חמש שנים של אדישות: למה אף אחד לא מדבר על אברה מנגיסטו?

השבוע לפני חמש שנים, ב-7 בספטמבר 2014, חצה אברה מנגיסטוּ את גדר הגבול לעזה, וכמו שזה נראה כרגע, הוא לא חוזר הביתה בקרוב. המשא ומתן לשחרורם של מנגיסטו ושאר השבויים והנעדרים תקוע בדרישת החמאס לשחרור מאות אסירים, רבים מהם היו כלולים בעסקת שליט ונעצרו במהלך מבצע "שובו אחים". את המחיר הזה הממשלה והציבור בישראל לא מוכנים לשלם נכון להיום תמורת שתי גופות החיילים אורון שאול והדר גולדין ושני אזרחים חיים מהמעמדות הנמוכים בישראל: אברה מנגיסטו האתיופי מאשקלון שסובל ממחלת נפש חמורה והישאם א-סייד, בדואי חולה סכיזופרניה מחוּרה. ככל הנראה, השניים חצו את הגבול לעזה (בהפרש של כשנה) במהלך התקף פסיכוטי, מה שמעמיד באור נלעג ובור את הטענה ש"הם עברו מרצונם החופשי".

חמש שנים להיעלמותו של אברה מנגיסטו, ותנועת המחאה להשבתו הולכת ודועכת, עוד רגע ונעלמת לגמרי, כמוהו. לבד מערב של תנועות הנוער, לא מתוכנן כרגע שום אירוע גדול. העמוד למימון ההמונים "מתגייסים לשחרור אברה" מדגדג בקושי שליש מהיעד שהציב לעצמו והפעילים מתמעטים. חולצות הטריקו שהודפסו בכמויות גדולות עוד קוראות: "אברה עדיין חי" בכל ההפגנות, אבל האיש ש"חגג" השבוע 33 נשכח מלב 1,825 פעמים, כל יום מחדש. עובדה לא משעשעת: אברה מנגיסטו וגלעד שליט נולדו בהפרש של פחות משבוע זה מזה - שני ישראלים, ואיזה הבדל ביניהם.

"אף אחד לא מדבר על אברה"

"מאז מאהל המחאה שעשינו לפני שנה אין שום פעילות", אומרת יונית פנטה שהייתה פעילה מרכזית במטה המאבק להשבת אברה. "אנשים לא שכחו, אבל אנשים התעייפו. אין סיבה אחת שאפשר להצביע עליה. זה המכלול של המציאות היומיומית. קשה לנהל מאבק ממושך, בטח כשאין מטה מאורגן ומסודר אלא מתנדבים שבאים והולכים. המשפחה לא יכולה להתפנות ולנהל את זה, היא עסוקה בהישרדות. וכמובן שזה אחרי כל הסיבות שאנחנו מכירים: התחושות מעסקת שליט, הצבע של אברה, שהוא מהפריפריה, לא בריא בנפשו, התמימות של ההורים, האמונה שלהם במדינה וכו'. כל-כך קל להוריד את הרגל מהגז. מה גם שהאנרגיות מופנות למקומות אחרים, למאבקים אחרים. לא היו הרבה פניות מהתקשורת בעניין חמש שנים לאברה, וזה באמת מבאס. אין התגייסות".

 יונית פנטה/ צילום: יונתן בלום

"אין חדש. אין שום פעילות חברתית וציבורית שכרגע מתרחשת", אומר גם אבי ילאו, שהיה פעיל במאבק, אבל היום רץ לכנסת כיו"ר מפלגת צדק. "הכול קפא. וזה בדיוק העניין: זה מלמד אותנו כמה הסיפור לא מעניין את הציבור. חוסר עניין אמיתי לציבור שמלמד עד כמה אנחנו מנותקים, במובן החברתי. יש בחירות, ואף אחד לא אומר על זה כלום. כלום. אף אחד לא מדבר על אברה, כאילו אנחנו לא חלק מהחברה הישראלית. זה הסיפור של הקהילה האתיופית. גם אברה לא הצליח לפרוץ את השחוֹרוּת שלו - האלימות המשטרתית, אי העלאת האתיופים שנותרו ואברה מנגיסטו - זה הכול אותו דבר. זה האדישות הציבורית ועל זה אנחנו מדברים".

