נניח שהשנה היא 1877, והמקום - אותו מקום, המזרח התיכון המיוזע. קמת בבוקר והרגשת קצת לא טוב, ועד הצהריים כבר נתקפת בווירוס בטן כל כך עוצמתי, שאתה חושש שתתייבש. ואז אתה באמת מתייבש. כנראה יש לך כולירה.
לדברי פרופ’ קוזמא, המתמחה בחקר תנועה גלובלית של אנשים, סחורות ורעיונות במזרח התיכון, תנועת אנשים ורעיונות היו הסיבה והפתרון לשתי מחלות נפוצות מאוד באזור באותה תקופה: כולירה ובילהרציה.
לדברי פרופ' קוזמא, המתמחה בחקר תנועה גלובלית של אנשים, סחורות ורעיונות במזרח התיכון, תנועת אנשים ורעיונות היו הסיבה והפתרון לשתי מחלות נפוצות מאוד באזור באותה תקופה: כולירה ובילהרציה.
מקור הכולירה, חיידק שגורם לגוף לאבד נוזלים, היה אסיה, בעיקר הודו, אך בשנים אלה של סוף המאה ה-19, היא נפוצה במזרח התיכון בעיקר דרך מפגשים בין מוסלמים שעולים לרגל למכה. בשנים אלה עוד לא היה טיפול למחלה, ומי שחלה שרד או מת בתוך 72 שעות. אחר כך הווירוס נעלם.
למעשה, המצאת ספינת הקיטור היא שגרמה למגיפה להתפשט. לפניה, הכולירה לא נפוצה בקרב העולים למכה, משום שהמסע ארך כמה שבועות, ומי שחלה לא הגיע אליה. ואם במקרה הגיע, מי שנדבק ממנו לא הצליח לחזור חולה למזה"ת. ספינת הקיטור אפשרה למוסלמים רבים יותר לצאת למסע ולהגיע בתוך 72 שעות. כך הכולירה הגיעה למכה ואיימה להדביק את כל העולם.
לניסיונות לפתור את הבעיה היו השלכות מרחיקות לכת, מבהירה קוזמא. "המגיפה שהגיעה דרך מכה למזרח התיכון וממנה לאירופה, בעצם יצרה את הסכמי הסניטציה הבינלאומיים כמו שאנחנו מכירים אותם היום", היא אומרת. "אמנם רק ב-1880 הבינו שכולירה היא בחיידק, ובמקביל התברר שאפשר לעזור לחולים באמצעות עירוי נוזלים, אבל עוד לפני כן, סביב אמצע המאה ה-19, כבר החלו לצוץ רעיונות כיצד לפתור אותה, באמצעות שמירה על ניקיון המים".
איך גילו את הקשר בין כולירה למים?
"זה קרה בלונדון, בזכות רופא שלא תאמינו, אבל קראו לו ג'ון סנואו. אני מדמיינת אותו יושב בחדר שלו ופורש מפה של לונדון על הקיר, ורואה בבירור שהיא משובצת באזורים סמוכים זה לזה, שבאחד הכולירה משתוללת ובסמוך לו היא נדירה. פתאום הוא מבין שפיזור הכולירה דומה לפיזור הבארות בעיר. חלק מהשכונות שותות מבאר מזוהמת בכולירה, וחלק מבאר נקייה. זו הייתה הולדתה של האפידמיולוגיה (חקר המגיפות) המודרנית".
במחצית השנייה של המאה ה-19 כבר מוגרה הכולירה מאנגליה כמעט לגמרי, ולכן האירופאים הפעילו לחצים כבירים על העותמאנים, ששלטו אז ברוב המזרח התיכון, לא לאפשר לכולירה להגיע אליהם. "כל ספינה שאפילו התעטשה ליד מכה, הייתה צריכה להיכנס להסגר של 72 שעות. מי שמת - מת, ומי שלא - מבריא. זה אפקטיבי בסופו של דבר. מגיפת הכולירה כמעט לא הגיעה לאירופה באותו זמן. כנראה הייתה קצת בנאפולי, אבל הם הסתירו אותה, כי זו הייתה קצת פאדיחה", אומרת קוזמא.
