"נפגעות תקיפה מינית עוברות אונס שני במשטרה ואונס שלישי בבית המשפט"

הבית

הדירה של דניאלה ומיכל גרא-מרגליות ממוקמת ברחוב קטן הנושק לשדרות רוטשילד בתל-אביב, בבניין באוהאוס מקסים שעבר שיפוץ. המפגש שלי עם מיכל מתחיל ברגל ימין, כשהיא מודיעה לי בחגיגיות, ש"יש חניה בכחול-לבן מתחת לבניין "אם תגיעי תוך 30 שניות".

הדירה התל-אביבית-טיפוסית משדרת משפחתיות חמה. כל פינה חושפת מי הדיירים השולטים באמת: שני הזאטוטים, אדם (5.5) ובילי (1.5). במיקומים רבים - על הרצפה, המדפים, במטבח ובמרפסת הצרה פזורים עשרות צעצועים, מכוניות, בובות, אופניים ועוד.

"צריך להעמיד לדין אתי עורכי דין שמבצעים חקירות נגדיות מחרידות נגד נפגעות תקיפה מינית"

העיצוב מודרני ואקלקטי במידה וכולל מטבח לבן-חדש ובוהק, שבכניסה אליו ממוקם אלמנט עיצובי עתיק יותר - חבית עץ גדולה ועליה סירי ברזל בגוני נחושת. בין הסירים דחוסים מכתבים, יצירות של הילדים, משקפיים ואביזרים יומיומיים שבעלות הבית לא מצאו להם כנראה מקום טוב יותר. הקירות מעוטרים ביצירות אמנות של אמנים ישראלים מוכרים, בהם קדישמן, לאה ניקל, ראובן רובין וגרשון גרא ("האומנות זו ירושה מסבתא של דניאלה שנפטרה", אומרת מיכל).

אני מתיישבת על ספת בד בגון תכלת-ירקרק, שעליה כריות בגדלים ובצבעים שונים - בורדו, חום, כחול ועוד - עם הדפסי נקודות, פסים ואפילו פרצוף אינדיאני שמביט לעברי מהכרית. "זו הפינה האהובה עליי בבית. המקום שאת יושבת בו", אומרת גרא-מרגליות, וכמעט בהיסח דעת מוסיפה: "אבל אין לי ממש פינה משלי. אני מתגעגעת לפינה משלי. גם במיטה אדם ישן איתנו".

מזג-האוויר, שהפך חורפי לרגע, משרה קסם ואינטימיות על המפגש. אוויר קר חודר דרך דלתות המרפסת הצרות, עם התריסים החומים המוארכים האופייניים לבתי הבאוהאוס. הגשם מפכפך על רצפת המרפסת ומעניק סאונד מונוטוני נלווה לשיחה, ואנחנו מדברות על העבר שלה כילדה ירושלמית דתייה, בת למשפחה ימנית מיוחסת, וההווה שלה כאישה תל-אביבית, פמיניסטית, הנשואה לבת-זוגה ונלחמת לתקן את העולם.

טום-בוי בבית דתי

"גדלתי בירושלים בבית דתי, ששייך לזרם הציונות הדתית הקלאסית, כיפה סרוגה. אבי, שאול, הוא רופא ואמי, יעל, מורה. גדלתי במשפחה מאוד ימנית, סוג של אליטה בציונות הדתית. אבי היה אלוף-משנה הראשון בחיל האוויר שחבש כיפה. הוא היה הרופא הראשי בחיל. אורי אליצור הוא דוד שלי, וסבי, פרופ' יהושע בלאו, שחגג לאחרונה 100, הוא שם עולמי בתחומו (בלשנות, ספרות ושפה). הוא פרסם בשנה האחרונה שלושה ספרים, והוא עדיין חוקר. לאחרונה ערכו לכבודו אירוע באקדמיה למדעים באוניברסיטה העברית. יש לי שלוש אחיות גדולות ממני ואח קטן, ואני היחידה בבית שאיני דתייה.

"כילדה הייתי לגמרי 'טום-בוי'. אהבתי להיות בחוץ, אהבתי ספורט, שיחקתי כדורגל בשכונה. לביה"ס היסודי הייתי מגיעה עם מכנסיים מתחת לחצאית, ובדרך הייתי מקפיצה כדור על הרגל. הייתי מגיעה מוקדם לביה"ס ומשחקת כדורגל עד הצלצול, בהפסקות רק כדורגל וגם בשבת. כשהלכתי לבני עקיבא היה פארק גדול לפני הסניף, ורוב הפעמים נתקעתי בפארק, כי נשארתי שם לשחק כדורגל".

