מסעדת סאטיה - שווה ביקור וגם נסיעה מיוחדת לירושלים

במסעדת סאטיה הירושלמית האוכל עדכני, קלאסי ומקומי, אך לא יותר מדי • וזה פוגע בול, או קרוב

מעורב ים במסעדת סאטיה בירושלים / צילום: דוברות הטכניון
מעורב ים במסעדת סאטיה בירושלים / צילום: דוברות הטכניון

"מי זה חיליק?". הגבר המזוקן שעומד מעלינו נראה מעט מאיים. דקה קודם לכן - בעצם, גם שעה קודם, הוא נראה מאיים הרבה פחות. ראיתי אותו מסתובב במסעדה בכפכפי טבחים מפלסטיק, מחלק דרינקים וכאפות ומחייך חיוך דובי נעים.

אבל עכשיו, כשהוא שואל מפורשות כל-כך מי זה חיליק, אני מתחיל קצת להצטער שהזמנתי את השולחן שלנו תחת שמי המפורש. אולי בכל זאת יש תמונה שלי במטבחים והטבחים זורקים עליה חיצים בזמנם החופשי?

לא, אני מתבלבל עם מבקר אחר. אני הרי נחמד. נחמד מדי, אומרים כמה.

"אני", אני מודה, ושומע את עצמי שואל את הטבח: "גם אתה חיליק, נכון?".

"נכון", הוא מחייך, "ראיתי את ההזמנה שלך ותהיתי אם התחלתי להזמין מקום לעצמי במסעדה, ואם אני כבר שותה יותר מדי". הוא מסתובב והולך, לא לפני שהוא מפטיר לעבר אחד המלצרים: "תזמין אותם לגלידה. עליי".

שואלים אותי אם אני מזמין תחת שמי ואם מכירים אותי. התשובה היא כן, ולרוב לא, לפי סדר השאלות. וגם אם מכירים אותי, לשיטתי, האוכל יכול להשתפר ב-10% ולא יותר. תצלבו אותי.

מסעדת סאטיה היא אחת המסעדות הבודדות בירושלים הפתוחות גם בשבת. בעיר שבה קשה לשרוד בלי תעודת כשרות, זה מעשה כמעט חתרני.

לכן, אחרי ביקור במוזיאון ישראל בבוקר שבת, הפעם בתערוכה "אהבה חדשה" המציגה את מיטב הצילום העולמי והמקומי של גדולי צלמי המחצית הראשונה של המאה ה-20 (אל תחמיצו), אך טבעי היה שנגיע גם אליה.

סאטיה היא מעין פיצול של מסעדת צ'אקרה, מהבכירות והטובות שבמסעדות הבירה. אילן גרוסי, שהיה השף ואחד הבעלים של צ'אקרה, עזב אותה לפני חמש שנים ופתח את סאטיה על חורבות קפה פרדיסו ברחוב קרן היסוד, צמוד לפיצריית פי בריבוע הוותיקה והמצוינת. בקיצור, באחד ממוקדי האוכל הלא כשר הבולטים בירושלים.

במבט ראשון, סאטיה מזכירה את צ'אקרה: באווירה הנינוחה אך מוקפדת שלה ואפילו בעיצוב. יפה כאן ונעים.

מסעדת סאטיה /  צילום: דוברות הטכניון
 מסעדת סאטיה / צילום: דוברות הטכניון

גם האוכל מזכיר קצת את צ'אקרה, וזה לא מפתיע. מדובר באותו שף. כלומר, כשאכלתי בצ'אקרה לאחרונה, גרוסי עוד היה שם.

זהו אוכל עדכני, אבל לא מדי. קלאסי, אבל לא מדי. מקומי, אבל לא מדי. בקיצור, הטוב שבכל העולמות. לרגעים זה פוגע בול וברגעים אחרים קרוב מאוד.