מאחר שההסגרים האלה עלו הון, העותמאנים השקיעו מאמצי על כדי להפוך את האימפריה להגיינית יותר. "כדי למנוע כולירה צריך למנוע מהשפכים לזהם את המים, ואם במכה יש מעיין שחלק מהטקס הדתי הוא לשתות ממנו, אז העותמאנים ואחר כך הסעודים עובדים מאוד קשה כדי שהנהר שמזין את המעיין הזה יישאר נקי".
אז אפשר לומר שהטכנולוגיה (ספינת הקיטור) הפיצה את המגיפה והמדע פתר אותה?
"כן, זה קרה גם במקרה של מחלת הבילהרציה, שהפכה לאחת המחלות הנפוצות והבעייתיות ביותר באותה עת במצרים. מוחמד עלי באשא, שליט מצרים עד אמצע המאה ה-19, הכניס שיטות חדשות של השקיה שהיו נהדרות לחקלאות: תעלות מים רחבות המאפשרות להניע מים עוד יותר רחוק מהנילוס. אך אלה תעלות של מים עומדים. בילהרציה היא תולעת שמשגשגת במים עומדים וחודרת לרגליים יחפות. אם עבדת בשדות באותה התקופה - היה לך בילהרציה. אפשר לחיות איתה, אבל היא מחלישה את הגוף ויוצרת אנמיה והיא פגעה מאוד במצרים אז.
"ברגע שהם הבינו שכדאי לנעול נעליים ועדיף להפריד את מי השתייה ממי התעלות, בעצם יש להם המפתח לפתרון, והאתגר הגדול הוא לחנך את הציבור".
הסוכר שפיתח את רפואת השיניים
איך נראתה הרפואה אז? מי היו הרופאים, אילו סוגי טיפולים הם ידעו לתת?
"תלוי אם גרת בעיר גדולה כמו קהיר, ירושלים או חיפה, או בכפר קטן בגליל. בערים הגדולות היו רופאים, בתי חולים ממשלתיים או מיסיונריים שטיפלו בעניים, בעוד שמעמד הביניים והעשירים זכו לטיפול של רופא פרטי. לפעמים היה ניתן לראות בעיתון מודעה, שרופא כך וכך מקבל עניים ביום מסוים, כמחווה של רצון טוב.
"כשהבריטים הגיעו, כבר היו יותר בתי חולים ממשלתיים שטיפלו בכולם, אבל היה להם לרוב אגף רק לבריטים, והוא היה הרבה יותר מפנק".
כל זה התרחש בערים.
"נכון, ובכפרים רוב הציבור נעזר במטפלים מסורתיים שלא למדו בבתי ספר לרפואה, אלא קיבלו את הידע מאבא ואמא. אולי בכפר יש מיילדת, שעוזרת בלידה ואחר כך נשארת כמה ימים לעזור עם התינוק שנולד. חוץ ממנה, ישנו הגלב-ספר, במצרים בעיקר - אדם שיודע להשתמש בסכין, אז הוא יכול להסיר גידול קטן או לתפור פצע, אולי לעשות ברית מילה, ובשלב הבא הוא מתחיל לעשות חיסונים (החיסון הראשון בעולם, לאבעבועות שחורות, הומצא במאה ה-18. עד סוף המאה ה-19 כבר הומצאו חיסונים לכולירה, דיפתריה, שנית, כלבת ועוד).
"היה גם רוקח שמציע צמחי מרפא. בכפר זה ידע שקיים אצל הזקנים. בעיר כבר היו בתי מרקחת".
