בשולי כנס 70 שנה לנאט"ו: במערב יש קצת חדש

הדמוקרטיות המערביות מציינות 70 שנה לברית שהצילה אותן מן הקומוניזם • אבל התקוטטות טראמפ-מקרון מעיבה על המסיבה • נשיא צרפת חושב שנאט"ו סובלת ממוות מוחי, ונשיא ארה"ב חושב שמקרון צריך להתבייש לו • האם הגיע הזמן להחליף את "האופציה האטלנטית" ב"אופציה אירופית"?

טראמפ ומקרון בוועידת נאט"ו / צילום: רויטרס
טראמפ ומקרון בוועידת נאט"ו / צילום: רויטרס

ועדת הביון של בית הנבחרים בוושינגטון לא יכלה לבחור תאריך מוצלח פחות לפרסום הדוח שלה על חקירת העיסקה, שהנשיא דונלד טראמפ הציע לנשיא אוקראינה.

ב-300 עמודים היא הטעימה עד כמה מנהיג העולם החופשי ראוי לעמוד למשפט הדחה בעצם היום שבו המנהיג הזה השתתף בוועידת הפיסגה של נאט"ו בלונדון. הפסגה נועדה לציין מלאות 70 שנה למוסד הקולקטיבי החשוב ביותר של הדמוקרטיות המערביות מאז מלחמת העולם השניה.

הנשיא היה קרוב לאבד את עשתונותיו, כאשר נשאל על הדוח במעמד המזכיר הכללי של נאט"ו. יושב ראש ועדת הביון, אדם שיף, הוא "מניאק, הוא בן אדם מופרע, הוא גדל עם תסביך מכל מיני סיבות שהן ברורות", אמר הנשיא. הוא בילה 122 דקות במסיבות עתונאים מאולתרות, שהוקדשו בחלקן הגדול לחיסול חשבונות עם יריביו מבית. ועידת הפסגה היתה מוסיקת רקע.

הפסגה עמדה גם בסימן התנגשות עם נשיא צרפת עמנואל מקרון, שמערכת יחסים מסובכת התפתחה בינו לטראמפ בשנתיים וחצי האחרונות. עניינים פנימיים הסיחו לפחות במקצת גם דעתו של מקרון. אולי הוא חשב על סקר דעת הקהל החדש, המראה כי 64% מן הצרפתים חושבים שהוא "אינו מבין את הקשיים החברתיים" של ארצו.

בעיותיהם הפוליטיות הפנימיות של שני הנשיאים מקרון וטראמפ השפיעו על מצב הרוח בפיסגת נאט"ו יותר מאשר הסיבה העיקרית למסיבה: יום ההולדת ה־70 של הברית, שהצילה את הדמוקרטיות המערביות מידי הקומוניזם הסובייטי.

מקרון התחיל בלונדון את השבוע המאיים ביותר בתולדות נשיאותו. היום (רביעי), ב־23:00, מתחילה שביתה כללית בצרפת, העשויה להיות הגדולה ביותר מאז ומעולם. איש אינו יודע כמה זמן תימשך, איש אינו יודע מה תעולל, איש אינו יודע איך תסתיים.

שביתות כאלה אנחנו רואים בצרפת כל אימת שממשלות, בייחוד מן הימין, מנסות לייעל את המערכת המאובנת על חשבון איגודים מקצועיים. לא זה המקום להיכנס לפרטי הרפורמות, אבל די להזכיר כי כל נשיא צרפתי שניסה לתקן בדור האחרון נכשל, התקפל ונענש.

"אם לא נתעורר"

מקרון התחיל את נשיאותו, במאי 1917, כמליץ יושר נלהב לא רק של רפורמות ליברליות, אלא גם של מדיניות חוץ שבמרכזה יעמדו אחדות המעשה והמטרה של הדמוקרטיות המערביות. הוא קיווה להיות הסותרן (אנטידוט) של דונלד טראמפ. הם נכנסו לכהונותיהם בהפרש של ארבעה חודשים, ויצרו מיד מערכת יחסים שהצטיירה בדרך כלל כזן של מתח קונסטרוקטיבי. מקרון גמר אומר להיות המדינאי האירופי שלא יניח לנשיא ארה"ב לכופף את זרועו, או לפגוע בכבודו.

בשלהי השנה השלישית של כהונתם, שניהם סובלים מגרעונות פופולריות חמורים. לצרפתים יש הרגל רב שנים לא לסבול את נשיאיהם. מזלו של מקרון הוא שלפי שעה האלטרנטיבה היחידה לו באה מן הימין הקיצוני. אין ימין מתון, או מרכז, או שמאל מתון המאיימים עליו. אבל הטינה העמוקה שהוא מעורר עשויה לטרוף את הקלפים.

לפני חודש הכריז מקרון בראיון ל'אקונומיסט' הבריטי, שברית נאט"ו סובלת מ"מוות מוחי". הוא התכוון לנסיגתה החד-צדדית של ארה"ב מסוריה, שבאה ללא התייעצות וללא תיאום.

"יש לנו בעל ברית אמריקאי", הוא התלונן, "הממהר לפנות לנו עורף בעניינים אסטרטגיים". ב"לנו" הוא התכוון לאירופה. "אם לא נתעורר, נשקפת לנו סכנה ניכרת שבטווח הארוך אנחנו נעלם במובן הגיאופוליטי, או לפחות שלא נהיה עוד אדונים לגורלנו".

