחילה לדבר ומאז לא הפסיקה. כאן התחילה להביע, ומאז הבעות הפנים שלה רק הולכות ומקצינות. כולם אומרים לנו שהיא לא תזכור כלום מהטיול הזה, אבל אני בטוח שכולם טועים. עובדה, היא כל הזמן אומרת "וואו". החיים כאן מבחינתה הם "וואו" אחד גדול. צודקת. יש לה את ההורים שלה לידה מהרגע שהיא פותחת עיניים ועד שעוצמת; יש לה שלוש אחיות שמתחרות ביניהן כל הזמן מי תהיה לה לעזר; ובעיקר יש לה המון-המון מהדבר הזה שכל ילד הכי רוצה בעולם: תשומת לב.
בינתיים השמש צובעת את מצוק הגרניט באור נעים של זריחה. הספל השלישי של הקפה כמעט התרוקן בזמן שהיפנים באוהל השכן צילמו באטרף את פלא הטבע. מג'רי מתחילים לבקוע קולות רקע של ילדות שמתעוררות לעוד בוקר רגוע שיקרב אותנו לסוף החלום. מביט בתאריך שבתחתית המסך ולא מאמין שבעוד עשרה ימים זה נגמר. אמאל'ה.
צפון אמריקה בסטיישן
דברים לדעת (1):
אגם טאהו שבמזרח קליפורניה מכונה "אגם בשמיים", הוא שוכן בגובה של כ־2,000 מטר מעל פני הים במרומי רכס הסיירה נוואדה. מימיו יכלו לכסות את כל שטחה של קליפורניה במים בעומק של 35 ס"מ.
דברים לדעת (2):
רכס הסיירה נוואדה שחוצה את קליפורניה לאורכה גדול יותר מכל הרי האלפים. גובהו של הרכס בשיאו - 4,421 מטר מעל פני הים.
המדד השבועי:
חניון לילה למרגלות אגם טאהו: 30 דולר ללילה
פיצה משפחתית עם פפרוני וגורגונזולה: 25 דולר
גלון דלק: 3.85 דולרים (יקר מאוד יחסית)
תספורת וגילוח לאב המשפחה: 35 דולר
תספורת וצבע לאם המשפחה: 140 דולר
אבוקדו: 2.5 דולרים לאחד
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
