ה-1 בספטמבר מתקרב בצעדי ענק, ואיתו מגיעים איומי ההשבתה של ארגוני העובדים המייצגים את עובדי ההוראה. הפוליטיקאים מימין (וגם כמה בודדים מהצד שלנו יש להודות) כבר השחיזו את הסכינים ותוקפים במלוא המרץ. על הדרך הם מנצלים את ההזדמנות לצאת נגד זכות השביתה. התקשורת רועשת וגועשת ומספקת לנו כתבות צבע ומגזין על ההורים שיתקעו בלי סידור ועל הילדים הנרגשים שלא יוכלו להגיע ליום הראשון, והפרשנים באולפנים מדברים בלי הרף על "סחטנות המורים".
● שרן השכל נגד שביתה במערכת החינוך: הוועדים צריכים ללמוד לנהל משא-ומתן בלי לפגוע בציבור
עמדותיי על זכות השביתה ידועות ומוכרות. אני סוציאליסט. מהמיושנים האלה שמאמינים בזכויות עובדים, ושזכויות עובדים הן זכויות אדם. אני מאמין שהזכות להתאגד ולשבות היא זכות יסוד בסיסית, ושכל ניסיון לפגוע בה תמיד משרת את החזק על חשבון החלש.
אין צורך להכביר במילים על מה שקורה במערכת החינוך הישראלית. לפי דוח של ארגון המדינות המפותחות שיצא לאור בשנת 2018, מספר התלמידים הממוצע בכיתה בבתי הספר היסודיים עומד על 27 תלמידים, לעומת 21 בממוצע ה-OECD. התמונה דומה גם בחטיבות הביניים. שכר המורים, שאכן עלה בשנים האחרונות ועל כך יש לברך, עדיין אינו מספק והוא נמוך מהממוצע במדינות ה-OECD, כאשר מה שמעלה את הממוצע, הוא בעיקר שכר המורים הוותיקים בחינוך היסודי שמתפרנסים בכבוד.
קרוב ל-30% מעובדי ההוראה פורשים בחמש השנים הראשונות לתפקיד, מה שמעיד גם כן על מעמד המורה, אטרקטיביות המקצוע והמצב הכללי של המערכת. עכשיו גם התגלה כי משרדי האוצר והחינוך גזלו זכויות לחלק מעובדי ההוראה ופגעו להם בפנסיה ובימי המחלה, הנושא בגינו איומי השביתה בכלל החלו.
אעצור כאן, נראה לי שהבנתם. המערכת שמופקדת על חינוך ילדינו, או במקרה שלי נכדינו, פשוט קורסת. לאור כל זאת, נראה לכם שהצד השובת מגזים? האם מאבק על זכויות שנפגעו הוא מופרך? האם לא ראוי שהמערכת שהעובדים בה הם אלו שמבלים יותר מחצי מהיום עם ילדינו, מקנים להם ידע, כלים וכן, גם כישורים לחיים, לא יקבלו זכויות בסיסיות, שכר הוגן ויחס הולם?
נכון, השביתה, אם תצא לפועל, ודאי לא תהיה נעימה. אחרי חופשה ארוכה ושהייה ממושכת עם הילדים כולם מצפים לחזור לשגרה, ואם נהיה ממש כנים, גם רוצים קצת שקט מהילדים, שקט שביה"ס מספק. אבל חשוב שנזכור, שגם למי שמלמדים אותם יש זכויות. גם הם בני אדם, בשר ודם, שנאבקים, בדיוק כמו רבים ורבות מכם, על שכר הוגן והגון, על תנאי עבודה אנושיים, וכן, גם על הגשמה עצמית. כשהזכויות האלה נפגעות, כשהדברים שאמורים להיות כל כך ברורים מאליהם כבר אינם, זכותם של אותם עובדים לצאת ולהיאבק.
האתוס הציוני, הישראלי, מרבה לדבר על הקרבה. על סולידריות. המדינה הזו הוקמה על בסיס אותם ערכים. חלק מאותה הקרבה וסולידריות, חייבת לחול גם כאן. במקום לכעוס עליהם, תשמעו אותם. במקום לצאת נגדם, תצטרפו אליהם. במקום לצאת נגד זכותם להתאגד ולשבות, צאו ותגנו עליה, כי פגיעה בזכויות שלהם בסוף גם פוגעת בזכויות שלכם. תפעילו את הכוח שלכם כהורים, כאזרחים, ותצטרפו למאבק, כי המאבק הזה הוא על הזכויות של ילדינו, נכדינו, לקבל חינוך טוב, ראוי והולם.
ולכל מי שטוען שהמורים מנצלים את הבחירות כדי להסב את תשומת-הלב למצבם, אענה שעל כך אפשר רק לברך. המדינה כבר שנה במערכת בחירות שאינה נגמרת, וכל הנושאים המהותיים לחיינו כמו בריאות, רווחה וחינוך - נדחקו לשוליים. אז אם המורות והמורים מחזירים את אחד מהנושאים הללו למרכז השיח הציבורי, הרי זה משובח.
הכותב הוא חבר כנסת במחנה הדמוקרטי
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