רפואת השיניים התפתחה במקביל למחלות השיניים, וגם כאן הטכנולוגיה הרסה ואחר כך ביקשה לתקן. "בערים בלבד היו מעט רופאי שיניים, רק לעשירים כי רק הם יכלו להרשות לעצמם סוכר. אצל העניים שן הייתה נשברת לפעמים, אבל הסוכר פועל על השיניים באופן גרוע יותר, כך שהתקופה שאחרי המצאת הסוכר ולפני הצחצוח הייתה הגרועה ביותר. ודווקא רכישת סוכר הייתה סממן של עושר, או מאוחר יותר ניסיון של המעמד הנמוך להידמות לעשירים. אם יש עוגה בחתונה, זה אומר שהצלחת קצת בחיים, אבל אם הצלחת רק קצת ולא הרבה, יכולת לרכוש סוכר אך לא לבקר רופא שיניים.
"בכפר במצרים ישנו גם מג'בר, שתפקידו לאחות שברים. הוא יודע לרקוח חומר שמתייבש כמו גבס. מהמחצית השנייה של המאה ה-19, ניתוחים הם כבר דבר שבשגרה, בזכות חומרי ההרדמה והבנת הסניטציה, המאפשרת לנתח תוך הפחתת זיהומים". לצערם של המנותחים, האנטיביוטיקה הגיעה לאזור רק ב-1940 לערך.
רק אל תקחו לנו דם
ההבדלים בין הערים לכפרים ניכרו גם ביחס לסניטציה. כבר אז היו הרופאים המודרניים לשעתם מתוסכלים מתוצאות המלחמה על דעת הקהל מול "מתנגדי סניטציה".
"הכפרים לא הטמיעו את רעיון ההגיינה והסטריליות כל כך מהר, ולכן ההבדל בתמותת תינוקות ובתמותה ממחלות שאפשר לנתח הוא דרמטי", אומרת קוזמא. "קראנו, למשל, יומן של רופא לבנוני שהגיע לאזור הכפרי שהיום הוא צפון הגליל ודרום לבנון, וניסה לשכנע את התושבים לשרוף את הבגדים של המתים. התושבים העדיפו למכור את הבגדים האלה בשוק, וכך כמובן הפיצו את החיידקים במקסימום. הכפריים גם חיו בבית עם החיות כי זה יותר בטיחותי, גם לבני הבית וגם למניעת גניבות בעלי החיים. הרופאים לא הצליחו להניא אותם מכך".
מדוע הייתה התנגדות?
"לאנשים יש הסברים שונים לכך שהם חולים, ולא היה להם ההסבר של החיידקים. באירופה, לדוגמה, היה מקובל לטפל בכולירה באמצעות הקזת דם, גם במאה ה-19. זה ההיפך מהטיפול הנכון, אבל הם פעלו לפי מערכת הסברים אחרת, מערכת הפילוסופיה והרפואה הגלנית, שנולדה ביוון העתיקה ושרדה עד הרנסאנס".
רופאים נתקלו בהתנגדות גם כשניסו להדביר מחלת עור בשם סיפיליס אנדמי וביקשו מהחולים דגימות דם. "החולים לא הבינו מה הקשר בין עור לדם", אומרת קוזמא. "הם חשבו שזה תירוץ לקחת מהם מנות דם לשימושו של מישהו חשוב יותר. הם התחננו: תיקח דם ממני ולא מהילד!"
אבל היה רופא אחד שאמר, "כשגמרתי את המשמרת שלי בכפר הם ידעו לדבר ב'חיידקית', אחרי שהראיתי להם את החיידק במיקרוסקופ".
רשת חברתית של רופאים
במאה ה-19, רוב הציבור לא התרחק מהבית, אבל המשכילים וההרפתקנים דווקא נסעו, והרופאים כנראה עוד יותר מהשאר. הניידות הזאת, שמקורה בצורך בהכשרת רופאים, השפיעה בסופו של דבר על הפוליטיקה של האזור.
"אני בוחנת את ההיסטוריה של הרפואה לא רק במרחב הלאומי, כפי שבחנו אותה עד עכשיו, אלא במרחב של כל המזרח התיכון גם יחד", אומרת קוזמא. "כשחוקרים את הרפואה במצרים בלבד, יש חורים בסיפור. למשל, ידוע שבית החולים הראשון קם ב-1827, ואחרי הכיבוש הבריטי ב-1882 הוא עבר לידיים בריטיות והשלטון הזה לא השקיע הרבה בהכשרה של רופאים מקומיים. ואז הסיפור המצרי 'קופץ' לשנות ה-20 של המאה ה-20, ל'שחרור' הרפואה מהידיים הבריטיות אחרי שמצרים זכתה בעצמאות חלקית.