"בכיתה הייתי הסנגורית. כל פעם שחשבתי שמורה נטפלה למישהי, לא בצדק, נלחמתי את מלחמתה. החברים והמורים אמרו לי 'את תלכי ללמוד משפטים, תהיי סנגור'. תמיד התקוממתי נוכח עוולות, ועמדתי לצד הנפגעים.

"היה לי ברור שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה, ושאין הבדל בין בנות לבנים, וכל פעם שהסביבה אמרה לי אחרת, זה לא היה מקובל עליי. למשל, בסביבה שלי תמיד אמרו שאני 'לא יכולה לשחק כדורגל' - ושיחקתי. מגיל 3 עד 5 גרנו בארה"ב, בשליחות של אבי מהצבא. הוריי סיפרו לי שהייתי גונבת לבנים בגן את הכיפה, אז אמי קנתה לי כיפה כדי שתהיה לי משלי, אבל הגננות לקחו לי אותה כל פעם מחדש, כי חשבו שלקחתי למישהו מהילדים.

למדתי בבית-ספר דתי בירושלים, ובסוף כיתה י' הבנתי שהדת זה לא בשבילי, אבל השלמתי את התיכון. היציאה שלי מהארון והיציאה שלי מהדת היו תהליכים מקבילים, שהתחילו כמשהו מאוד-מאוד פנימי, ולאט-לאט יצאו החוצה. בגיל 16 הבנתי שאני מאוהבת בחברה שלי. מבחינתי, לא היה קשר בין הדברים, אבל זה קרה במקביל.

"לקח חודשים עד שההבנה שלי שהדת לא בשבילי באה לביטוי חיצוני. זה התחיל בקטן בלכתוב בשבת, ובשלהי כיתה י"א בפעם הראשונה נסעתי בשבת, וחשבתי שברק יכה אותי. היציאה מהארון לקחה הרבה יותר שנים".

מסגרות סגורות

"כשסיימתי את התיכון התגייסתי, ושרתי כעובדת חדר בקרה בחיל האוויר. יש לי חברות טובות מהצבא, וזה היה שווה הרבה מהבחינה הזאת, אבל לא אהבתי את המסגרת הזאת. אני לא בנויה למסגרות סגורות. גם ברמה המקצועית הרגשתי שמגיע לי לעשות משהו משמעותי יותר. לא סבלתי את זה שהעירו על כל דבר ושאמרו לי מתי אני אוכלת ומתי אני הולכת לישון. 

"'אסון התאומים' אירע בשירות שלי. הייתי בבקרה של חיל אוויר כשהיה חשש שיפגעו במגדלי עזריאלי, והיינו בכוננות. גם ב'חומת מגן' ליווינו את המסוקים בג'נין ובעזה. אלה שני אירועים שהותירו בי חותם, אבל השירות הצבאי לא השאיר בי חותם מיוחד".

לא אהיה מורה

"כשהשתחררתי, עשיתי תואר ראשון בפילוסופיה, בכלכלה ובמדע המדינה באוניברסיטה העברית. הייתי בת 20 והלימודים מאוד השפיעו עליי. הייתי חוזרת הביתה ומדברת על מה למדנו, על תפיסות של צדק, משק, מדינה ומוסר. זה נתן לי מילים, וזה היה כיף. אבל כשסיימתי ללמוד בגיל 23, לא היה לי מושג מה אני הולכת לעשות עם זה. זה תואר יוקרתי, ולא ידעתי מה עושים איתו. זה קשור לעובדה שגדלתי בציונות הדתית. זה היה בתקופה לפני שהציונות הדתית נכנסה למוקדי כוח, ואני לא ידעתי אילו אפשרויות יש לי. נסעתי לסבתי ולסבי שלי ושאלתי אותם 'מה אני הולכת לעשות', והם אמרו לי 'את יכולה להיות מורה'. אמרתי 'זה ממש לא יקרה. אני לא אהיה מורה'.

"החלטתי לעשות שנה הפסקה, ובמהלכה למדתי קורס למדריכי כדורסל בווינגייט, ואימנתי קצת ילדות. כילדה וכנערה שיחקתי גם כדורגל וגם כדורסל, ואחרי הצבא שיחקתי בליגה ארצית ב'הפועל ירושלים', ב'מכבי רמת חן', ובליגה למקומות עבודה. אחרי שנת ההפסקה החלטתי שאני הולכת ללמוד משפטים".

