גילוי עולם: מנהלים ומנהלות נזכרים בפעם הראשונה שבה טסו לחו"ל

"זוכרת את ההופעות בדיסלדורף ואת החשיפה הראשונה לפאבים אמיתיים"

עו"ד רחל בן ארי (בר רב האי), שותפה מייסדת במשרד בן ארי, פיש, סבן ושות'

הטיסה הראשונה שלי הייתה בגיל 17.5 לגרמניה ולהולנד. טסתי עם משלחת להקת הריקודים של חיפה שנמניתי עם רקדניה - הלהקה העירונית למחול, במסגרת "חילופי סטודנטים".

 עו"ד רחל בן ארי (בר רב האי), שותפה מייסדת במשרד בן ארי, פיש, סבן ושות' / צילום: יוליה טוקרב

אני זוכרת התרגשות גדולה מאותה "פעם ראשונה בחו"ל", מהופעות הריקודים בדיסלדורף, בהאג ובאמסטרדם, מגבינה ונקניק גם יחד בארוחות בוקר, מחמאה משובחת במיוחד, מהעיר העתיקה בדיסלדורף, ומאירוח אצל משפחה בכפר קטן בהולנד. אני גם זוכרת את איבוד הדרכון בנתב"ג ושמיעת הכרוז קורא בשמי כשהדרכון נמצא. היו גם שיחות עם נערים ונערות מקומיים, וחשיפה ראשונה לפאבים אמיתיים.

למרות שהיעד לא מיוחד, זה היה ייחודי לטוס לחו"ל בכלל ובפרט בגיל זה. בוודאי שיצא לי לשוב לשם. עיקר השוני היה באופי הנסיעה ובעצמאות מול המשמעת של המשלחת.

 רחל בן ארי בהופעה עם המשלחת / צילום: אלבום פרטי

"המזוודה 'רדפה' אחרינו מעיר לעיר ברחבי אירופה"

עוזי יצחק, מנהל הפעילות של בית ההשקעות פרנקלין טמפלטון בישראל

הפעם הראשונה שיצאתי מהארץ הייתה בגיל 17, לטיול של חודש באירופה הקלאסית. בדיעבד אני מבין שהטיול כלל יותר מידי מדינות, במעט מידי זמן. קניתי כרטיס יחד עם חבר לטיול מאורגן בסגנון קמפינג, כחלק מקבוצה של כ-20 צעירים מכל הארץ. זו הייתה תקופת זמן מכובדת, אבל בשל מספר המדינות שביקרנו בהן לא הייתי מתנגד להשאר עוד.

 עוזי יצחק, מנהל הפעילות של בית ההשקעות פרנקלין טמפלטון בישראל / צילום: סיון פרג'

היה בזה משהו מאוד מיוחד - לבלות חודש אינטנסיבי ומלא בחוויות עם חבר'ה צעירים שאתה לא מכיר, כשכל אחד מגיע ממקום אחר - ללא ספק חוויה נפלאה. לראשונה הרגשתי עצמאות מלאה, פגשתי חברים חדשים, וכל חוויה היתה מלאת ריגושים. חוויה פחות חיובית הייתה כשהמזוודה שלנו לא הגיעה ליעד כשהמשכנו מטיסת הקונקשן, ובמשך עשרה ימים היא "רדפה" אחרינו מעיר לעיר באירופה. כל הזמן הזה הסתדרנו עם שק שינה וערכת רחצה של חברת התעופה. זה הרגיש כאילו אנחנו בטירונות, אבל היום כשאנחנו מסתכלים אחורה, אנחנו צוחקים על זה.

באותה התקופה זה לא היה נפוץ לטוס ככה ללא המשפחה. בטח עוד לפני שהיה לכל אחד אייפון. מאז חזרתי לחלק מהמקומות, אבל אף טיול לא השתווה לחוויה הזו ולזיכרון שלי ממנה.

