"אנחנו המוסד האזרחי הכי חשוב לישראל"

אני: בעל ראייה אסטרטגית ארוכת טווח, מתודי, אנשים קוראים לי רציונלי בצורה מגעילה, כי בתהליכי קבלת החלטות אני לא מכניס רגשות בכלל. ערכי, לא אמוציונלי וסבלני.

משפחה: משני הצדדים, הולכים דורות אחורה בארץ ישראל. הצד של אבא הוא נצר למשפחת ליפקין, שגרה בחברון במאה ה-19 ועברה לירושלים, וזו של אמא ממאה שערים בירושלים. דודה שלה גרה בבתי אונגרין של נטורי קרתא. ההורים באו מבתים דלי אמצעים. אמא, שהייתה אדם מיוחד, בחרה באבא בגיל 18. אחרי ארבע שנים הם התחתנו, גרו בשכונת שמואל הנביא והולידו שבעה ילדים, אף אחד מהם לא נשאר דתי. אבא, שהיה נאמן באופן מוחלט למדינה, חבש כיפה שחורה, גילח את הזקן, התגייס לצבא ונפצע במלחמת השחרור, ואמא הייתה עקרת בית.

ילדות: חרדית, בשכונה מעורבת של דתיים וחילוניים. למדתי בתלמוד תורה, ואני זוכר שמאוד רציתי להצליח בחיים, בלי לדעת איך ובמה בדיוק. רציתי ללכת לישיבה תיכונית, ובגלל שלא למדנו אנגלית, לקחתי שיעורים פרטיים מכיתה ה’ והשלמתי את הפער.

חזרה בשאלה: כנראה שנולדתי לא דתי בנשמה, כי אף פעם לא פחדתי ממלאך המוות ומהעונשים והאיומים שאמורים להרתיע חוטאים, ומאז ומתמיד לא התמודדתי טוב עם הצום ביום כיפור, אז בישיבה התיכונית גנבתי אוכל. בצבא חציתי את הרוביקון סופית, כשהתגייסתי לחיל הקשר והתחלתי לנסוע בשבת בלי התחבטות.

מדעי המוח: אחרי השחרור נרשמתי ללימודי כלכלה בעברית, מתוך מחשבה שאולי אהיה איש עסקים, ואז התחלתי לגלות עניין במוח האנושי ואת התואר השני עשיתי בפסיכולוגיה קוגניטיבית. טסתי לאורגון, ארה"ב, כדי לעשות דוקטורט ופוסט דוקטורט במדעי המוח האנושי. אני מתמחה בבקרה ראייתית. נדמה לנו שאנחנו רואים תמונה שלמה, אבל בעצם אנחנו רואים בדרך כלל שניים-שלושה דברים בלבד ואת השאר המוח משלים לבד. מכיוון שכך, אפשר לתמרן את המוח.

לצערי, בגלל עומס העבודה אני כבר לא מתעסק בזה, אף על פי שמאוד בא לי לחזור למחקר, כי זה לא הגיוני. כשהתחלתי את הקדנציה השנייה שלי כרקטור, הבנתי שאני לא יכול להמשיך במחקר והוראה, כי אני לא עושה דברים אם הם לא נעשים בצורה הטובה ביותר. להרצות יכולים עוד 500 כמוני, אבל את מה שאני עושה היום, בצניעות, רק אני יכול לעשות.

בתחילת שנות ה-30 המוקדמות שלי, קיבלתי משרה טובה בבלומינגטון, אינדיאנה, שנחשבת לטופ פייב בתחום, וברגע שנחתתי במקום היפהפה הזה, ידעתי שאני רוצה לחזור לישראל. עד אז הייתי מושקע רק בקריירה והתעורר בי הצורך להקים משפחה ורציתי לעשות את זה בארץ. אחרי שלוש שנים חזרתי.

גבריאלה: אשתי, נגנית האבוב הראשית בתזמורת האופרה הישראלית. כשנחתתי בארץ, חבר אמר לי שמצא את האישה בשבילי והכיר לי אותה, מוזיקאית גרמנייה, לא יהודייה, שהגיעה ללמוד פה על מלגה באקדמיה למוזיקה. יש לנו שני ילדים, את הבכורה ילדנו כשהייתי בן 44, ואנחנו גרים בירושלים.