"זה סיפור יפה, ואפילו סיפור נכון, אבל חסרות בו 40 שנה. לאן נסעו הרופאים המצרים ללמוד אם רובם לא יכלו לעשות זאת במצרים? הם לא ישבו וחיכו שהבריטים יאפשרו להם ללמוד שוב".
התשובה היא שהמצרים, כמו רוב רופאי המזרח התיכון, למדו בעיקר בארבעה בתי ספר לרפואה אזוריים. "בבירות היה בית ספר לרפואה מ-1867, בית ספר לרפואה נוסף באוניברסיטה האמריקנית של בירות ואחד נוסף באוניברסיטת סן ז'וזף הצרפתית. גם באינסטנבול קם בית ספר לרפואה כבר ב-1827, במקביל לזה שהוקם במצרים".
ביירות אולי קרובה יחסית, אבל חלק מרופאי המזרח התיכון הוכשרו אפילו בארה"ב. "מסיבות שעדיין לא לגמרי ברורות לנו, אוניברסיטת ג'ון הופקינס בארה"ב התפתחה כמרכז מוביל לפרזיטולוגיה ולמחלות טרופיות. אלה היו המחלות הדומיננטיות במצרים".
כך תלמידי רפואה מכל האזור, עם נטייה מוסלמית - מהמזרח התיכון, מסודאן, מאיראן, מבוסניה - למדו יחד במספר קטן של מוסדות. "אנחנו רואים היווצרות של רשתות אזוריות. האזור אז היה בשליטה עותמאנית ולא היה מחולק למדינות, ולכן להגיע מחיפה לבירות היה בערך כמו להגיע לתל אביב", אומרת קוזמא.
כמו מר מאני בספר של א"ב יהושע, שנסע מירושלים ללמוד רפואה בביירות.
"הסיפור כנראה לא התרחק מאוד מהמציאות, כי אני די בטוחה שראיתי את השם מאני ברשימות שלי".
בשנות ה-30 גורשו יהודים מבתי ספר לרפואה באירופה. חלקם המשיכו את לימודיהם בבירות, ואז עלו לארץ. האוניברסיטה העברית בירושלים הוקמה רק ב-1918. זמן קצר לאחר מכן נעשו ניסיונות להקים גם אוניברסיטה פלסטינית בארץ. "הניסינות לא הצליחו, מסיבות פוליטיות", אומר קוזמא. "המשולש הזה של יהודים-ערבים-בריטים לא עשה טוב למיזמים כאלה", אולם הרופאים המקומיים המשיכו לנסוע להכשרות בעולם ולפגוש שם מצרים, עיראקים, איראנים, סודנים, ארמנים ובני עמים אחרים.
הרופאים נסעו לכנסים, ושם נפגשו שוב ושוב עם עמיתיהם מכל האזור. בכנסים הללו דיברו לא רק על בילהרציה, אלא גם על פוליטיקה. "הם קראו לטיפול משולב בבעיות של כל המזרח התיכון והצהירו הצהרות כמו 'הגבולות בינינו הם פיקטיביים. כולנו עם אחד ויש לנו אותן מחלות'. אחר כך, כאשר האימפריה העותמאנית פינתה מקומה לבריטים ולצרפתים ונוצרו הגבולות הנוכחיים של מדינות ערב, הרופאים הללו, שהיו מרושתים מאוד ומשפיעים מאוד גם בפוליטיקה, המשיכו להציג גישות פאן-ערביות יותר. יש לי תחושה שהם השפיעו על הפוליטיקה בתחום הזה לא מעט", אומרת קוזמא.