התחלנו אפוא בחלת שבת קטנה ובוהקת ולצידה טחינה, סלסת עגבניות ומעין סחוג ביתי ירוק ולא חריף מדי. עלא כיפאק. הרמקולים השמיעו מיקס לא מחייב של משפחת בנאי לדורותיה. "מוזיקה ירושלמית", הסברתי לבני והוא צחק. אחר כך הגיע גם שלמה ארצי. מוזיקה ישראלית. ואז הגיעו הראשונות. טרטר הבקר תובל בעגבניות קצוצות היטב, בשר חצילים חתוך לפרוסות אורך, וליד כל זה קרם של חצילים שרופים. מקורי, יפה וטעים עד מאוד.

מנת הכבד הקצוץ הולכת עם גרוסי שנים רבות אחורה אם איני טועה, והיא אכן הצדיקה את מעבר הדירה שלה. כבד קצוץ קום איל פו, עם ריבת תאנים טובה לידו, קורנישונים קטנים ומיובלים וכמה פרוסות צנונית. על החלה והקרקרים שהוגשו לידו זה היה נהדר.

טרטר בקר/ צילום: חיליק גורפינקל
 טרטר בקר/ צילום: חיליק גורפינקל

הלאה. מנת הפסה - מנה תאילנדית קלאסית של טרטר טונה עם עשבי תיבול, צ’ילי ובוטנים מגולגלים בתוך עלה חסת אייסברג. זה יכול היה להיות נהדר אלמלא תובלה המנה בהרבה יותר מדי מלח, או שמא רוטב דגים - רוטב מלוח מאוד אף הוא. חבל.

המשכנו לעיקריות. אני הלכתי על פסטת קפלטי (כמו רביולי, אבל גדול ונפוח יותר) ממולא בגבינת המאירי ומונח על אספרגוס חלוט כשמעליו עגבניות קצוצות, טפנד זיתי קלמטה וגזיזי פרמזן גדולים. זה היה מצוין, אם כי שוב, טיפה'לה - אבל הפעם ממש טיפה'לה - מלוח מדי. אולי כדאי היה להשרות קצת את הגבינה הכי טובה של ישראל - זו שיוצרה הלך לעולמו לפני כחצי שנה, הלוא היא הבולגרית של מחלבת המאירי מצפת - בקצת מים לפני שהוכנסה לפסטה. לא נורא.

קפלטי טלה/ צילום: חיליק גורפינקל
 קפלטי טלה/ צילום: חיליק גורפינקל

נוער א' הלך על שניצל עגל שהיה מצוין והוגש עם פירה מקצועי לעילא ולעילא. נוער ב' התענג על מעורב ים - מעין גרסה ימית של מנת המעורב הירושלמי הקלאסית. נתחי דג וקלמרי ושרימפס בראס אל חנות, בצל מטוגן וקצת יותר מדי לימון כבוש. יופי של מנה.

מקצה הקינוחים היה מושלם ממש. חוץ מהגלידה שדווחה בהתחלה, בנוסח האמריקאי: רכה, צהובה ומענגת עם רוטב שוקולד ושברי בוטנים, הזמנו מיל פיי (נפוליאון, קרם שניט) נפלא וקראק פאי - הלהיט הגדול של מסעדות הארץ כרגע - מעולה.

סאטיה היא אם כן לא רק מפלט לנואשים בצהרי שבת אחרי ביקור במוזיאון, אלא יופי של מקום להגיע אליו אפילו במיוחד. העובדה שהטבח היה קצת מאוהב ולא נזהר עם המלח, הייתה כנראה מעידה נקודתית שלא הצליחה להעיב על הביקור המוצלח. נבוא שוב. 

השורה התחתונה

 מצוין ושווה כל שקל
 יקר אבל שווה
 ככה וככה
 אולי לא

פרטים: קרן היסוד 36, ירושלים, 02-6506808, א’-ו’ 18:00 - אחרון הסועדים, שבת 12:30 - אחרון הסועדים.
מחירים: כבד קצוץ - 48 שקל, טרטר בקר - 58 שקל, פסה - 58 שקל, שניצל - 106 שקל, קפלטי המאירי - 82 שקל, מעורב ים - 112 שקל, מיל פיי - 38 שקל, קראק פאי - 39 שקל.