 משה ברקת/ צילום: רפי קוץ

היציאה מהארון

"אני ודניאלה יחד כבר 14 שנה, כל חיי הבוגרים. חברות קרובות ידעו שאני נמשכת לבנות. לחלק סיפרתי כבר בתיכון, לחלק אחרי הצבא, אבל לא יצאתי עם בחורות, זה היה תיאורטית. לי זה היה נוכח וברור. דניאלה למדה שנה מתחתיי באוניברסיטה. היא ישבה שורה לפניי בקורס 'משטר מדינת ישראל', ושמתי לב אליה. בשנה ג' גרתי מחוץ לבית עם שני שותפים. השותף שלי נסע למשלחת לפולין יחד עם דניאלה, והם התיידדו. כשהם חזרו, היא התחילה להגיע אלינו הביתה, לבקר אותו, וזה היה נוח לפגוש אותה בסלון. אחרי כמה חודשים התחלנו לצאת, וברגע הזה סיפרתי לכל הקרובים אליי, לחברות, לחברים ולאחים שלי, שאנחנו זוג, חוץ מלהוריי. אף אחד לא ידע אך הם יקבלו את זה.

"אחרי שמונה חודשים עברנו דניאלה ואני לגור יחד. הוריי הכירו אותה כחברה שלי, והיא הגיעה לפעמים גם לארוחות שישי, אבל הם לא ידעו שאנחנו זוג. חודשים הסתובבתי בתחושה איומה, שאמי אוהבת אותי על תנאי, וברגע שהיא תדע היא תפסיק לאהוב אותי. זאת הייתה תחושת בדידות נוראית, תחושה של תלישות, עד שהחלטתי לספר להם.

שנתיים וחודשיים אחרי שהתחלנו לצאת, במרץ 2008, ביום שני אחד, סיפרתי. הגעתי לבית הוריי וברגע שנכנסתי, הדופק עלה לי. הם צפו בטלוויזיה בחדר השינה, ואני אמרתי 'אני יכולה לכבות את הטלוויזיה? אני צריכה לספר לכם משהו'. אמרתי להם שדניאלה היא לא סתם חברה שלי, היא בת-הזוג שלי. אבי אמר 'ידעתי מזמן' ואמי פרצה בבכי, ואמרה 'לא ידעתי'. אמי מדחיקה אולימפית, אבל מיד אמרה 'זה לא משנה כלום, ואני אוהבת אותך'. 

"אחרי שסיפרתי, לקח לכולם כמה חודשים לחזור לרוטינה, ואז דניאלה נהייתה לגמרי בת בית. התחתנו בקנדה, והטקס בארץ היה באפריל 2011. המשפחה שלי הגיעה בלי החברים שלהם. הוריי לא רצו להזמין חברים, וסבי ודודי לא הסכימו להגיע. עם סבא זה יצר מורכבות מאוד גדולה בהתחלה. עכשיו המצב הוא אחר, כי ברגע שיש ילדים, הילדים זו הקבלה האולטימטיבית בתוך החברה הישראלית, אבל משך תקופה ארוכה כשסבא היה רואה את דניאלה, הוא בקושי היה אומר שלום. זה מאוד מלחיץ. אבל במשפחה הגרעינית שלי אוהבים את דניאלה מאוד. לפעמים אני חושבת שיותר ממני".

מהכנסת לשדולת הנשים

"הסיפור של פמיניזם, של מגדר, תמיד עניין אותי. זה היה בתוכי מאז ומתמיד. קראתי מדפי ספרים שלמים על מגדר. במהלך התואר במשפטים עבדתי במשך שנה עם פרופ' רות גביזון ב"מרכז לייפר ללימודי נשים" באוניברסיטה העברית, שהיא הקימה. באותה תקופה הקימה פרופ' מימי אייזנשטדט את התוכנית ללימודי תואר שני במשפטים עם התמחות במגדר. אני למדתי במחזור הראשון, מיד אחרי שסיימתי את התואר הראשון.

"כשסיימתי את הלימודים, היה לי ברור שלא אהיה עורכת-דין קלאסית. את תעודת עריכת הדין קיבלתי בטקס בבנייני האומה בדיוק ביום ההולדת 30 שלי, ושוב מצאתי עצמי עם סימן שאלה, מה אני עושה. אז יצאתי לעוד קצת חופשה, עד שפנו אליי וביקשו שאצטרף לוועד המנהל של 'שדולת הנשים בישראל'. הביאו אותי לשדולה על תקן דם חדש וצעיר, בגיל 30, כשכולם שם היו מעל 60.

