ישראל צופה בתדהמה: איך שסיוט מצטלם לו

התואר "הסרט הישראלי החשוב ביותר", שעומד להיזרק הרבה לכיוונו של "ימים נוראים" - בוודאי אחרי שזכה בתחילת השבוע בפרס אופיר - איננו הוגן לגמרי. לא רק שהוא מעניק משקל כבד מנשוא לכל יצירה קולנועית באשר היא, הוא גם מבטל, או לפחות מגמד, עשרות סרטים שנעשו פה בתנאים קשים-עד-בלתי-אפשריים במשך העשורים האחרונים. ועם זאת, עוד לפני השיח על איכויותיו של הסרט המביא כרוניקה של רצח ידוע מראש, "ימים נוראים" מנצח היכן שאף סרט ישראלי לא הצליח לפניו - הוא מוכיח שאפשר לעשות סרטים על ההיסטוריה הקרובה שלנו ולצאת מזה בשלום.

אפשר לספור על יד אחת את כמות הסרטים המבוססים על סיפור אמיתי שנעשו פה, ועדיין יישארו אצבעות להחזיק את הסנדוויץ'. ואלו שכן ניסו ("רבין - היום האחרון", "טוביאנסקי"), נשכחו בתהום הנשייה, ובצדק. אם יש משהו שלעולם לא יילקח מ"ימים נוראים" זו היכולת להתמודד עם אירוע, כנראה המשמעותי ביותר שלנו מאז מלחמת יום הכיפורים, שכולנו זוכרים ולכולנו יש דעה עליו, ולעבד אותו לחוויה קולנועית שגורמת להאצה בקצב הלב.

האתגר שלקחו על עצמם הבמאי ירון זילברמן והתסריטאי רון לשם הוא עצום. מעבר לניסיון להתעמת עם טראומה לאומית, הם גם בחרו להביא אותה דרך עיניו של הנבל, יגאל עמיר, והשנה בחייו שהביאה אותו להתנקש בראש הממשלה יצחק רבין. כאילו שהמדינה הזו לא יושבת גם ככה על חבית נפץ חברתית, היומרנות ופוטנציאל האסון פה הם עצומים. אבל למרבה הפלא, זה הצליח. "ימים נוראים" הוא לא רק סרט מרתק, אלא גם כזה שקשה לבוא אליו בטענות, לא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית. התסריט מאזן בין הימין הקיצוני והמתון (לעיתים יותר מדי, וזה בעוכריו), ומעניק לדמות הראשית שכבות ומורכבויות שלרגע לא משכיחות מאיתנו שמדובר בפושע ורוצח בדם קר שפעל במודעות מלאה, אבל בד בבד מזכירות לנו שלא מדובר בשד או במפלצת, אלא בבן אדם.

ערמות של שבחים חייבות להגיע לשחקן הצעיר והלא מוכר יהודה נהרי הלוי, שמגלם את יגאל עמיר. מדובר באחת מהופעות המחץ של הקולנוע הישראלי. קשה לדמיין כמה קשה המשימה שהוטלה עליו, ולכן היכולת שלו לברוא דמות שלוקחת אותנו ביד למסע מסויט שסופו טרגדיה, ולרגע לא לאפשר לנו להסיט את העיניים ממנו, היא מרהיבה. גם אמיתי יעיש בן אוזיליו בתפקיד אביו אחראי לכמה משיאי הסרט.

לא הכול מושלם ב"ימים נוראים". הדיאלוגים נוטים לדידקטיות שצורמת לא מעט, וחלק מהשחקנים הולכים בגללם לאיבוד ומשאירים את הדמויות שלהם בגדר פונקציה. גם הבחירה במסך מרובע ובצבעים מונוכרומטיים (כנראה על מנת שישתלבו היטב עם תמונות הארכיון של ליל הרצח) לעיתים פוגעת בסרט. אך למרות כל אלו, "ימים נוראים" הוא פשוט סרט מרתק ומצמרר, כזה שאי אפשר לשכוח.