"מחאת האתיופים" שהייתה, פגעה במחאה של אברה?

"זה מצחיק. אנשים אמרו, 'איבדתם אותנו', 'אהבנו אתכם'. אלה שאיבדנו אותם אף פעם לא היו איתנו. משפחת מנגיסטו עשתה כל מה שהיא יכולה. היו מחאות, רובן שקטות, ואף אחד לא התייחס לזה באמת. זה לא השפיע. לא משנה אם אנחנו מוחים ברעש או בשקט. אם אברה היה לבן ולא שחור היו מתנהגים אליו אחרת - אין לי ספק. אנחנו חברה גזענית שלא מעניין אותה האזרח אלא השיוך האתני שלו. בסוף, הכול נשאר בהקשר של הקהילה האתיופית".

 אגרנש מנגיסטו / צילום: שחר מילגרום

נדמה שגם החברה האתיופית עברה להתמקד בנושאים אחרים.

"אתה תשמע את השם מנגיסטו במחאות וכל יום אנשים מונים כמה זמן אברה בשבי, אבל השיח שמקבל ביטוי עכשיו הוא מול מח"ש והמדינה. לעצור את הפרופיילינג, את האלימות המשטרתית, זה חשוב. זה כואב. אבל זה לא בא על חשבון אברה. אם אתה שואל אותי, את יוסף סלמסה, סלמון טקה ויהודה ביאדגה לא נצליח להחזיר - את אברה עוד אפשר. אבל כן, יש עייפות החומר".

אברה באמהרית: קרן אור

עייפות החומר הבולטת ביותר נרשמת אצל המשפחה. מאבקים מהסוג הזה דורשים נוכחות משפחתית מתמדת. חישבו על משפחת שליט, משפחת ארד, משפחות גולדין ושאול, משפחות אחרות של שבויים ונעדרים, אפילו משפחת אזריה להבדיל - מאבק מוצלח (להבדיל ממאבק שהצליח) להשבת "הבן" מחייב קודם כול משפחה מגויסת. למרבה הדאבה, זה לא המצב אצל משפחת מנגיסטו, שצרות נחתו עליה מכל עבר. בלי משפחה אין מטה מאבק, ובלי מטה מאבק אין מאבק. מלבד יוזמות ספורדיות, דבר לא קורה. נראה שלמשפחת מנגיסטו נגמר הכוח להוביל את המאבק להשבת בנה. למרות ניסיונות חוזרים ונשנים, לא הצלחתי לדבר עם אף אחד מהאחים.

עשרה ילדים נולדו לאגרנש ואיילין מנגיסטו, אברה היה החמישי. הוא עלה לישראל בגיל חמש והמשפחה עברה לשכונת "עתיקות" באשקלון, שכונה אלימה וענייה. האב, מובטל לרוב, עבד בעבודות מזדמנות והאם ניקתה בתים. שניים מהאחים נפטרו, הראשון באתיופיה והשני, מסרשאו (מיכאל) נפטר ב-2011 מסיבוכים של אנורקסיה. מותו ריסק את המשפחה. ההורים התגרשו, אבל מי שנשבר הכי חזק היה אברה שהיה קשור למסרשאו. תוך שנתיים הידרדרה בריאותו הנפשית של אברה. הוא התבודד, רזה, הפסיק לעבוד וקיבץ נדבות. הוא החל לפגוע בעצמו: הוא קשר חוט סביב אחת מאצבעות יד ימין שלו ועצר את הדם עד שנאלצו לקטוע אותה.