המלים האלה עיצבנו את "בעל הברית האמריקאי". טראמפ, המייחד מעשה־שיגרה מלים קשות לבעלי בריתו באירופה (קשות לאין שיעור מאלה שהוא משמיע באוזני שליטיהן של רוסיה, טורקיה וצפון קוריאה) כבר הספיק לייחס "טיפשות" למקרון. אתמול הוא התלונן על "חוסר דרך הארץ" של מקרון בגלל המלים "מוות מוחי". לא ברור על מה בדיוק יצאה חמתו. מאז 1949 לא היה נשיא אמריקאי עוין ממנו לעצם הרעיון של נאט"ו. במערכת הבחירות שלו הוא אמר עליה שעבר זמנה.

נאט"ו כפוליסת ביטוח

זה הזמן להיזכר שהברית הזו נולדה ארבע שנים לאחר מלחמת העולם השניה, רק מפני שבארבע השנים ההן ברית המועצות השתלטה על מזרח אירופה, איימה על טורקיה ועל יוון, ניסתה לבלוע את מערב ברלין, חתרה תחת אושיות הדמוקרטיה במערב אירופה, והורידה "מסך ברזל" על היבשת.

נאט"ו היתה מיומה הראשון ברית דפנסיבית. היא נועדה לשכנע את הסובייטים שפלישה למערב אירופה תגבה מחיר גבוה מדי, לא שהיא תיכשל. היא לא קמה כדי להביס את הקומוניזם אלא רק כדי להינצל מפניו.

מדוע נאט"ו לא פוזרה בסוף המלחמה הקרה, לאחר שהגוש הסובייטי התמוטט, והברית הצבאית שלו התפרקה? יתר על כן, מדוע נאט"ו הורחבה מזרחה, צירפה אל שורותיה כמעט את כל הארצות הקומוניסטיות לשעבר, והגיעה עד שערי פטרבורג? סוף סוף, בהעדר ברית המועצות לא היה עוד לנאט"ו עוד אויב.

הסיבה העיקרית היא שנאט"ו סיפקה הרבה יותר ממסגרת צבאית נגד תוקפן חיצוני. נאט"ו היא מערכת ביטחון קולקטיבית, שאינה מתאמנת רק לקראת המלחמה הבאה, אלא גם משכינה שלום מבית. גרמניה וצרפת, פולין וגרמניה, הונגריה ורומניה, בולגריה ויוון, יוון וטורקיה נהגו להתבונן זו בזו דרך קנה הרובה במשך שנים. חברותן בנאט"ו היא פוליסת ביטוח ליבשת, החוזרת ונזכרת כיצד עוויתות טירוף של ארצות קטנות בדרום מזרח אירופה הטילו אותה אל בית המטבחיים של מלחמת העולם הראשונה.

השאלות "מי האויב", או "האם יש אויב", נעלמו במרוצת השנים. רוסיה המתחדשת והמתחזקת פיתחה תיאבון, שהיסטוריונים קוראים "רוואנשיסטי", זאת אומרת שוחר-נקם. היא חושבת שלפני 28 שנה קנוניה וחולשה חולפת הורידו אותה מנכסיה האימפריאליים ומן המעמד של מעצמת־על. מזרח אירופה עומדת זה שנים אחדות בסימן ניסיון רוסי אגרסיבי לחזור ולזכות בנכסים. חתרנותה הפוליטית, הגלויה או הסמויה, חוצה את כל הגבולות.

מבוקש: מליץ יושר

גורלן של ארצות קטנות ופגיעות במזרח אירופה מעולם לא נגע ללבו של טראמפ. באחרונה שמענו פעם אחר פעם כמה הוא מתעב את אוקראינה, למשל. בהזדמנויות קודמות הוא דיבר בביטול על הבאלטיות הקטנטנות, או על מונטנגרו, שהיא המדינה החדשה ביותר באירופה והחברה החדשה ביותר בנאט"ו.

התרחקותה הרגשית של ארה"ב מבעלי הברית האירופיים התחילה עוד לפני טראמפ. אפשר למצוא את עקבותיה עוד בימי ג'ורג' בוש הבן, בוודאי בימי אובמה. אבל היא הואצה בימי טראמפ, גם מפני שהוא איש מעוט־סנטימנטים, גם מפני שיש לו עניין מוגבל בהיסטוריה, גם מפני שאין לו אהדה טבעית לדמוקרטיות. הוא העדיף להעמיד את יחסי ארה"ב עם נאט"ו על שאלות חומריות: כמה כסף הן מוציאות על בטחונן; לא על מה הן מגינות.

ספקות מקרון על נאט"ו מייצגים ספקות כלליים בארצו. צרפת התחילה לפקפק בערכה של נאט"ו בימי הנשיא דה גול. הוא הוציא אותה מן המסגרת הצבאית של נאט"ו ב-1966, והעמיד פנים שטיליה הגרעיניים יספיקו לה להגן על עצמה. הנשיא סרקוזי החזיר אותה אל חברות מלאה ב-2009. אבל רק 10% מן הצרפתים תומכים בהשקעת כסף בנאט"ו. הרוב מעדיפים "אופציה אירופית" על פני "אופציה אטלנטית".

עילגותו של טראמפ במהלך מסיבות העתונאים המאולתרות שלו אתמול הזכירה לשומעו מה חסר ביחסים בין שני עברי האטלנטי: מליץ יושר אמריקאי רהוט ומעמיק לחשיבות של אחדות הדמוקרטיות.

בחודשים הבאים, מקרון יהיה מליץ היושר הפוטנציאלי העיקרי, לנוכח חולשתה הפנימית של גרמניה ובילבול החושים של בריטניה. בהתחשב במשבריו הפנימיים קשה להימנע מן המחשבה שגם מקרון הוא קנה די רצוץ. אכן, ולדימיר פוטין הוא החוגג הגדול במסיבת יום ההולדת ה-70, גם אם כמובן לא הוזמן.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny