דעה: אחרי עשרות שנים של דז’ה וו בעוצמות משתנות, זה הזמן שלנו לזרוח

א. ממכר ונוגע ללב הוא המעקב הצמוד והנוקדני אחר המסלולים שעשו חולי הקורונה בישראל עד שנכנסו לבידוד. אוסף של פעולות יומיומיות, מוכרות, רובן סתמיות לגמרי; בנאדם הולך לעבודה, חוזר הביתה, שוהה בחיק המשפחה, נוסע באוטובוס או ברכבת, מסתובב בקניון, קונה בסופר, פוגש חברים, שותה קפה, אוכל חומוס או סושי, מתפלל, ממלא דלק, עורך סידורים בבנק, מתאמן בחדר כושר, מנחם אבלים, מבקר בבית חולים, משתתף בשמחות, יוצא לתיאטרון, רואה משחק כדורגל. כרוניקה של חיים פרוזאיים, רגילים בתכלית הרגילוּת. לא מעניינים או סוערים במיוחד.

אלה החיים שלנו, שלכם ושלי. ככה החיים - ככה אנחנו - נראים מבחוץ כשמוציאים מהם, מאיתנו, את המחשבות והתחושות והעבר והעתיד: הולכים וחוזרים מפה לשם, יוצאים ונכנסים, מרוויחים כסף ומוציאים אותו, ממלאים חובות ומתפנקים כשאפשר. מבחוץ כולנו נקודות על מפה אינטראקטיבית. קצוות של קרחונים צפים באוקיינוס של שגרה.

חלק מהחולים הספיקו יותר; כמו מספר 29, מתנדב במד"א שהספיק ביום אחד מה שאני עושה ברבעון ושבה את לב האומה כשקפץ לביקור בדוכן בייגלה לאחר שיצא ממחלקת תשושי נפש בבית אבות - איזה צירוף לא קשור ויחד עם זאת הגיוני. חלק הספיקו קצת פחות, כמו חולה מספר 12, אדם כלבבי, שב-26 בפברואר סתם הסתובב לו בשוק הים באשדוד ועל פי הדיווחים "לא נכנס לאף חנות ספציפית", אבל כל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו בספקטרום של היומיום שנפרש בפנינו 50 פעם, נכון לשלישי בצהריים.

אם נניח בצד את החשיבות האפידמיולוגית ואת המשמעויות הפרקטיות, הדבר שבאמת ממכר ונוגע ללב במעקב הצמוד והנוקדני אחר המסלולים של החולים בקורונה הוא לא רק ההשתקפות המשונה של השגרה שלנו בשגרה המשעממת עד כדי תרדמת של כל אחת ואחד מהישראלים הנ"ל ואפילו לא ההבנה שמה שקרה להם יכול היה לקרות, ואולי עוד יקרה, לכל אחת מאיתנו.

הדבר שבאמת ממכר ונוגע ללב הוא שכל אותם שחזורים של שגרה ישראלית קטנה ויומיומית שנפרשים בפנינו נקראים פתאום כפיסות נוסטלגיות של היסטוריה לא רחוקה אבל בעוד רגע זרה, כמו חפיסה קטנה של גלויות מהעבר שמצאת פתאום בתחתית קופסת נעליים שנשכחה במאחורה של הארון, מזכרת מהימים שלפני הקורונה, ימים סתמיים, ימים נורמליים - אם אי פעם היו כאן כאלה - בהם היית פשוט עושה דברים רגילים, צף כקצה קרחון באוקיינוס של שגרה. במקום זה אתה מסתכל על הכלכלה, רואה את היומן מתרוקן מאירועים ואת המדפים מתרוקנים ממוצרים, עוקב באינטרנט אחרי אנשים כמוך ותוהה איזו צרה תיפול קודם על ראשך, מחלה או אבטלה. וירוס או מינוס.

ב. ואם אנחנו כבר מישירים מבט אל התהום, בואו לא נשפיל מבט. סליחה שאני מציין את המובן מאליו, אבל הדבר העיקרי שתופס את עיניי ושובה את דמיוני במעקב אחר חולי הקורונה - מעבר לכל מה שנאמר לעיל - הוא לוח ההמראות והנחיתות המרשים ביותר של כל אותם ישראלים וישראליות. תנו לקסם המוכר לעשות בכם את שלו, להעביר בכם שוב את צמרמורות העונג הידועות, להזכיר לכם את מה שעד לפני רגע היה היומיום: טיסה LY348 המריאה מציריך ב-12:40 ונחתה בתל אביב ב-17:35. LY398 המריאה ממדריד ב-23:15. OS857 נחתה מווינה ב-10:25, 6H356 הגיעה מוורונה ו-EJ2564 באה מוונציה. טיסה מספר SU239 המריאה ממוסקבה ב-22:30 ו-LY324 מפריז לתל אביב נחתה בשעה 15:45. וכמובן, טנריף - הו, טנריף! - IB3943 של איבריה מטנריף למדריד המריאה ב-11:05 ונחתה ב-14:55 וכך זה נמשך עוד ועוד, עוד חברות ועוד מספרי טיסות ושדות תעופה, עוד יעדים, עוד טיסות המשך, עוד נסיעות עסקים ועוד חופשות; חופשות סקי וחופשות קרנבל, סיורי יין ומסעות קניות. זה לוח המראות ונחיתות? זו ספרות אירוטית. הרחיקו את הילדים.

