במופע "תשליך" שולי רנד שר (בעיקר) שירים של אחרים

סוף שנות ה-80 ושנות ה-90. ברחובות תל אביב בוער אדם צעיר באש אשר להבותיה הן מערבולת של יצירה ותהילה. לאיש הזה קוראים שולי רנד, והוא בשיאו המקצועי כשחקן תיאטרון וקולנוע נערץ. עוברות השנים, מחליפות צעירוּת בבגרות, אך האש לא כלתה, רק החליפה צורות. הראש כבר לא גלוי, כיפה מתחלפת במגבעת, זקן מאסיבי גדל, ומלבין, אבל התשוקה והמשחק ממשיכים לרתוח, גם כשהמיקומים על רצף האמונה משתנים, ואליהם נוספת המוזיקה.

מוזיאון ת"א, יום שני השבוע (3.2.20). ההופעה "תשליך" של רנד היא שילוב של משחק תיאטרלי ושירה - איחוד הרמוני של שתי זהויותיו היצירתיות העיקריות. החוט המקשר הוא סיפור חייו מנקודת המבט של אמונה והעדרה, בכל מצבי הצבירה שבדרך, או בלשונו (בדואט שלו עם אמיר דדון): "בין קודש לחול".

והדרך שלו הפעם לספר את הסיפור היא לשיר אותו, ולאו דווקא באמצעות שיריו, אלא בעיקר בשירים של אחרים שהוא ניכס לעצמו באופן שישרתו היטב את מסריו. ומאחר שהוא פרפורמר כובש, ושאיתו על הבמה יחידת עילית של מוזיקאים - בהובלת אסף תלמודי, שגם מנגן פסנתר ואקורדיאון, ואיתו אברי בורוכוב בקונטרבס, גדי פוגטש בכינור וימי ויסלר בגיטרה - התוצאה מרהיבה מוזיקלית.

מרתקת בחירת השירים של רנד, שפתח בשיר מעולה, אם כי פחות מוכר לקהל הרחב, "כאבי גדילה" של אביב גדג'. "אתה עוד קשור בחבל הטבור לדברים שמזמן-מזמן הלכו כבר לאיבוד. לכאב שכבר נטש את הגוף, לאהבה שלא תשוב" - הוא שר את המילים ואת המנגינה של גדג’, מיתן את הרוק הנחשולי שבמקור, ריכך את הפצעים והדגיש את החמלה שבשיר. אסף אליו את שולי הילד שתיכף, כשיהיה בן חמש, יתהפכו לרעה חייו המאושרים כשאחיו הבכור ימות.

בהמשך, בהתאם להתפתחות סיפור חייו, הופיעו השיר "ניצוצות" של פורטיסחרוף, כשאת השד מהשיר, שמחבק ולא עוזב, רנד השליך בהופעה על שד התיאטרון שדבק בו, עד שהפך לשחקן, שעבד בטוטאליות את אלוהי התיאטרון, ורדף בלי הפסקה אחרי שיאים, כלומר "עד העונג הבא". וכאן, ספק בחתרנות ספק בפרובוקטיביות הוא שר - בלשון נקבה כמו במקור - את השיר ההוא של להקת "המכשפות" שכתבה ענבל פרלמוטר.

וכך רנד המשיך לשלב שירים ברמה גבוהה של טעם טוב, כמו "כביש 1" של עמיר לב ו"אל תסתכלי אחורה" של עדי רן, שאותו הוא סיים עם No Woman, No Cry של בוב מארלי. וגם My Sweet Lord של ג’ורג’ האריסון נתן הופעת אורח קצרצרה. הוא הרעיף על הקהל אוקסימורונים כמו קודש-חול, אפלה-אור ויגון-התרוממות רוח, והמתיק בהומור, למשל כאשר שילב בין המנון בני עקיבא להמנון הפועל פתח תקווה, שאת שניהם היה שר בשבתות מהוללות-מחוללות בנערותו. ואפילו שעשע בחיקוי של ישעיהו ליבוביץ' המדבר על המשיח: "עניינו של משיח, ש-י-בוא. כל מי שכבר בא הוא משיח שקר". מיד אחר כך, כמתבקש, שר את "מחכים למשיח" של שלום חנוך, ואת המילים שינה קלות רק בסוף השיר. במקום "ואותי מעניינת ירדנה יותר מהכול" הוא שר: "ואני אוהב את הקדוש ברוך הוא יותר מהכול" - וריכך בקריצה.

לתוך מדורת היצירה שהתהוותה על הבמה, הוא השליך גם מונולוגים מ"המלט" לצד תיאור מערכת יחסים עזה עם אלוהים, משברים באמונה עד כדי כוונת התאבדות, ולבסוף גם הפי אנד כמעט קיטשי כשהמלאכים של ילדותו חזרו אליו.

במהלך ההופעה, היה קשה לעיתים לחמוק מהתחושה שהשירים הם לא המטרה אלא האמצעי. אף על פי שעמדו יפה בזכות עצמם, והעיבודים החדשים גם העמיקו את ייחודם, עדיין הייתה להם מטרה פונקציונלית, כלי שרת שייעודם לספר את תולדותיו של רנד. גם הביוגרפיה עצמה שהוא בחר לספר היא סלקטיבית בעליל, אף אישה למשל אינה נוכחת בה. מובן שזכותו לספר את סיפורו כרצונו ולהחליט היכן ברצונו להציב את הפרוז'קטור של חייו, אבל משהו במופע היה חמקמק ומתעתע, יפה מדי מכדי להיות אפלולי וכואב. רנד - שהטוטאליות של מעשיו כיכבה בסיפורים, לא הלך באמת עד הסוף. הוא שיחק מישהו מתמסר, ולא התמסר באמת. כישרונו, הכריזמה שלו, המוזיקאים שאיתו והשירים הנבחרים יצרו מופע שהיה נעים להיות הקהל שלו, אבל האש הבוערת רק חיממה את הלב ולא שרפה את הנפש. 

דירוג: 4