 עוזי יצחק בהולנד / צילום: אלבום פרטי

"זכור לי במיוחד מפגש עם להקת מחול מקונגו"

חגית פאר, יו"רית נעמת 

הטיסה הראשונה שלי לחו"ל הייתה בגיל 16, עם להקת המחול עומרים של היישוב עומר. טסנו לייצג את ישראל בפסטיבל מחול בינלאומי בסיציליה.
כל היישוב התגאה ותמך בנו, וההורים עם האחים והאחיות ליוו אותנו לשדה התעופה. אני זוכרת שכבר בשדה התחלנו לשיר ולרקוד ודמעות של שמחה וגאווה זלגו גם להורים וגם לנו. עוד אני זוכרת שלמדנו את השיר "בלה צ'או" כמחווה לאיטלקים ותרגלנו אותו כל יום כל היום.

 חגית פאר, יו"רית נעמת / צילום: ג'ון פרץ

הטיסה נחתה ברומא ולראשונה בחיינו ראינו את הקולוסיאום המדובר מקרוב, אכלנו המון פסטה וגלידה מצוינת. מרומא נסענו ברכבת לסיציליה.
ברבות השנים חזרתי לסיציליה עם המשפחה וטיילנו בחלק מהמקומות אותם ראיתי לראשונה - אבל אז המקומות כבר נראו לי לגמרי אחרת - פתאום הר הגעש אתנה, שנראה לי בזמנו עצום ומאיים, קיבל צורה שונה לחלוטין.

אותו טיול ראשון נותר עד היום חוויה מיוחדת במינה - מפגש רב-תרבותי מרגש, גאווה גדולה לייצג את היישוב ממנו הגעתי ואת מדינת ישראל.
זכור לי במיוחד מפגש עם להקת מחול מקונגו - עקב קשיי השפה ניסינו לתקשר באמצעות תנועות ידיים ובסוף החלטנו להחליף איתם תלבושות ולרקוד ריקוד שהם לימדו אותנו.

 חגית פאר (שנייה מימין) בסיציליה / צילום: אלבום פרטי

"התרגשתי. ביומיים האחרונים נשארתי בלי כסף"

בשמת פלג-סרצ'נסקי, מנכ"לית איגוד המהנדסים לבנייה ולתשתיות

בשנת 1990 הייתי בת 14, ורקדתי בלהקת המחול של הוד השרון. בקיץ טסנו לניס בצרפת, כדי לייצג את ישראל בפסטיבל ריקודי פולקלור שכלל להקות מכל העולם. מי שהיה בהרכב הנגנים והיה חלק בלתי נפרד מהלהקה שלנו, היה עידן רייכל. זו היתה הפעם הראשונה שלי בחו"ל וגם הפעם הראשונה מחוץ לבית לבד - נסענו לשבועיים וחוץ מבפסטיבל שנמשך כמה ימים, הספקנו לבקר גם באיטליה - בטורינו וברומא ובכפרים נוספים.

 בשמת פלג סרצ'נסקי, מנכ"לית איגוד המהנדסים לבנייה ולתשתיות / צילום: אייל פרידמן

אני זוכרת שהתרגשתי ובעיקר התלהבתי לפגוש צעירים ממשלחות מכל העולם. ביומיים האחרונים נשארתי בלי כסף. הארנק שלי היה ריק, ולא היה לי אז כרטיס אשראי. כולם היו על המטבעות האחרונים שלהם ולא היה לי ממי להלוות כסף. אני זוכרת שהתקשרתי בלחץ להורים שלי, ושאבא שלי הרגיע אותי ואמר לי שיעזור. הוא העביר כסף לקונסוליה דרך חבר שקבע איתי שאחכה לו מחוץ למלון הריץ'. זו הייתה סיטואציה מצחיקה: רכב שחור גדול עוצר ליד ילדה ומישהו זר יוצא ונותן לה שטרות של 200 דולר. התגאתי על כך שהצלחתי להסתדר, ועל כך שיש מי שיעזור לי גם בקצה האחר של העולם.

זה לא היה נפוץ שנערים טסים, אבל היום - הבת שלי כבר טסה איתנו לברזיל וארגנטינה עוד לפני שהיא ידעה לומר "אמא". מאז הזנתי את חיידק הטיסות כשהפכתי בשנות ה-20 שלי לדיילת אוויר. שבתי לרומא בגיל 20 פלוס. זה כבר היה ביקור יותר מתוייר.

 בשמת פלג סרצ'נסקי באירופה / צילום: אלבום פרטי