סוניה סודרי, שהקימה תיאטרון פרינג' נשי-חרדי: "רכזות התרבות החרדיות מפחדות להזמין אותנו להופיע"

לפני שלוש שנים, כשסוניה סודרי הצליחה בפעם הראשונה להכניס הצגה של תיאטרון הפרינג' הנשי-חרדי שלה, "פסיפסו", ל"פסטיבל 360" בירושלים, הייתה לה בקשה קטנה ממנהל הפסטיבל: לכתוב בתוכנייה שההצגה מיועדת לנשים בלבד. הבקשה הזאת כמעט השאירה אותה בחוץ. אם יגיעו גברים לצפות בה, אמר לה, הוא לא יוכל לסלק אותם. השחקניות, שלא היו מוכנות להופיע מול גברים, נלחצו ורצו לבטל.

סודרי, חוזרת בתשובה שעלתה מצרפת וגרה בקהילה החרדית האדוקה של מודיעין עילית, הלכה להתייעץ עם רב מה לעשות. במבטא מתנגן, שריד מהשנים שבהן הייתה שחקנית בתיאטרון הלאומי בצרפת, היא אומרת שדווקא שם קיבלה תמיכה. "הרב אמר, 'אם כתוב לנשים בלבד גברים לא ייכנסו, וגם אם כן, שימו אותם בצד. כל עוד אתן מופיעות בלבוש צנוע, לא שרות או רוקדות על במה, אין מניעה שיראו אתכן'. שכנעתי את השחקניות. אמרתי הנה הזדמנות לפרוץ את הגדר ולהשתלב.

"זאת הייתה אחת החוויות התיאטרליות הכי חזקות בחיים שלי. ההצגה הייתה תחת כיפת השמיים, בחצר של אליאנס בירושלים. הקהל היה באמצע בשתי קבוצות, מצד אחד חרדיות, מהצד השני דתיות-לאומיות וחילוניות. בהתחלה החרדיות צחקו ולא הבינו מה קורה מסביב, אבל כשראו שהיתר היו מהופנטות, הבינו שכנראה יש פה משהו שצריך לתת לו הזדמנות. הרגע הכי מרגש היה כשבסוף ההצגה הקהלים התערבבו וחרדיות ממאה שערים התחילו לדבר עם חילוניות, ולהיפך".

מי שרוצה לצפות בפלא של תואם "תמונע" החרדי, יוכל להגיע ב-15 באוגוסט למגדל דוד, שם תעלה סודרי את "מעבר", הצגה בהשראת ז'אן פול סארטר, שעליו גדלה, במסגרת "פסטיבל 360" 2019. הפעם זו תהיה קבוצת שחקניות שסיימו שלוש שנות לימוד בבית הספר "פסיפס" ללימודי תיאטרון שהקימה עבור נשות המגזר.

מרחוק היא נראית מודל סטנדרטי של אישה חרדית בשנות ה-60 שלה, עם פאה, לבוש צנוע ומשקפיים גדולים, אבל כשהיא מתחילה לדבר אמנות, במונחים של תיאטרון גוף, תנועה, צ'כוב ושייקספיר, ברור שהיא טיפוס לא קל לעיכול במגזר החרדי.

היא נולדה באלג'יר ומגיל צעיר התלוותה לאבא שלה, נגן חצוצרה באופרה ובלהקת ג'ז, ונחשפה לרפרטואר מוזיקלי רחב. למדה פסנתר וחלמה להיות שחקנית. כשנרשמה לאוניברסיטה לחוג לספרות, הצליחה להתקבל גם לאקדמיה לתיאטרון ואז עזבה את האוניברסיטה והתמסרה לתיאטרון. עבדה פה ושם בתיאטראות קטנים, עד שלאחת ההצגות הגיעו נציגים של שלוחת התיאטרון הלאומי בפריפריה, שהזמינו אותה לאודישן וקיבלו אותה ללהקה.

"הייתי בת 24, עבדתי כשחקנית, עוזרת במאי, לימדתי באקדמיה של התיאטרון וקריינתי ברדיו. בקיץ היינו נוסעים לפסטיבל שירה ב'סטרז דה אבניו' ובפעם ההיא הקראתי שירים שעסקו בספק ובנצחיות ואיכשהו הם נגעו בי באופן שונה. התחלתי לחקור ולחפש מה היא הנצחיות, נחשפתי לפילוסופיה צרפתית, הודית, יוונית, סינית, וליהדות הגעתי לגמרי במקרה, כשנכנסתי לחנות לקנות עוד ספר מעניין, נתקלתי בתלמוד ולא עזבתי אותו עד שסיימתי את כולו. הרגשתי קשר עמוק ליהדות".

באת ממשפחה מסורתית, כך שהיהדות לא הייתה זרה לך, ובכל זאת חיפשת בכל המקומות חוץ ממנה. כמה זמן עבר עד שהתחלת לחזור בתשובה?
"שנתיים. לא היה לי מקום ללכת אליו ללמוד יהדות, כי כשהתקשרתי לבית הספר של הרבנות אמרו לי שלא מקבלים נשים, מה שהקפיץ לי את הפמיניזם".

ואותו פמיניזם לוחמני נדם, כשאמרו לך שאת צריכה לוותר על המשחק אם את רוצה להיות דתייה ובטח חרדית.
"זאת הייתה טרגדיה אמיתית. כשנכנסתי לקהילה החרדית הבהירו לי מהר מאוד שאי אפשר ביחד - ואני, כמו תינוקת שלא יודעת ללכת, עשיתי מה שאמרו לי כי רציתי להתקדם יותר".