 מירב מיכאלי / צילום: שלומי יוסף

"במקביל, כמה חודשים לאחר קבלת רישיון עריכת הדין התחלתי לעבוד עם חברת-הכנסת מרב מיכאלי. היא התמודדה בפריימריז של העבודה ונבחרה; שלחתי לה הודעה בפייסבוק אם היא מחפשת עובדים. היא הייתה חברה שלי בפייסבוק, אבל לא היכרנו אישית. היא ענתה מענה מנומס כלשהו, אז שלחתי לה עוד הודעה 'לאן לשלוח קורות חיים?'. האסרטיביות כנראה דיברה אליה, והיא קראה לי לראיון שבוע וחצי לפני הבחירות לכנסת בינואר 2013.

"עבדתי עם מיכאלי כמעט ארבע שנים, ובשנה האחרונה גם הייתי ראשת מטה שלה, כשהיא הייתה יו"רית הסיעה ומרכזת האופוזיציה. התקופה בכנסת הייתה מדהימה. תוך שעות הרגשתי כמו דג במים, ושהעבודה מושלמת למידותיי. היינו כמו מפעל חקיקה. אצל מיכאלי כתבתי - יחד עם צוות מתמחים ענק - מעל 200 הצעות חוק, כולל החוק לגישור בסכסוכי משפחה, שעבר. זה חוק לא נטול בעיות, אבל הוא משפר את המצב בסכסוכי משפחה.

"בסוף מאי 2016 היו בחירות לוועד המנהל של שדולת הנשים; התמודדתי ונבחרתי. לאחר כמה שבועות הוצע לי להתמודד על תפקיד מנכ"לית השדולה, ונבחרתי".

פמיניזם

"לפמיניזם נדבקו סטריאוטיפים שליליים לאורך השנים. אז קודם כול שריפת החזיות היא מיתוס. הן יקרות, אז למה לשרוף? אני נתקלת לא פעם בסטריאוטיפים. זו תגובת-נגד להצלחות של הפמיניזם, ומאבק על כוח פוליטי. הרבה נשים לא רוצות להזדהות כפמיניסטיות, ואומרות 'אני לא פמיניסטית, אבל'. אני מזוהה כפמיניסטית, אבל אני לא חושבת שהכותרת היא הדבר החשוב. מה שחשוב זו תפיסת העולם. אנחנו רוצות לשנות את העולם. אם  נשנה את המציאות, לא אכפת לי איך כל אחת תקרא לעצמה, פמיניסטית או שוביניסטית או כל דבר אחר.

"גם הגברים הם חלק בלתי נפרד מזה. הפמיניזם שלי אומר שמה שחשוב זה לייצר מציאות שבה כל אחד ואחת יכולות/ים לשגשג בהתאם למה שהם רוצים, מסוגלים, שואפים, חולמים, והיותם אישה או גבר לא יחסום אף אחד ואחת מלעשות משהו; וגם אף אחד לא יכריח אותי לעשות משהו. זה נכון לנשים ולגברים. פמיניזם זה ממש לא מלחמה של נשים בגברים, זו מלחמה של נשים וגברים שרוצות ורוצים עולם טוב יותר, שוויוני, מוגן, ואנושי יותר. זה המאבק שלנו.

"חלק מהתגובות בטוקבקים וברשתות חברתיות למאבק הזה, נוראיות. השיח ברשתות, בחלקו, מזוהם לגמרי. להגיד שלפמיניסטיות יש שערות בבית שחי זה עדין. הקללות איומות. במחוזות מסוימים 'פמיניסטית' זה דבר שנתפס כקללה, אבל הפמיניזם רוצה לשנות את העולם לטובה; ויש אנשים שלא בא להם בטוב לשנות את העולם. הם מרוויחים עכשיו יותר מהאישה שלצידם, ואם משהו ישתנה, יהיה להם פחות. וזה לא תמיד נכון. בהרבה דברים יהיה יותר טוב לרוב הנשים והגברים, אבל יש מקומות שזה משחק סכום אפס. למשל, אם בכנסת יש 120 מקומות, ואני אומרת שלא ייתכן שיש רק 28 ח"כיות ושצריכות להיות 60, כי אנחנו חצי מהאוכלוסייה, זה אומר ש-32 גברים הולכים הביתה. ברוב המקומות זה לא פוגע בגברים. למשל, עולם שהוא פחות אלים, יהיה פחות אלים גם כלפי גברים, כי הוא יטפל באלימות בתוך המשפחה כלפי כולם".