אחיו אילן סיפר שאברה טען כי הוא יכול לחוש את מסרשאו בכף ידו. לפי עדויות אחרות היה שם את ידו באש, מדבר לא לעניין, צורח ומתנהג באלימות. הוא גם התחיל להיעלם לתקופות ארוכות ולישון ברחובות. בינואר 2013, לאחר שנעלם ונמצא בכינרת, הסכים לאשפוז פסיכיאטרי, אבל שוחרר ללא שיפור במצבו. חמישה ימים אחר כך אושפז בכפייה לשבוע, אבל ברגע ששוחרר זרק את התרופות וחזר לשוטט. האבחנה נמחקה מהמסמכים שנמסרו למשפחה. מאוחר יותר פטר אותו הצבא משירות.

בצהרי ה-7 בספטמבר 2014 הוא עזב את הבית בעצבים בעקבות ריב עם אמו. כמה שעות מאוחר יותר הבחינו חיילים באדם כהה עור מטפס על גדר תיל בחוף זיקים, גבול ישראל-עזה. עד שנזכרו לפעול, הוא כבר עבר את הגדר, רק את התיק השאיר מאחור. הוא נראה במצלמות האבטחה חולף ליד דייג עזתי ונעצר לשוחח עם קבוצת אנשים, עד שנעלם. בתיק היו נעלי בית, מגבת, תנ"ך ותעודת זהות. אף שזוהה אחרי כמה שעות, לקח עשרה חודשים עד שהוסר צו איסור הפרסום, ביולי 2015. בזמן הזה נאמר למשפחה להיות בשקט, לסמוך על המדינה. כשהעזו למחות, גערו בהם.

כישלון רב מערכתי כולל: מדינת ישראל נכשלה בקליטת משפחת מנגיסטו, מערכת הרווחה פספסה אותם, מערכת בריאות הנפש נכשלה בטיפול באברה מנגיסטו, הצבא לא הצליח למנוע ממנו לעבור את הגדר, הממשלה לא מצליחה להחזיר אותו לישראל, התקשורת לא דוחפת, כולנו אדישים ואברה מנגיסטו עדיין חי. אברה באמהרית: קרן אור.

ממשרד רה"מ נמסר: "רק בשבוע האחרון הזמין ראש הממשלה נתניהו את אמו של אברה, אגרנש מנגיסטו, לפגוש את ראש ממשלת אתיופיה אשר שוחח עמה בנושא. מדינת ישראל עושה מאמצים אדירים, סמויים וגלויים, להשבת האזרחים והחיילים השבויים בידי חמאס. מטבע הדברים, על מנת שלא לפגוע בהליך המשא ומתן שמתנהל כל העת, לא ניתן לפרטם. ראש הממשלה נתניהו מבין את כאב המשפחות וימשיך לעשות הכול כדי להשיב את הבנים הביתה".

360 מעלות של הדרה

מהגר, אתיופי, תושב הפריפריה, עני, סובל ממחלת נפש - נדמה שאין מעגל ישראלי של ניכור והדרה שפסח על אברה מנגיסטו, 360 מעלות של הדרה - וכל המעגלים קשורים וחופפים זה לזה. העוני נפוץ יותר אצל מהגרים, מחלות נפש נפוצות יותר בקרב עניים, יש יותר עניים בפריפריה, יש הרבה אתיופים עניים בפריפריה. על כשלי הקליטה של העדה האתיופית בישראל נאמר כבר הכול. כך גם על האפליה והאלימות המשטרתית, על משכנות העוני וההפרדה.

אבל מכל מעגלי ההדרה שמרחיקים את אברה מנגיסטו, מחלת הנפש היא האכזרית ביותר. נאמר זאת כך: רבים טוענים שמדינת ישראל שכחה את אברה מנגיסטו כי הוא אתיופי. יש בזה מן האמת - לפי הדוח השנתי של היחידה הממשלתית לתיאום המאבק בגזענות שיצא בתחילת השנה, יוצאי אתיופיה הם האוכלוסייה המופלית ביותר בישראל, יחד עם הערבים - אבל לדעתי, מדויק יותר יהיה לומר שאברה מנגיסטו נזנח בגלל מחלת הנפש שלו. אנשים אומרים ש"אם הוא היה בלונדיני זה היה אחרת". אולי, אבל יחד עם זאת, חייל אתיופי חי בשבי החמאס לא היה זוכה לכזו התעלמות. אפשר לומר שמבחינה ציבורית, היה עדיף לו לקבל סרטן. ואם זה לא מספיק אכזרי, אברה סובל מסטיגמה כפולה גם בתוך הקהילה האתיופית, שתופסת אחרת לגמרי את מחלות הנפש. ואם זה לא מספיק, גם סובלת ממנה הרבה, באופן יחסי לאוכלוסייה. בשנת 2017 היו 24,204 קבלות לאשפוז פסיכיאטרי בישראל, 1,056 היו של ישראלים ממוצא אתיופי: 4.4%. יותר מכפול משיעורם באוכלוסייה. יש בערך 150 אלף יוצאי אתיופיה בישראל.

במסמך האחרון של משרד הבריאות שיצא בנושא בסוף הקיץ נכתב: "למרות הירידה בשנים האחרונות בשיעורי האובדנות בקרב יוצאי אתיופיה (בעיקר בקרב גברים צעירים), השיעורים הגבוהים של אשפוזים פסיכיאטריים והתאבדויות מצביעים על צורך בשיפור ובהתאמה תרבותית של שירותי בריאות הנפש עבור עולים יוצאי אתיופיה. יש צורך במחקר נוסף".

"כמו דור שני לשואה"

"בריאות הנפש זה נושא מאוד מורכב ומאוד רגיש", אומר מָמוּיָה זֶרָה, 60, עובד סוציאלי ופסיכותרפיסט ותיק, בן העדה האתיופית. "אצלנו אין דיכוטומיה, אין הפרדה בין הגוף והנפש. בעיות פסיכולוגיות כמו דיכאון או חרדה באות אצלנו לידי ביטוי בתלונות גופניות. אומרים, 'אני עייף כל הזמן' או 'אני לא מצליח לישון'. המטפל צריך לחלץ מתוך התלונות, אבל הרבה פעמים הוא לא מצליח והרבה פעמים ככה המצב מחמיר ונופלות הרבה טעויות.

"יש תפיסות עמוקות שמושרשות בתרבות ומאוד קשות להבנה למי שנמצא בתרבות אחרת. מחלת נפש זה טאבו בחברה האתיופית. הבעיה מתגלה רק כשהמצב מחמיר ומגיעים להתקפים פסיכוטיים. עד אז, הביטוי הוא גופני, אבל אם אדם מתנתק מהמציאות, הוא 'אִיבְד', משוגע באמהרית. זו סטיגמה חזקה מאוד. יש לנו גם את ה'זָאר', המקבילה האתיופית לדיבוק. במצב כזה נלקח הסובל אל הקייסים, שם מטפלים בו עם ברכות וכו'. נכנס בך הזאר - אומרים ש'אתה הסוס שלו, הדיבוק רוכב עליך'. אם היה קורה משהו כזה שם, כולם היו מתגייסים. פה הכול התפרק, וברגע שיש לך בעיה - אתה לבד".

 הפגנה בקריאה להשבת אברה מנגיסטו/ צילום: שלומי יוסף

ואיך שונה הקבלה או ההתמודדות עם מחלות נפש בחברה האתיופית?

