רני בלייר: "אני כנראה טיפוס שכונתי, היצירה שלי יותר מדי ישראלית"

רני בלייר מודה שהוא הרבה יותר אמן מפוליטיקאי, אבל הבגרות הביאה לכך שהמאבקים החברתיים וההוראה תופסים אצלו יותר מקום מהיצירה

רני בלייר / צילום: כפיר זיו
רני בלייר / צילום: כפיר זיו

הורים ניסו מאז ומתמיד להרחיק את ילדיהם מעיסוק באמנות, מתוך אמונה שמדובר בחלטורה ובמתכון לחיי עוני. לפי רני בלייר, במאי מוערך, זוכה פרס האקדמיה לקולנוע וראש התוכנית לתואר ראשון באמנויות הקול והמסך במכללת ספיר, לא רק שמי שיתמחה באמנויות המסך לא יגיע לחרפת רעב, אלא שזהו מקצוע העתיד.

יוצר "שבתות וחגים", "פרשת השבוע", "אדמה" ו"שביתה", שעמד בראש איגוד הבמאים, אומר שאם פעם כרו פחם באדמה כדי להתפרנס, בעתיד הקרוב מי שיוכל לכרות ממוחו תוכן איכותי, יוכל לכבוש את העולם. "אנחנו במהפכה", אומר בלייר בגיל 57, אחרי אינספור תלאות, כשהוא גרוש פעמיים ובזוגיות עם אסתר. האש המהפכנית שבוערת בו לאורך יותר מ־30 שנות קריירה אמנותית וציבורית - והביאה אותו גם להרפתקה כואבת בפוליטיקה שבעקבותיה התרסק כלכלית - מדליקה את פניו.

"הטלוויזיה נתנה נוק-אאוט לקולנוע שנהפך לשמרני. השחקנים החדשים - אפל, אמזון, שירותי סטרימינג - חינכו את הצופים לצפייה ארוכה והבינג' יכול לגרום לאדם לצפות בפיצ'ר של 12 שעות. כשג'ורג' קלוני עבר מטלוויזיה לקולנוע, זה היה דרמטי, היום כוכבים מחפשים את המסך הקטן. מריל סטריפ מעדיפה לעשות תפקיד מצוין בסדרה. להופיע בטלוויזיה זה כבר לא פחיתות כבוד".

זו נקודת המוצא שבהשראתה לימודי התואר הראשון בבית הספר לאמנויות המסך בראשות פרופ' סמי שלום שטרית, כוללים את כל האספקטים האפשריים בשלוש שנות לימוד בחמישה מסלולים: אנימציה, טלוויזיה, קולנוע, מוזיקה וסאונד לקולנוע, ומשחק ויצירה למסך.

בלייר זיהה את המחסור בכלים פרקטיים כשהתחיל ללמד ב"סדנאות הבמה", תוכנית העשרה לשחקנים מקצועיים. "לימדתי משחק מול מצלמה, כתיבה, בימוי, שיווק - כל מה שנלווה למקצוע, כי מי שלא מיומן בדברים האלה לא ימצא עבודה. מי שמתמחה רק בדבר אחד ימצא את עצמו בקבוצה של מובטלים שהולכת מאודישן לאודישן בלי יכולת ליצור לבד. הם יוצאים מבתי הספר בלי תיק עבודות ובלי מושג בהתנהלות בשוק החופשי.

"במסלול המשחק בספיר הם משחקים בסרטים של סטודנטים במסלולים אחרים וצוברים ניסיון. הם יוצאים מפה עם ידע בתסריטאות, צילום, עריכה, הפקה, יצירת סרט ברשת, בימוי, ספוקן וורד וסטנד־אפ, כל מה שצריך כדי להתפרנס. זאת הסיבה שמתוך מאה סטודנטים שמסיימים בכל מחזור, 80 עובדים בתעשייה".

מסלול המשחק שלכם מיועד לשחקני מסך. רק יחידי סגולה יכולים לשחק גם על הבמה וגם מול מצלמה, או שזו מיומנות נרכשת?
"מעטים השחקנים שיכולים לשמור על טבעיות. צריך לקלף הרבה קליפות של מלאכותיות, כי באופן לא מוסבר, כשהמצלמה נדלקת, אנחנו יותר מוגזמים. ב'זגורי אימפריה' או ב'שנות ה־80' זה יכול לעבוד, אבל בניאו־ריאליזם של החיים, זה לא יעבור".

יוצא לך לשחק מדי פעם, היה לך גם תפקיד בסדרה "ג'ודה" של ציון ברוך. אתה מצליח ליישם את התיאוריות שאתה מעביר לסטודנטים?
"לשחק זה כיף, אבל אני לא עושה את זה הרבה. מישהו צחק עליי שהתיישבתי במשבצת של אסי דיין, שזה כבוד עצום. כל פעם שצריך דמות אב או רב מבוגר, קוראים לי. האם אני מיישם את מה שאני מלמד? זה כמו לימודי פסיכולוגיה. אתה מסיים תואר ואז מגיע המטופל הראשון ואתה צריך להמציא אג'נדה. כשחקן אני מצליח להפנים שהמשחק צריך להיות קטן וכמה שיותר טבעי. לסטודנטים שלי אני ממליץ להגיע לאודישן קטנים".

"לבוא קטנים" לאודישן זה אומר להיות צנועים?
"להיות כמה שיותר קרובים לאישיות שלהם. הבמאי צריך להיות מספיק אינטליגנטי כדי להבין שאפשר לשחק איתה ושיהיה לו עם מה לעבוד. הטכניקה מגיעה הרבה אחר כך".