בימים אלה, קבוצת החוקרים של קוזמא מקימה מאגר מידע על כל מי שלמד רפואה או עסק ברפואה במזרח התיכון בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, והוא יהיה פתוח לכל חוקר של התחום. כבר היום יש במאגר 3,000 רשומות, היא מתגאה.
"המחקר ההיסטורי שלנו הוא קצת בפורמט של מעבדה"
לפני שלושה שבועות עסקנו כאן בשאלה כיצד מתאימים את עצמם מדעי הרוח לעידן הנוכחי בהשכלה, והמחקר של פרופ' ליאת קוזמא הוא דוגמה לאופן שבו מתבטאים השינויים האלה במחקר עצמו, לא רק בתוכנית הלימודים. "המחקר שלנו בתחום הרפואה של המזרח התיכון במאות ה-19 וה-20 קיבל לפני כשנתיים מענק לחמש שנים ומעורבים בו כמה חוקרים ודוקטורנטים. לראשונה, אני מוצאת את עצמי עובדת במודל קצת דומה לזה של מעבדה במדעי הטבע. כל אחד מאיתנו אוסף חומר לשימוש כולנו, ואנחנו בוחנים אותו יחד ודנים עליו יחד, וחושבים יחד עם שאלות המשך".
זה מודל נדיר בחקר ההיסטוריה?
"אני התחנכתי, כמו כל החוקרים בתקופתי, שכל אחד כותב את המחקר שלו לבד - אני והספרים שלי, אני והארכיון שלי, ובסופו של דבר אני והמאמר שלי, ויש בזה לא מעט היגיון, אבל יש דברים שאני לא יכולה לעשות לבד. מעבודת רגליים ועד מיומנויות: ארכיונים שלא נמצאים בסביבתי, שפות שאני לא דוברת, שאלות שלא חשבתי לשאול כי אני מגיעה ממקום אחר. המנטליות של התחום בהקשר הזה הולכת ומשתנה".
כשנפוליאון הבין למה החיילים שלו מתים
בתי ספר לרפואה החלו לקום במזרח התיכון לקראת שנות ה-20 של המאה ה-19. לדברי פרופ' ליאת קוזמא היו לכך שתי סיבות מרכזיות.
"הסיפור מתחיל במלחמות נפוליאון, בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. כשהוא הבין שהוא מאבד חיילים בגלל מחלות יותר מאשר בגלל פציעות בקרב, חילחלה ההכרה בקרב בכירי צבאו שמי שיקדם רפואה חזקה יהיה לו גם צבא חזק".
סיבה אחרת קשורה בתפקיד המשלחות המיסיונריות שהגיעו מארה"ב ומצרפת והתחרו ביניהן איזה זרם נצרות יהיה דומיננטי. "הן היו במתח מול השלטון המקומי, שלא היה נוצרי. על המיסיון בלבנון נאסר לנסות להמיר את דתם של מוסלמים, אז הם התרכזו בניסיון להמיר את הנוצרים באזור לזרם הנצרות שלהם. כך, לדוגמה, האמריקאים ניסו להמיר את היוונים האורתודוכסים לפרוטסטנטיות או שהצרפתים ניסו להמיר את המרונים לקתוליות. אלא שהקהילות הללו היו יחסית מלוכדות, ומי שהמיר את דתו הוחרם, ולכן ההמרה לא הייתה פשוטה כל כך".
עם הזמן, אומרת קוזמא, המיסיון למעשה ויתר על רעיון ההמרה (או לפחות הפחית בחשיבותו), אך החליט להמשיך להעניק טיפול רפואי מתוך חמלה לילידי ארץ הקודש. בירושלים פעל בית החולים של המיסיון שמטרתו הייתה דווקא לנצר יהודים. הוא נתקל באותה בעיה.
"הציבור המקומי חשב שהשירותים שנותנים המיסיורים, שירותי חינוך ורפואה, הם דבר נפלא, ואם דורשים תמורתו שתי תפילות ביום? נו, זה לא נורא. התפתח משחק כזה שבו הציבור מנסה לקחת מה שאפשר אבל תוך שמירה על עצמאות דתית".
כתבות
ני"ע