MeToo

"באוקטובר לפני שנתיים התפרסם הציוץ של אליסה מילאנו, שהצית את מהפכת ה-MeToo המדהימה. MeToo שינתה את האופן שבו רואים ומדברים על פגיעות מיניות. המהפכה חשפה את העובדה שזה נמצא בכל מקום, הורידה את מפלס הבושה עבור נפגעות, ונתנה להן יכולת לדבר באופן ששיקף עבור גברים את התופעה של עד כמה הנשים מרגישות אחרת במרחבים ציבוריים ואישיים, ואיזו חוויית חיים שונה יש לאישה לעומת גבר, אפילו בללכת ברחוב באמצע היום, כי הטרדות רחוב הן דבר נפוץ.

"חוויתי מספר תקיפות והטרדות מיניות בחיי. כשהייתי בת 11, הלכתי לאחותי ובדרך עבר ילד שתפס לי בחזה, וברח. זו ממש תקיפה. עד היום אני זוכרת איפה זה קרה ואת כל הפרטים. בפעם אחרת, בכיתה ה', הלכנו כמה חברות לבריכת שחייה, ונהג משאית עשה לנו כל מיני תנועות מגונות עם הלשון. במקרה אחר, כשהייתי בכיתה ז', הסתכלתי על נעליים בחנות ראווה ברחוב יפו בירושלים. רכנתי קצת קדימה כדי לראות יותר טוב, ומישהו עבר ותפס לי את התחת. גבר אחר שעבר שם צעק על הגבר שתקף אותי, 'מה אתה עושה?', וזה שנגע בי לא התבייש והתנפל עליו. כל הזמן הזה הייתי קפואה לגמרי. לא הגבתי. הקיפאון הזה הוא לא רק במקום ובזמן האירוע. לא סיפרתי על זה לאיש. 

"כששיחקתי בבית"ר ירושלים, המאמן שלי הציע לקחת אותי טרמפ הביתה. בנסיעה הוא שם עליי יד, ליטף לי את הרגל, ושאל אם אני רוצה לבוא איתו לסיבוב. הוא היה קרוב ל-60, ואני בת 16. ברחתי משם כל עוד נפשי בי. זה קורה כל הזמן. הדברים שקרו לי לא יוצאי דופן. התופעות האלה רחבות, ואחרי MeToo יש יותר הבנה של היקף הבעיה.

"MeToo החזירה את השליטה לנפגעת, וזה חשוב, כי אחד מהדברים המרכזיים שהטרדות ופגיעות מיניות עושות זה שהן משאירות אותנו חסרות אונים. ולכן, זו תרופה כל-כך משמעותית".

אונס שני ושלישי

"שנה אחרי MeToo, היה את 'לא התלוננתי', שהיה אצבע מאשימה למערכות של המדינה, הרווחה, הבריאות, המשטרה, הפרקליטות ובתי משפט. מה שקורה זה שהציבור התקדם, והמערכות לא. כלום לא השתנה. המערכות הציבוריות גורמות נזק אדיר לנפגעות תקיפה מינית, במושגים של 'אונס שני' בחקירה במשטרה ו'אונס שלישי' בחקירות בבתי משפט - ואנחנו תובעות מהמערכות להתיישר.

"אני רוצה שלשכת עורכי הדין תעמיד לדין משמעתי את עורכי הדין שגורמים לביזוי המקצוע, בתקיפת הנשים שמעידות על תקיפות מיניות. התנהלות עורכי דין סביב עבירות מין היא קטסטרופלית, וצריך לעצור את זה. אנשים לא מקבלים אחריות. הרבה פעמים התוקף הוא אדם שאנחנו מכירות, ולא הטרדת רחוב, ולחלק מהנפגעות אם התוקף היה מתקשר ומתנצל, זה היה מספיק.

"הסיפור של תא"ל במיל' שי אלבז, הוא דוגמה לכך שאיש לא מקבל אחריות. אלבז פרש מהצבא, ויתר על מועמדותו למפקד חיל הים, אבל אני מוכנה להתערב שתוך זמן קצר יקבל תפקידים בחברות עסקיות, אולי בתעשיות ביטחוניות או בסייבר. הוא הולך להמשיך בחייו. צה"ל אפילו לא פתח בחקירה אחרי האירוע. סגרו את הסיפור, על אף שלפי העדויות היה שם ניצול מיני מחפיר. הוא כסגן-אלוף הלך על החיילות הכי צעירות והכי חדשות בבסיס. הבן-אדם יצא לציד, ומה המחירים שהוא הולך לשלם? לא שמעתי שהוא קיבל אחריות. המערכות חייבות לקבל אחריות".

נישואים אזרחיים

"מה שקורה בדיני משפחה היום הוא קטסטרופה, מהרבה בחינות. הרעה החולה הבסיסית ביותר שטבועה בנו, זאת העובדה שהדין האישי בישראל הוא דין דתי. ישראל היא הדמוקרטיה היחידה בעולם שאין בה נישואים וגירושים אזרחיים, וזה בלתי נתפס. העובדה שהדין שחל עליי שונה מדין שחל על חברתי, כי היא נוצרייה או מוסלמית ואני יהודייה - זה מופרע. צריך לשנות את החוק. צריכה להיות אופציה למי שרוצה להתחתן בנישואים דתיים שיעשה איזה טקס שבא לו, דתי או אחר, כמו שקורה בעולם, אבל הרישום צריך להיות רישום אזרחי, כי אנחנו חיות וחיים במדינה אזרחית.

"הרעה החולה האיומה הזאת היא מקור להרבה מאוד רעות חולות אחרות סביב סכסוכי גירושים, משמורת ומזונות. זרע הפורענות נעוץ בזה שהדין האישי הוא דין דתי, ושאין נישואים אזרחיים בישראל. צריך לאזן את יחסי הכוחות שהרבה פעמים קיימים בין בני הזוג, ובדרך-כלל נוטים לרעת האישה, אבל השוויון צריך להיות שוויון מהותי ולא פורמלי. שוויון לא יכול להתחיל בגירושים, עליו להתייחס למה שהיה גם קודם לכן, בתקופת הנישואים.

"מדברים הרבה על 'האבות החדשים', ויש תחושה שהאבות היום שונים מבעבר. אבל הדוקטורט של אור ענבי מאוניברסיטת בר-אילן, שבדק את 'האבות החדשים', מראה שהאבות האלה לוקחים חלק בקצוות של היום של הילדים. הם ישימו את הילדות והילדים בגנים בבוקר, יעשו מקלחות, וישכיבו לישון. הם לא יעשו את מה שפוגע להם בעבודה, שזה האיסוף מהמסגרות. אז כשזה מה שקורה בנישואים, כשהגבר עושה קריירה, ומרוויח את הכסף, והאישה נשארת ומטפלת בילדים ומרוויחה הרבה פחות, אז בגירושים אי אפשר להגיד 'הכול שווה', ואי אפשר לתת באוטומט משמורת משותפת. גברים צריכים לקחת חלק ממשי בגידול ילדיהם, זה סופר-משמעותי לילדים, וטוב לילדים שתהיה מעורבות כמה שיותר משמעותית של שני ההורים".

הדרה

"הסיפור של דחיקת נשים מתפקידים ציבוריים והדרת נשים ממרחבים ציבוריים, הוא אחד מהאיומים המרכזיים על ההישגים של נשים. זה איום ממשי על היכולת שלנו להיות פיזית במרחב ועל החברה כולה. בבחירות הגשנו עתירה לוועדת הבחירות המרכזית על זה שעיריית בני ברק לא הסכימה שיהיו בצומת גהה ובקניון איילון, שני צמתים מרכזיים שמאות אלפי אנשים עוברים שם יום-יום, תמונות של ראשות מפלגה - ציפי לבני ותמר זנדברג. זה באמת א'-ב' ברמה יכולתנו להיות נוכחות בתוך המרחב הציבורי.

"אנחנו רואות את זה בדרישות 'צניעות' במרחב הציבורי. למשל, אנחנו מנהלות תביעת נזיקין עם תובעת, בחורה בת 18 שרצתה לעלות לאוטובוס בפאתי ירושלים, והנהג אמר לה 'את לובשת מכנסיים קצרים, זה לא צנוע, את לא יכולה לעלות ככה לאוטובוס'. כאילו גוף אדם טמא. זה נורא.

"המדינה היא זרז בתופעות של הפרדה מגדרית. משקיעים עשרות מיליונים באירועים בהפרדה מגדרית, ומעודדים את זה גם בצבא. הדת היא רק אצטלה, התירוץ. הסיפור האמיתי מאחורי ההדרה הוא כוח פוליטי. שכל אחד ואחת יידעו את מקומם, לא יחרגו ממקומם, בעיקר ממקומן. זו דרך טובה לשמור את הכוח שלך.

"המקרה של הממונה על שוק ההון, משה ברקת, שביום הראשון שנכנס לתפקיד החליף את הנהגת שלו, נורא בעייני. זו זכותו, אבל הוא אמר 'אני לא רוצה להיות איתה לבד, כדי שהיא לא תעליל עליי'. זה עוצר נשימה. להעיף נשים ממקומות עבודה בגלל שגבר חושש להיות איתה לבדו? בן-אדם שלא יכול לעבוד עם נשים, לא יכול להיות בשירות הציבורי, לא יכול להיות במרחב הציבורי, שיסתגר בחדר. היכולת של אדם כזה להמשיך להתקדם בשוק העבודה ובמרחבים ציבוריים ובכלל - מזעזעת".

סדר יום אופייני

"אני קמה ב-7:30, מכינה סנדוויץ' לגן, מסדרת את הילדים ומפזרת בגנים ב-8:00. חוזרת הביתה, שותה קפה ומתארגנת לעבודה. בימים שאין לי פגישות מוקדמות, אני מתחילה לעבוד מהבית. חלק ניכר מהעבודה  מוקדש לפגישות ולקידום נושאים עם הצוות.

"אני אוספת מהגנים פעמיים בשבוע, חוזרת פעמיים בסביבות 18:30, ולרוב נשארת ערב אחד בשבוע מאוחר בעבודה. אחר-הצהריים אני בין הילדים לטלפון. כל שבוע יש לי ערב שאני נרדמת בטעות עם הילדים בהשכבה. כשלא - אני יושבת על הספה עם דניאלה ונתקעת בזפזופים בטלפון. לפעמים קצת טלוויזיה, והולכת לישון ב- 23:00-24:00".

פנאי

"אין לי תחביבים, אין לי פנאי ואין לי זמן לבד. אני בת 37, עם עבודה תובענית ושני ילדים קטנים, כך שאו שאני בעבודה או שאני עם הילדים. זהו. זה מה יש לי בחיים.

"אני כן משתדלת לקרוא ספרים (השניים האחרונים: '4321' של פול אוסטר, ו'הרמאית הישרה' של טובה ינסון. נהדרים), ולאחרונה התחלתי ללכת למשחקי ספורט עם אדם. אני לוקחת אותו למשחקי נבחרת הנשים בכדורגל ולכדורסל. היינו באיטליה ובדנמרק במשחקי נבחרת הנשים, הלכנו למשחק של הנבחרת בישראל, למשחק של הפועל תל-אביב בכדורסל בבלומפילד, וזה נורא כיף".

קריירה חלופית

"מה שמעניין אותי באמת זה מדיניות. אני מקבלת רמזים מהסביבה לגבי פוליטיקה, אבל הייתי מעדיפה להיות מנכ"לית משרד ממשלתי מאשר להיות חברת-כנסת".

לא יודעים עליי

"ששיחקתי כדורגל בבית"ר ירושלים בשנה הראשונה של הליגה לנשים, כשהייתי בכיתה י"א; אבל אועיל לספורט הנשים יותר מהמקום שלי היום, מאשר כשחקנית".  

"הרצון לשנות את העולם מניע אותי"

מה מכעיס אותך?

"פקקים, ובעיקר אנשים שחוסמים את הצומת ברמזור מתחלף. אין דבר בעולם שמעצבן אותי יותר".

על מה אתה מתחרטת?

"אני לא מדברת בשפה של חרטות. זה לא כי הכול מושלם, אני פשוט מסתכלת קדימה".

מה עשוי לשבור את רוחך?

"חוסר באוכל וחוסר בשינה. זה הורג אותי. אני לא מתפקדת בלי".

למי את מתגעגעת?

"אני קצת מתגעגעת לעצמי לפני הילדים. אלה חיים אחרים. וזה בלי קשר לזה שאני אוהבת אותם אהבת נפש".

באיזו אמונה טפלה את מאמינה?

"אין לי אמונות טפלות. לפעמים בשפה אני משתמשת מדי פעם ב'טפו-טפו', אבל לא מאמינה בזה. לא מאמינה גם באלוהים".

מיהו גיבור ילדותך?

"הרוזן ממונטה קריסטו. זה ספר שקראתי 50 פעם כילדה. יכולת השליטה שלו על החיים מדהימה בעיניי".

את מי את מעריצה?

"אני פחות מעריצה נשים נורא גדולות, על אף שיש נשים מדהימות. אני מתרגשת יותר מהשינויים הקטנים שנשים עושות. ברור שכששתי אסטרונאוטיות מגיעות לחלל זה מדהים, אבל הדברים היומיומיים הם אלה שנותנים לי השראה".

לו היית יכולה להיוולד מחדש, מי היית רוצה להיוולד?

"גולדה מאיר. היא הייתה שרת עבודה מדהימה שחוקקה את חוקי העבודה הכי הכי חשובים, והקדנציה שלה כראשת ממשלה הייתה קדנציה מאוד מוחמצת".

מהי החולשה הכי גדולה שלך?

"אני לא רואה הרבה דברים, אם אני לא מסתכלת עליהם ישירות. יש לזה גם יתרונות, כי בבית קפה אני לא שומעת שיחות מסביבי, אבל לפעמים אנשים מצפים ממני לשים לב לדברים שאני לא שמה לב אליהם".

מה מניע אותך לקום בבוקר?

"הרצון לשנות את העולם. עבודה בתיקון עולם היא עבודה אופטימית, ואני באמת מאמינה שאפשר להפוך את המציאות להרבה יותר טובה".

מה גורם לך להרגיש טוב עם עצמך?

"הישגים מקצועיים והתחושה שהצלחנו לשנות; והשעות עם הילדים, זמן חיבוק - זה משהו כימי וממסטל לגמרי".

מתי בכית בפעם האחרונה?

"אני בוכה מלא. כמעט בכלל לא מדברים אישיים. אני יכולה לבכות מפרסומת של נייקי, מספרים ומסרטים".

 על מה לא תסלחי?

"על בגידה באמון ועל זדון".

מה חסר לך בחיים?

"זמן לעצמי ולעשות ספורט, שזה קשור אחד לשני".

מהו הצליל האהוב עלייך?

"מוזיקה של פעם, כמו 'קווין'".

כיצד היית רוצה למות?

"בלי סבל לי ולאהובים שלי". 

עו"ד מיכל גרא-מרגליות

אישי: מיכל גרא-מרגליות, 37, נולדה וגדלה בירושלים, ומתגוררת כיום באזור שדרות רוטשילד בתל-אביב. נשואה לדניאלה, סמנכ"לית באגף תחליפי דלקים בתחבורה חכמה במשרד רה"מ, ואם לאדם בן 5.5, ולבילי בת שנה וארבעה חודשים

ייחוס משפחתי: נכדתו של פרופ' יהושע בלאו, הנשיא השלישי של האקדמיה ללשון העברית, חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, וחתן פרס ישראל לבלשנות לשנת 1985. אחייניתו של הפובליציסט, עיתונאי וזוכה פרס סוקולוב יחיאל אוריהו (אורי) אליצור, שכיהן כעורך הראשי של "מקור ראשון"

מקצועי: מכהנת כמנכ"לית שדולת הנשים מנובמבר 2016. החל מ-2012 כיהנה כחברת הנהלה בשדולת הנשים, ובכלל זאת הייתה חלק מפורום המשפטניות ומוועדת הכספים בשדולה

מסלול: בעשור האחרון עוסקת באינטנסיביות לקידום נשים ולהעלאת המודעות המגדרית. אל תפקידה כמנכ"לית השדולה הגיעה לאחר ששימשה כארבע שנים כיועצת פרלמנטרית וראשת המטה של ח"כית מרב מיכאלי. בשנים 2010-2012 התמחתה במשרד עורכות-הדין ארנה לין, המתמחה בדיני עבודה. בשנים 2007-2010 ריכזה את מרכז "לייפר" ללימודי נשים באוניברסיטה העברית

השכלה: תואר ראשון בפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה; תואר ראשון נוסף במשפטים, ותואר שני במשפטים עם התמחות בלימודי מגדר

שדולת הנשים בישראל: השדולה היא מארגוני הנשים הוותיקים בארץ, שפועלת במטרה לצמצם את אי-השוויון המגדרי ולשפר את מעמדן של נשים בישראל, בין היתר על-ידי קידום חקיקה נגד הטרדה מינית, פתיחת תפקידים חדשים לנשים בצה"ל, שיפור בייצוג נשים במועצות המנהלים של חברות ציבוריות; וכן ניהול מאבקים להארכת חופשת הלידה לאימהות עובדות, לקידום אכיפה יעילה של חוקי שכר שווה, ועוד