"הכי חשוב להבין שהאוכלוסייה היותר מבוגרת, אלה שבאו לארץ במסע, נחשפו לאירועים מאוד קשים וטראומתיים. הרבה אובדנות, הרבה אלימות, הרבה מוות - זו כמו שואה קטנה שקרתה לנו, והמדינה לא טיפלה בטראומה הזו, לא העזה. הטראומה מתווספת למשבר העלייה, לשונות התרבותית - והכול מכביד על הנפש. גם אלה שנולדו בישראל, נולדו לתוך סטרס גבוה ומצוקות נפשיות. יש מעגל של היזון חוזר. זו טראומה משנית - כמו דור שני לשואה. בני השלושים נולדו לתוך הטראומה. הם סובלים. יש המון מקרים של ילדים שלא יוצאים מהחדר ולא יודעים מה לעשות איתם. אשפוז פסיכיאטרי אצלנו באחוזים גבוהים. למה? בגלל המצוקות ובגלל שלא מטופלים מההתחלה. לאנשים אין כסף לקבל טיפול. כשמישהו חולה - כל המשפחה סובלת. כמה משפחות כאלה אני ראיתי... חבל".

מה עם הצעירים?

"מהרבה בחינות, להם הכי קשה. הם תקועים בין שני עולמות, לא שייכים - לא לפה ולא לשם. הרבה פעמים אין להם שפה משותפת עם ההורים. בבית הם רוצים להיות ישראלים, אבל בחוץ הם אתיופים - מקבלים את הרע מכל העולמות.

"אני לא מכיר את אברה מנגיסטו", אומר זרה, "אבל ההשערה שלי שזה שהוא חולה נפש הקטין את המעמד שלו גם אצלנו. אם הוא היה חייל, כולם היו מתגייסים. אבל הסטיגמה חזקה ומנגיסטו הוא אחר ורחוק מהם יותר מיוסף סלמסה או סלמון טקה שאיתם כולם יכולים להזדהות. אם אתה אתיופי שגדל בשכונות ברחובות, בנתניה או בקריית מלאכי - אין מי שלא חווה את זה. היום, לפני שילד יוצא מהבית מכינים אותו איך להתנהג עם המשטרה. עצוב שהגענו למצב כזה. מצד שני, אני גר במודיעין והילדים שלי לא מכירים דבר כזה בכלל. הם ראו בחדשות את המחאה ולא האמינו שיש כזו אפליה בישראל, לא הצליחו להבין את זה.

"עם כל הקשיים והטראומות - על הכול אפשר להתגבר. הדבר הכי קשה מהכול זה שלא נותנים לנו פה תחושה של שייכות. יש המון קשיים. ויש כאלה שחלשים והם נשברים".

אתה רואה שיפור?

"הבטיחו שינוי, אבל מה נעשה? אני לא רואה. יצאתי מאוד מאוכזב. אין שינוי מאז המחאה האחרונה. התוצאות לא טובות. אנחנו רואים - הרציחות נמשכות. אז זה שיפור? לא השתנה שום דבר. מושקע הרבה כסף בקליטה, אבל הוא נעלם ואני לא יודע איפה. בתחום בריאות הנפש זה מאוד מטריד - גם בטיפול ממדרים את האתיופים במרפאות נפרדות וכו', וזה רק מגביר את הניכור וחוסר השייכות".

דירוג שלא קשור לצבע ולמוצא

ד"ר רפי יונגמן, פסיכולוג קליני וראש התוכנית לפסיכולוגיה קלינית במרכז האקדמי רופין, חוקר נושאים הקשורים בתרבות ובבריאות הנפש בקרב מהגרים, במיוחד עולי אתיופיה בישראל. ב-2012 כתב (יחד עם משה שוקד) במאמר שנשא את הכותרת: "עיון בתופעת האובדנות בקרב עולי אתיופיה" על "חזון אופטימי של העלאתה של גולה אקזוטית חושף מפח ציפיות כואב שעתידו נסתר".