חיינו טוב, אין מה לומר, מעל העננים ממש. אבל עכשיו אין המראות ואין נחיתות והלוח חשוך ושדה התעופה שומם כמו מדף של נייר טואלט ועם לבדד ישכון. לא יודע אם מדברים מספיק על זה שאנחנו הולכים להיות תקועים פה קצת אחד עם השני, לא ברור לכמה זמן. 9 מיליון ישראלים שהתרגלו לשמיים פתוחים במחירים נוחים, לאפשרות להחליף מדי פעם אווירה ולא לחשוב כל הזמן על כסף ופוליטיקה, להרגיש חלק מהעולם.

 איור: תמיר שפר

עכשיו אנחנו עוד קצת בהלם, אבל בקרוב זה ייקלט, האסימון ייפול, לא נוסעים לחו"ל. זה לא סתם פינוק שנלקח מאיתנו, זו כבר זכות יסוד. היה רוגע מסוים בידיעה שאפשר לנסוע מפה לקצת. היה בזה יותר מרוגע - היה בזה חופש. וחופש שנלקח חסר יותר. גם ככה אנשים עצבניים פה - המשפט האחרון נכון תמיד - ועכשיו מתחיל להיות חם והכול יקר. הפסח מתקרב. לא רק שחופשה בישראל היא גם ככה דבר יקר מאוד, הרי שהכול בנוי על כך שתמיד יש איזה 200 אלף ישראלים שלא נופשים בארץ. אם כולם יישארו, הולך להיות צפוף מאוד. קראתי, ולא הופתעתי, שהמלונות בישראל מנצלים את המצב ומעלים מחירים. בואו נראה מה יעשו הנופשים. אם ימלאו את המלונות, נדע שכל מה שאומרים עלינו, נכון.

ככל שהסגר הזה יימשך, ישראלים, אלה שעוד יוּתר להם להסתובב בחוץ, יתחילו להתפוצץ כמו פופקורן אחד על השני. אני לא מדבר על מלחמת אזרחים, יותר סדרה ארוכה של התפקעויות. אולי בהפוך על הפוך, מה שישמור עלינו מלקפוץ איש על גרון רעהו זו אותה קורונה, הרי צריך לשמור על מרחק מינימלי ולהמעיט במגע מחשש להידבקות. זה יעבור, הבעיה שצריך לעבור את זה.

ג. קל לשקוע בין הווירוס, המינוס והסיכוי העולה לקחת חלק באלימות רנדומלית. כל-כך קל לחשוב רעות על העתיד בהתחשב בעבר. אבל זה הקטע: אין תמיד. דבר מהסוג הזה לא קרה במדינת ישראל. אחרי עשרות שנים של דז’ה וו בעוצמות משתנות אנחנו מוצאים את עצמנו בטריטוריה חדשה. לראות שחורות זה הכי קל; תנו לי עשר שניות ואני מביא לכם עשרים תרחישי אימה וקריסה. ייקח לי הרבה יותר מעשר שניות לחשוב על תרחיש טוב.

ובכל זאת, בואו ננשום. חברות וחברים, אני לא כותב לכם את הדברים הבאים בקלות ראש, אבל זה הזמן שלנו לזרוח. איך? אינני יודע בדיוק, אבל אנחנו לא חייבים להתנהג כמו בכל הסרטים והספרים שמתארים עולם בו אדם לאדם זאב. אפשר לנצל את ההזדמנות המפוקפקת הזו שתוקעת אותנו ביחד כדי לנסות ולהיות קצת יותר נחמדים אחד לשני ממרחק בטוח ועל פי ההנחיות. הצעה משונה ולא ריאלית שצריך להיות היפי עם קשר קלוש ביותר למציאות כדי להעלות אותה, אבל בעצם למה לא. לריב תמיד אפשר.

בואו נתחיל בלעצום עיניים, ניזכר בכל הטוב שהיה לנו ונמלמל באיטיות את המנטרות המרגיעות: LY348 מציריך, LY398 ממדריד, OS857 נחתה מווינה ו-6H356 מוורונה. SU239 המריאה ממוסקבה ב-22:30 ו-LY324 נחתה מפריז בשעה 15:45. וטנריף - הו, טנריף! עד יעבור זעם.