דעה: שנתיים עברו ממותה של נטע רוטמן ולאף אחד אין תשובה

רוטמן נהרגה מקריסת עגורן על המכונית שלה בפברואר 2018 • "גלובס" ניסה לבדוק מה קורה עם החקירה בעניין קריסת העגורן. קל זה לא היה

נטע רוטמן ז"ל  / צילום: נגישות ישראל
נטע רוטמן ז"ל / צילום: נגישות ישראל

באחד מימי פברואר 2018 סיימה נטע רוטמן את יום עבודתה בעמותת "נגישות ישראל" ויצאה לדרך ברכבה. כשיצאה מהחניון קרס עגורן נייד על המכונית, והיא נהרגה במקום. בת 52 בלבד הייתה במותה. התאונה עוררה זעזוע גדול בציבור, ורעש רב בתקשורת.

חלפו שנתיים, ו"גלובס" יצא לבדוק מה קורה עם החקירה בעניין קריסת העגורן. קל זה לא היה. כחודש ימים לקח לנו לקבל מהמשטרה תשובה שלפיה התיק עבר לפרקליטות כבר לפני כשנה (אולי נקדיש בהזדמנות טור אחר להתנהלות המשטרה מול התקשורת). מהפרקליטות קיבלנו תשובה לקונית שלפיה התיק עדיין בהשלמות חקירה לקראת קבלת החלטה בהקדם. בשיחה שקיימנו עם אלון מאורי, בן זוגה של נטע ז"ל, הוא הסביר שכבר שמע את התשובה הזו לפני כמה חודשים. לדבריו, גם על ההחלטה להחזיר למפעיל העגורן את רישיונו שמע מהתקשורת.

עד שיהיה פסק דין בהליך הפלילי - עניין שיכול להימשך גם שנים - אין לו אפשרות של ממש להגיש תביעה אזרחית, בהיעדר חומרי החקירה.

המצב דומה גם בחקירת קריסת חניון הברזל ברמת החייל, שבו נהרגו שישה. מאז ספטמבר 2016 נמצא המקרה בחקירה ובהשלמות חקירה וחוזר חלילה, והחלטות אין.

רפ"ק יעל אהרונוביץ היא ממלאת מקום ראש מפלג פלס, יחידת החקירות המשטרתית לתאונות בנייה. היחידה הוקמה רק לפני שנה - ולכן אינה חוקרת את קריסת המנוף בכפר סבא ואת קריסת חניון הברזל. אהרונוביץ השתתפה בשבוע שעבר ביום עיון שארגנו לשכת עורכי הדין ומשרד ביין ושות' (גילוי מלא: הנחיתי את יום העיון). היא אמרה כי יש משמעות רבה לחקירה מהירה ולמיצוי דין - אחרת אפקט ההרתעה הולך לאיבוד. עם זאת, הוסיפה אהרונוביץ, באתר בנייה קשה מאוד להוכיח למי האחריות, מי הפר את אחריותו - והאם יש קשר נסיבתי בין אחריות שהופרה לבין תאונה שהתרחשה.

לראיה, בשבוע שעבר נודע כי המשטרה צפויה לסגור את תיק החקירה בעניין קריסת המנוף ביבנה לפני פחות משנה, שבו נהרגו ארבעה בני אדם. לדברי המשטרה, יש לקונה בחוק שאינה מסדירה את האחריות על פירוק והרכבה של עגורנים ולכן אי אפשר להעמיד לדין אף אחד מהמעורבים שנותרו בחיים.

בין אם קשה להוכיח אחריות ובין אם יש לקונה בחוק - מה שבטוח הוא שאמון הציבור במוסדות החקירה נפגע אנושות. ואם זה המצב כשמדובר בתאונות שזכו להד תקשורתי עצום, כאלה שאין אדם בארץ שלא שמע עליהן, אפשר רק לתהות מה קורה עם תאונות שעליהן אנחנו לא שומעים.