אקדמיה: הציעו לי כמה משרות אטרקטיביות, אבל בגלל שאני ירושלמי, בחרתי להיות מרצה בכיר בעברית. אחרי כמה שנים קיבלתי פרופסורה, אחר כך מוניתי כפרופסור מן המניין, כיהנתי כראש החוג לפסיכולוגיה חמש שנים, הייתי רקטור במשך שתי קדנציות וכשהתפנתה משרת הנשיא קיבלתי אותה.

תפקיד הנשיא: רחב מאוד, מקביל לזה של ראש ממשלה ולא של נשיא מדינה, התפקיד הביצועי מספר 1 באוניברסיטה. אני אחראי על שישה קמפוסים ברחבי הארץ, שלושה בירושלים, ברחובות, בבית דגן ובאילת. תחתיי יש שלושה סגני נשיא, רקטור ומנכ"ל, וסך הכול כ-1,000 אנשי סגל. סגנון הניהול באקדמיה הוא לא עסקי במובן הרגיל, אלא בנוי על היררכיה רכה ולא מתמקד רק פנימה, אלא גם בקשרים עם הקהילה. אפשר לומר שאנחנו המוסד החשוב ביותר בירושלים והמוסד האזרחי הכי חשוב לישראל.

אנשים חושבים שאוניברסיטה היא רק הוראה ומחקר, אבל מהעברית יצאו חברות כמו מובילאיי, אורקם, אקס ליבריס ולייטריקס - חברה שמפתחת מוצרים לעריכה מתקדמת של תמונות ושל סרטוני וידאו ושווה כבר למעלה ממיליארד דולר - וכולן נוסדו על-ידי דוקטורנטים שלנו. אקסלון, התרופה המובילה לטיפול באלצהיימר, יצאה מאיתנו. אנחנו מקימים פארק הייטק של 150 אלף מ"ר על קרקע שלנו בעסקת קומבינציה עם גב ים, שיעסיק 5,000 עובדים והוא נמצא ממש ליד בית הספר למדעי המחשב, שבו 1,500 סטודנטים, כוח העבודה העתידי המשובח של התחום, כך שההשפעה הכלכלית שלנו על המדינה היא משמעותית.

תקציב: עברנו שנים רבות של משבר כלכלי דרמטי, וראשי האוניברסיטה עסקו בעיקר בכיבוי שריפות. העברית היא האוניברסיטה המובילה בארץ, אבל כשהטיימס לא כלל אותנו בעשר האוניברסיטאות המובילות בעולם, היה לי ברור שזה בגלל התקצוב הנמוך שלנו, 600 מיליון דולר בשנה, כשהתקציב של הרווארד, שהרבה יותר קטנה מאיתנו, עומד על 4 מיליארד דולר מקרנות צמיתות, ופה טמון ההבדל.

כשאני מביא חוקר בכיר לארץ, רק הקמת המעבדה בשבילו עולה לי 1.5 מיליון דולר, השקעה שיכולה להניב רווח שנים רבות אחר כך. שני שלישים מהתקציב אנחנו מקבלים מהמדינה והיתר משכר לימוד ומסחור, מה שמספיק בקושי לתפעול שוטף של הוראה ומשכורות, ואסור לנו, למשל, להשתמש בו לבניית בניינים. פרויקטים מחקריים אנחנו מקיימים מתרומות.

מדעי הרוח: דוגמה פנטסטית לצורך במוסד אקדמי ציבורי. בהחלטה אסטרטגית החלטנו להשקיע בתחום למען העתיד, באמצעות התורם הנדיב שלנו, מורט מנדל, שאמר שאם יש לו שני מועמדים לעבודה, אחד בוגר מנהל עסקים והשני מדעי הרוח, הוא יבחר בשני בוודאות. הגדלנו פי שניים את מספר המרצים בפקולטה, פתחנו לימודי המשך עם מלגות ואנחנו עולים במספר הסטודנטים. מתוקף תפקידי אני לא נוהג לדבר פוליטיקה, אבל אני יכול להגיד שכואב לי שאין במדינה חשיבה אסטרטגית ארוכת טווח.