ולוותר על חלק קריטי בחיים שלך.
"לוותר על עצמי. כשאמרו לי לוותר לגמרי על התיאטרון הסתובבתי אבודה ברחובות, הלכתי לרבנים לבקש עזרה וכולם אמרו שאין ברירה, שהכי טוב שאעלה לישראל. ואז עשו לי שידוך עם אליהו סודרי, תלמיד חכם מפוניבז', שהגיע לצרפת להרצאות. הוא שאל מה המקצוע שלך, וכשעניתי 'שחקנית', הוא לא ידע בכלל שקיים מקצוע כזה והוא אחד ששירת בצבא והיה במלחמת יום כיפור.

"עליתי עם אליהו לישראל כשהייתי בת 35. לא רציתי לעלות כי ידעתי שיהיה לי קשה, לא הכרתי את השפה, את המנטליות, את סגנון החיים החרדי כאן. עברנו ממקום למקום, צפת, רמת אביב, וברור היה שעל התיאטרון לא מדברים כי זה אסור ולא יקבלו את הילדים אם אגיד שאני שחקנית. באיזשהו שלב הגענו לעמנואל ואיכשהו חזרתי לנגן על הפסנתר. ניגנתי ולימדתי, אבל רציתי לשחק.

"התחלתי לחלום על התיאטרון. לפעמים שיחקתי בחלומות בלי במה, בלי טקסט, והייתי קמה עם רגשות אשם כל-כך קשים שאני נותנת ליצר הרע לנהל אותי. עד שיום אחד הבנתי שאם אני חולמת ואם אני מאמינה שהשם אחד ושמו אחד, התת-מודע שלי כנראה קשור לשם ואולי אני צריכה לחזור. שבוע אחר כך מישהי שאלה אם אני מלמדת משחק. אמרתי שאני לא יכולה ללמד אותה אחת על אחת, אני צריכה לפחות חמש בנות, ונרשמו עשר.

"לא ידעתי עברית. חוץ מזה, אין טקסטים חרדיים לבמה, אז הייתי צריכה ללמוד לכתוב בעברית, בהתחלה בשפה דלה ובשגיאות כתיב נוראיות, בעלי היה מתקן לי פה ושם משפטים. לא ויתרתי וכתבתי".

על מה כותבים לתיאטרון חרדי, כשיש כל־כך הרבה איסורים שפוגעים ביצירה האמנותית?
"על הבעיות שמעסיקות אותנו. האווירה בעיר הסגורה, דברים שהרגיזו אותי. אחרי כמה שנים נשאלתי על ידי כתב 'למה לא תצאי לעולם החילוני?', ואני מצטערת שלא עשיתי זאת כי יכולתי להמשיך ולהתקדם. יכולתי לתת את זה לעצמי כל עוד לא שרתי ורקדתי ושמרתי על צניעות".

פחדת לעשות צעד כל־כך נועז. גם ככה פרצת חור בחומת הסגירות החרדית.
"לא פחדתי, רעדתי. זה היה לפני 30 שנים. אז השקעתי בתיאטרון שלי. הופענו בכל מקום, הייתי איש תחזוקה, סחבתי ציוד, תליתי וילונות, התחלתי ללמד בחטיבות ביניים, מכללות וסמינרים, והחלטתי לפתוח בית ספר כדי לפתוח את התיאטרון, למרות ההתנגדות של בעלי שרצה שאפסיק עם זה. היה לו קשה עם האמנות והמוזיקה, הוא רצה שאהיה מרצה, כי זה יותר מכובד. שני הילדים שלי מאוד תומכים".

סודרי חיה בדיסוננס. מצד אחד עובדת על פיזיות כחלק מעשיית תיאטרון שממעט במילים ומרבה בהבעה גופנית, מתבסס על יצירות אוניברסליות של גדולי המחזאים, שאותן היא מעבירה גיור לחומרה, ומעל כל זה, היא מחויבת להביא את הלא לרגיל, הלא ממוסד, לא מסחרי ולא מעונב, כל מה שאינו תיאטרון רפרטוארי, שמראש לא משופע בקהל.

בית הספר מוכר כמוסד לימודי?
"הוא קיים כבר 13 שנים ומקבלים תעודה מקצועית שמוכרת ללימודי פסיכודרמה, ולומדים אצלנו את שיטת סטניסלבסקי, צ'כוב ואן בוגרט. התיאטרון צמח מתוכו ומקבל תמיכה ממשרד התרבות. לצערי, רכזות התרבות החרדיות מפחדות להזמין אותנו להופיע אצלן, וזה כואב".

תציגו מול חילוניות.
"אני מאוד רוצה, אבל אין לי למי לפנות ואיך להגיע אליהן".

את לא מתגעגעת לשחק בעצמך?
"אין לי זמן. אני רוצה להקים תיאטרון ממוסד, עם במה מובנית. הקהל החרדי פתוח היום יותר לאמנות, למרות שהרמה לא גבוהה מספיק, אבל לפחות התלמידות שלי אומרות בשידוכים בגאווה שהן שחקניות". 

● אישי: בת 60, נשואה ואם לשניים, גרה במודיעין עילית. 
●  אקטואלי: תעלה עם התיאטרון שלה, "פסיפסו", את ההצגה "מעבר" ב־15 באוגוסט, במסגרת "פסטיבל 360".