על הטענה שאברה מנגיסטו נשאר בידי החמאס בגלל שהוא ממוצא אתיופי, הוא מגיב בזהירות יתר. "אני יודע שהמשפחה מוחה ושבכל הפגנה של יוצאי אתיופיה מציינים את המקרה הזה, אבל יכול להיות שזה חלק מתחושה כוללת שיש ליוצאי אתיופיה. הם חווים אפליה בחברה הישראלית וקל למשוך את זה לכיוון. לא פעם נתקלתי באמירות מהסוג הזה. אירועים שמתרחשים על רקע ביורוקרטי פשוט, כמו עיכוב או חוסר יחס, נוטים להיתפס אצל יוצאי אתיופיה או קבוצות מיעוט אחרות כגילוי אפליה. אני חושב שזה באזורים הללו, של אפליה נתפסת. ההתייחסות של השלטון לא נובעת מאפליה. החמאס מאוד ברור וישראל לא מוכנה לשלם את המחיר. יש דירוג בחברה - במקום הראשון מי שנפל על חרבו ובמקום האחרון מי שהתאבד. זה אותו עיקרון של מדרג ואני לא חושב שזה קשור לצבע עור או מוצא אתני".

לגבי מצוקת החולים במחלת נפש אומר יונגמן: "לא רק אצל אתיופים, גם אצל עוד קבוצות מיעוט כמו בדואים או ערבים - יש מושג שנקרא 'אוריינות של בריאות הנפש', האם יודעים לזהות סימפטומים וכיו"ב. אלה סוגיות מאוד מורכבות. מעבודות שעשינו, וסליחה על ההכללות, אם יראו שיש סימנים מדאיגים - יבינו שמשהו חמור קורה. יש פחד גדול מאוד מאובדנות, שקורית שם בשיעורים גבוהים יותר".

זה העוני? לפי ממצאים מרחבי העולם, הקשר בין מעמד סוציו־אקונומי נמוך ותחלואה פסיכיאטרית הוא חזק ומשמעותי.

"עוני מתקשר לפסיכו-פתולוגיה, פשיעה, מחלות פיזיות ועוד, להכול. זה מעגל ואתה לא יודע איפה הוא מתחיל. יש עבודות שמראות שהתערבות מניעתית בקהילה עולה פחות ועוזרת יותר, אבל אצלנו משקיעים יותר בטיפול מאשר במניעה. בדרך כלל מי שגר בשכונות עוני צפופות אלה מהגרים מארצות מתפתחות. אבל הפערים מצטמצמים, את זה חשוב לי מאוד להדגיש. אנחנו מדברים לרוב על מקרים קשים וממעטים לדבר על ההצלחות הניכרות".

קוקטייל של סטיגמות

סטיגמה בנוגע למחלות נפש לא קיימת רק אצל יוצאי אתיופיה, כמובן. אם הכתבה הזו לא תצליח להחזיר את אברה מנגיסטו, לכל הפחות תאיר את הפינה החשוכה הזו בציבוריות הישראלית.

"בזה אני עסוק מהבוקר עד הלילה", אומר פרופ' גיל זלצמן, מנהל המרכז לבריאות הנפש גהה מקבוצת הכללית ויו"ר המועצה הלאומית למניעת אובדנות של משרד הבריאות. "הסטיגמה הפסיכיאטרית לא הומצאה היום. היא ישנה מאוד. בעבר היו כובלים אנשים לקיר ומרחיקים אותם מהחברה, גם בישראל, לתת להם שקט ושלווה שיבריאו. התפיסה הזאת לא מתאימה ל-2019, רוב העולם המערבי הבין שלא מדובר במחלות נפש - מדובר במחלות מוח. קרדיולוג מטפל בלב, נפרולוג בכליה, פסיכיאטר מטפל במוח. הליקוי הוא מוחי. הסטיגמה כל-כך קשה בחברה הישראלית, כמו בחברות פרימיטיביות אחרות, שממשיכים לראות במחלת הנפש איזושהי חולשה נפשית, או חולשת אישיות, ולא מבינים שמדובר בחוסר איזון כימי במוח. כולם סובלים מזה, ונראה שגם מנגיסטו - שאותו איני מכיר.