כל יוצר ישראלי רוצה לפרוץ לחו"ל, הפכנו לאימפריית תוכן.
"כן, ואסור לנו להיות שאננים ואסור להסתפק ב־80 מיליון שקל בחוק הקולנוע. הייתה תקופה שהאיראנים היו בטרנד, אחר כך הנורדים. הם נשכחו. לנו קל יותר, כי אנחנו קולוניה של אמריקה, אבל המדינה חייבת להבין שהיא לא יכולה להסיר אחריות מהיצירה הישראלית, כי היא תקרוס. מעבר לערך התדמיתי, יש לזה ערך כלכלי".

באופן מוזר, בלייר - שנחשב לאחד היוצרים הגדולים של ישראל - לא הגיע להוליווד, ואפילו לא התאמץ להגיע לשם. זאת בניגוד, למשל, לשותף שלו לכתיבת "פרשת השבוע", ארי פולמן, שהיה מועמד לאוסקר וזכה בגלובוס הזהב ובעוד שפע פרסים בארה"ב ובאירופה. ההשוואות האלה לא גורמות לבלייר נחת. "אני כנראה טיפוס שכונתי, היצירה שלי יותר מדי ישראלית".

אתה מבלבל את המוח. "חטופים", "פאודה", ו"החממה" לא ישראליות? כולן נמכרו לחו"ל.
"אבל עברו אדפטציה לאמריקה. את רואה את 'שבתות וחגים' שלי, 'פרשת השבוע', 'שביתה' או 'אדמה', לא בעברית? מי יכול לתרגם את הניואנסים האלה? אני שייך לתקופה נטולת נטפליקס. למה אני צריך לצאת החוצה?".

כדי להרוויח כסף, להתפתח. זה לא מספיק?
"אני כל הזמן במשחק חתול ועכבר. התגרשתי פעמיים, פשטתי רגל, נלחמתי על דברים שבזכותם המדינה השתנתה ושילמתי מחיר. אין לי בעיה עם המקום שבו אני נמצא, לא חלמתי להיות עשיר. ככה זה כשאתה מתעורר בשש כמו חקלאי ממושב ישע. כולם יודעים שאני קם שלוש שעות לפניהם".

ואולי הפעילות החברתית והציבורית שלך פגעה ביצירה ונשארת מאחור מבחינה אמנותית.
"נעתי כל הזמן בשלושה מסלולים - חברתי, אמנותי והוראה. בהתחלה לימדתי בבית ספר יסודי ברמת החייל בתל אביב, משנת 95' אני מלמד בתיכונים ויותר מאוחר התחלתי במכללת ספיר. ואם להיות כן, אני לא יכול להגיד שהיצירה שלי הכי חשובה לי היום. פעם הייתי עובד אלילים של היצירה. אתה מתבגר, הופך לאבא ומתפייס עם עצמך".

ויתרת כי הגעת למסקנה שיש טובים ממך?
"הייתי אלוף הליגה, זכיתי בתואר במאי העשור בפסטיבל ראש פינה ב־2010, ואם זה מה שחשוב, אז אף פעם לא הייתי שם. הקדשתי זמן למאבקים ב'ארץ חדשה' עם אלדד יניב, הובלתי את מאבק היוצרים על הפקות מקור ותמלוגים. אלה מאבקים שהגיעו עד הכנסת והפכו את היוצר ללגיטימי".

על איזה מאבק הייתי מוותר בדיעבד?
"על אף אחד מהם".

גם לא על ההרפתקה ב"ארץ חדשה", שחרתה על דגלה מאבק בקשרי הון־שלטון ולא עברה את אחוז החסימה? הגעת לפשיטת רגל, היה שווה?
"זה לא היה כישלון כי הצלחנו להנחיל תודעה חדשה. מה שכן, הבנתי שאני יותר מדי אמן ופחות מדי פוליטיקאי. אלדד יניב בולט בחסרונו היום וזה מראה עד כמה השמאל חובבני. הכול נהיה קצת פלסטיק. אני מסתכל על האלטרנטיבה לנתניהו, בני גנץ, והוא לא מייצג אותי. הם דומים בהוויה שלהם, אין להם ברק בעיניים אלא תחושת שובע. גנץ לא מדבר על השחיתות, הצוללות, לא אומר שהמדינה שלנו היא כמו חברה שמתמוטטת".

אז אתה גמרת עם הפוליטיקה.
"הספיק לי, אני לא מתאים לפוליטיקה, אבל 'ארץ חדשה' היא רעיון שעוד ידברו עליו. אני יכול להיות מנכ"ל משרד התרבות, אבל אני לא חולם על זה".

אז כרגע הוא כל כולו באקדמיה, מלמד בכיתות ממוגנות בין צבע אדום לקולות נפץ ומטוסים. "אנחנו נמצאים באי ודאות פסיכית, ומשום שאנחנו מכללה, אנחנו נחשבים לפלסטינים של האקדמיה. אף אחד לא אומר, 'יושב שם מרכז תרבות, בית ספר לתקשורת, תרבות, הפקה - המכללה הכי גדולה בין אשדוד לאילת - בואו נשקיע בו'. מתעלמים".

מייאש - גם ללמד תחת אש וגם שהמדינה מפנה את הגב.
"אנחנו משתמשים בקושי, סרטים צומחים מתוך פוסט-טראומה. אין לנו זיהוי פוליטי ואני מעודד כל אחד להביא את קולו. אנחנו מנסים להפוך את נתיבות ושדרות לערי קולנוע, עם חדרי עריכה ואולפנים שיביאו לכאן פרנסה ואנשי תעשייה".

ומה איתך?
"רוצה לפרוש בגיל 65 ולהוליד את עצמי מחדש. לכתוב ספר רעיונות לסדרות דרמה, שהתוכן שלו יהיה חופשי וחינמי. אני כנראה אמות עני".