לימוד מרחוק: התחלנו לעסוק בו באינטנסיביות בתקופה שלי כרקטור. ברור שבעוד עשור שיטות הלימוד האקדמאיות יהיו שונות לגמרי, ומכיוון שעוד לא ברור לאן זה הולך, אנחנו מפתחים את קשת האפשרויות, מהוראה הפוכה, זאת אומרת למידה עצמית של סטודנטים בבית וקבוצות דיון באולמות גדולים שייבנו שטוחים, בניגוד למבנה המדורג של היום, שיאפשרו את זה. יש את הקורסים מרחוק, כמו זה של יובל נח הררי שלנו, שרשומים אליו מאות אלפי אנשים ובנוי כמו הפקת סרט. הבנו, למשל, ששיעור כזה לא יכול לארוך 40 דקות, אלא צריך להיות בנוי במקטעים, ואנחנו מתחבטים בשאלה מה עושים עם הנתון שלפיו, רק 3% מהנרשמים ללמידה מרחוק מסיימים את הקורסים.

BDS: היינו מעורבים בכמה פרשות נפיצות שעלו לכותרות. במקרה של לארה אל-קאסם, הצלנו את המדינה, שההתנהגות שלה הייתה לא הגיונית. אל-קאסם הגיעה לארץ עם אישור ללמוד אצלנו ונעצרה בשדה התעופה על פעילות לא טובה שעשתה שנתיים קודם. אם היינו מאפשרים לזה לקרות, זה היה נותן רוח גבית ל-BDS ומצדיק את הטענות שלהם.

סטודנטית במדים: יש לי אלף אנשי צוות שזכותם להביע את דעתם במסגרת הרוח הדמוקרטית והחשיבה החופשית. דעות פוליטיות הם מוזמנים לכתוב בפייסבוק הפרטי שלהם, אבל אין להן מקום בתוך המסגרת הפורמלית, זו עבירה משמעתית. במקרה של החיילת (שנטען שמרצה בכירה העירה לה על שהגיעה ללימודים כשהיא לובשת מדים, ל' ר') זה פייק ניוז שהתפתח למשהו אחר ממה שהיה. כעסו עליי כשאמרתי שחיילים במדים מוזמנים לבוא ללמוד אצלנו, כאילו זה לא מובן מאליו. הציבור לא יודע, אבל אנחנו מנהלים את התוכניות הכי יוקרתיות בצה"ל, "תלפיות", "צמרות" ו"חבצלות". מצד שני, לא נגיד לאנשי סגל לא לומר את דעתם אם היא לגיטימית.

במקרה הזה, המרצה אמרה משהו לגיטימי שהתפרש אחרת שלא בצדק. יש לנו אנשי סגל שפרשו ואומרים דברים מקוממים באופן פרטי, וגם בזה מאשימים אותנו, כאילו שאני יכול לפטר אדם שכבר לא עובד פה. אבל כחלק מהסקת המסקנות מהמקרים האלה הקמנו צוות שתפקידו לתת מענה מיידי כשפרשיות ציבוריות כאלה מתפתחות.

פנאי: ספורט. בתיכון שיחקתי כדורסל בליגה א'. המשכתי לשחק בשביל הכיף, וכשקרעתי את הרצועות בברך נאלצתי לעבור לחדר כושר. חוץ מזה, אני מאוד אוהב לאכול במסעדות, חובב יין והולך לקונצרטים של אשתי.

תפיסת עתיד: אני מסתכל 15 שנים קדימה בכל מה שנוגע לאוניברסיטה, ורואה לנגד עיניי לא את מה שיקבל הנשיא הבא לידיו, אלא את זה שיבוא אחריו. נכנסתי לשנה השלישית של הקדנציה שלי ובעוד שנה אחליט אם אמשיך לעוד קדנציה, כי מדובר בתפקיד מאוד אינטנסיבי, בלי גבולות זמן ועם זמינות מסביב לשעון.