"הדוגמה הטובה ביותר שאני יכול לתת זה ההבדל בין פרקינסון לסכיזופרניה. לסובל מסכיזופרניה יש עודף דופמין באונה הקדמית של המוח, לעומת הסובל מפרקינסון שיש לו חוסר דופמין בחלק אחר של המוח. אדם שסובל מפרקינסון מתאשפז במחלקה נוירולוגית ומקבל טיפול על-ידי מספר כפול של רופאים ואחיות מהחבר שלו, שסובל מסכיזופרניה ומתאשפז במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים שהתקציב שלו חצי מבית חולים רגיל, מקבל סטיגמה, ונחשב כחולה נפש. ההבדל: סנטימטר אחד קדימה במוח".

בכובעו השני עוסק זלצמן באובדנות, עוד מכה קשה שממנה סובלת החברה האתיופית בישראל. בשבוע שעבר הייתי בערב לזכר 11 הקורבנות יוצאי אתיופיה שנרצחו, זו הטענה, בידי משטרת ישראל; רבים מהם התאבדו אחרי מגע עם המשטרה.

"זו אחת האוכלוסיות הכי מתאבדות בעולם", אומר זלצמן. "גם סיפור האובדנות נגוע בסטיגמה שלא תיאמן. מספר המתים בהתאבדות בישראל עומד על כ-550 איש בשנה. אם היה בישראל וירוס כמו העכברת שהורג 550 ישראלים כל שנה, כל מערכת הבריאות הייתה מתעסקת בזה. בעכברת מתו שני אנשים, ומיד יצאו מיליונים לטיפול וטיהור של כל הנהרות. אני בעד, אבל 2 אנשים מול 550 - והמדינה אדישה לזה.

"ב-2014, בהחלטת ממשלה, הוקצו 55 מיליון שקל לטיפול בתופעת האובדנות, הכסף נגמר והיום התקציב הוא 10 מיליון שקל. מספר המתאבדים לא ירד, אפילו עלה בשנה שעברה. זה מראה לך שוב את הסטיגמה הפסיכיאטרית ושוב חזרנו לאותו מקום שאם אתה מת מהתאבדות, זו גזרת שמיים. אם אתה פוגע בעצמך, זה כי אתה חלש אופי, ולא כי יש לך מחלה - התאבדות היא מחלה מוחית. הקדשתי את מרב שנותיי במחקר להראות שהמוח האובדני הוא מוח אחר, הוא לא מוח תקין, הוא מוח פגוע. אז יש לנו אדם שלא לובש מדים, יש לנו אדם ממוצא אתיופי ואדם עם מחלה נפשית - כל הקוקטייל הזה שם אותו במקום סטיגמטי ביותר והחברה לא מוכנה להילחם עליו".

 העמוד למימון ההמונים/ צילום:צילום מסך מתוך האתר beactive- מובילים שינוי

בוא נחזור לאובדנות בקרב יוצאי אתיופיה.

"כאמור, זו אחת האוכלוסיות הכי מתאבדות בעולם, בין אם נולדו בארץ או באתיופיה. זה מזעזע. להגירה יש תרומה לסיכון אובדני, אבל לא בשיעור שאתה רואה אצל יוצאי אתיופיה. שיעור המתאבדים בישראל עמד לפני עשור על 8 אנשים ל-100 אלף. השיעור בקרב יהודים ממוצא אתיופי עמד על 32 ל-100 אלף".

זה המון.

"ב-2014 ירד השיעור משמעותית ל-24 מתוך 100 אלף, ועדיין, פי 4 יותר מצברים ופי 2 וחצי יותר מעולים מרוסיה. ב-OECD אין כמעט מדינות עם 24 מתאבדים ל-100 אלף. העוני הוא גורם סיכון להכול, זו הבעיה הכי קשה. אם היית נותן לי מיליארד שקל לטפל בבריאות הנפש - הייתי נלחם בעוני".