המנצח הגדול בבחירות: אחוז ההצבעה

מי שיקבעו את תוצאות בחירות הקרובות אינם הקמפיינים, הציוצים, ההשמצות, פליטות הפה והסיסמאות. אחוז ההצבעה יהיה הגורם המנצח בבחירות הקרובות וממדיו ואופיו ייקבעו את המנצח בקלפיות. בבחירות האחרונות, באפריל 2019, 4,340,253 אזרחים מימשו את זכותם להצביע, שהם 68.46% מבעלי זכות ההצבעה - כמעט 4% פחות מבחירות 2015 (אז עמד שיעור המצביעים על 72.3%). כלומר, כשליש מתושבי ישראל אינו מממש את זכות ההצבעה. אחוז ההצבעה יהיה ככל הנראה נמוך עוד יותר בספטמבר מאשר באפריל 2019 ונמוך יותר מאשר במערכות בחירות קודמות.

 ירידה מתונה בשיעור המצביעים לבחירות בכנסת

מספר גורמים יביאו לאחוז הצבעה נמוך יותר ולפיהן ניתן לאפיין קבוצות של הלא מצביעים:

"המנוכרים": בכל מערכת בחירות בישראל יש כ-20-30% מהאזרחים שאינם חשים חלק מהמערכת החברתית והפוליטית. ניכורם מרחיק אותם גם מהקלפיות. כך בבחירות האחרונות כ 50% מאזרחיה הערבים של המדינה לא הצביעו. גם תושבי אזורים פריפריאליים משתתפים פחות בבחירות (באפריל האחרון רק 53.5% מתושבי אזורים אלה הצביעו). גוש זה של המנוכרים לא יצטמק בבחירות הקרובות כי לא קרה דבר בחודשים האחרונים שיקרב או יעיר את המנוכרים. אדרבא, קבוצה זו עשויה אף להתרחב בשל הרגשת חוסר השינוי ובזבוז המשאבים בבחירות חוזרות.

"מאבדי מפלגתם": בוחרים רבים של אפריל 2019 מוצאים עצמם חסרי מפלגה בספטמבר 2019. האיחודים והמיזוגים השונים העלימו מפלגות רבות. כך נעלמה "כולנו", מפלגתו של משה כחלון שזגזג עצמו בחזרה לליכוד, "גשר" של אורלי לוי-אבקסיס שהייתה לחלק מאיחוד חדש עם "העבודה" בראשות פרץ, "מרצ" שהייתה לחלק מהמחנה הדמוקרטי עם סתיו שפיר ואהוד ברק ועוד. גם בימין נרשמו איחודים (חלקם כ"בלוק טכני" זמני) שהעלימו ישויות מפלגתיות קודמות. חלק ממצביעי מפלגות אלה עלול להעדיף אי הצבעה על תמיכה מאולצת באכסנייה החדשה בה נמצאים כיום המועמדים בהם תמכו בעבר.

"לא ניגשים למועד ב'": לא מעטים בציבור הישראלי התאכזבו מהבחירות האחרונות. ההליכה הכמעט כפויה על הציבור לבחירות חוזרות עוררה כעס וגם תסכול. ואם לא די באכזבות העבר הרי גם המבט לעתיד מתסכל: מבול הסקרים המציף את התקשורת (למרות הכישלונות בבחירות האחרונות של מרבית הסוקרים) - מנבא מצב של תיקו בין גושי הימין והשמאל. במצב כזה לרבים אין טעם לגשת למועד ב' אם ממילא תתקבל אותה תוצאה כמו במועד א'. מדעני המדינה מכנים זאת "תשישות מצביעים". גם במדינות אחרות בהן נערכו בחירות חוזרות בפרקי זמן קצרים, נרשמה ירידה באחוז ההצבעה.

"המוחים": אי הצבעה היא גם אקט של התרסה ומחאה. החברה הישראלית סיפקה לכמה מגזרים באוכלוסייה סיבות טובות לכעס כזה. כך למשל חוק הלאום (שפגע גם בהצבעת הדרוזים), הרגשת האפליה והקיפוח בקרב יוצאי אתיופיה, אכזבת תושבי הדרום מההתנהלות מול עזה והחמאס, כעסה של הקהילה הלה"טבית על אפליית זוגות חד-מיניים ועוד. לקבוצות כעוסות אלה אי ההצבעה היא בהחלט אופציה ריאלית.

צירוף קבוצות אלה אינו מנבא טובות לאחוז ההצבעה. אם נוסיף לכך מערכת בחירות קצרה מאד, מנומנמת למדי, דלת משאבים ונמוכת אוקטן - נבין כי הלא מצביעים תהיה קבוצה משמעותית מאד. דווקא משום כך מערכת הבחירות הקצרה תתמקד בגורם זה. מי ישכיל למשוך קולות של מצביעים אדישים? של תומכים מתוסכלים? של מתלבטים עד הרגע האחרון?

זה אתגר לא קל כי מדובר בשכנוע של קבוצות מנוכרות, אדישות, כעוסות ומאוכזבות. אך די בשכנוע של חלק קטן מאוכלוסייה רחבה זו כדי להכתיר את המנצחים. אם מדובר ב-30%-35% (אומדן זהיר לאחוז הלא מצביעים) - הרי יש כאן פוטנציאל תאורטי של 40 עד 42 מנדטים. יש בישראל כיום 2,256,154 תושבים שלא הצביעו. זה יותר מסך כל המצביעים של הליכוד ושל כחול-לבן ביחד. מי שישכנע, ואפילו אחוז קטן מאלה להצביע בעדו - יכריע את הבחירות.

ההסתערות ההגיונית על הלא מצביעים תוך אפיון חד ומדויק יותר של מניעיהם, פנייה ממוקדת ו"צרה" אליהם, איתור והפעלת גורמי השכנוע המתאימים להם, היא האופציה הריאלית להבטיח ניצחון. אך מי שיקבע את המנצחים הם כיום לא המצביעים אלא אלה שלא הצביעו.

הכותב הוא חוקר תקשורת פוליטית בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה