פרדוקס אפקט הציפייה: למה הדיבורים על חזרה לשגרה יכולים דווקא לעכב אותה

"אנחנו מדברים על אסטרטגיות יציאה, וכל הדברים האלה, ואני חושב שאנחנו לא בשלים לזה", אומר פרופ' טל שביט. "מהרבה סיבות, וסיבה אחת היא שאין לנו מנהיגות שאנחנו יכולים להסתכל עליה ולקחת ממנה דוגמה. אתה רואה הפרה של הנחיות על ידי המנהיגים, הם רבים אחד עם השני".

"בתקופה כזאת, של חרדות וחשש מהעתיד הקרוב והרחוק יותר, אזרחים בדרך כלל מסתכלים על המנהיגים שלהם ורואים בהם סוג של הורים שאמורים לדאוג להם", אומר פרופ' שביט, המלמד במכללה למינהל ומתמחה בכלכלה התנהגותית וכלכלת אושר. "אני מוכרח להגיד לך שאני מרגיש קצת יתום בשבוע-שבועיים האחרונים". 

"שמעתי שמדברים על תאריך הבחירות הבא. אני שואל עצמי, באמת: מישהו השתגע? יש פה מישהו אחד נורמלי, שלוקח אחריות על כל הסיפור הזה? אני לא מרגיש שיש. ואתה רואה גם בהתנהלות היומיומית, אחד אומר ככה, אחד אומר ההפך. יש תחושה של כאוס, וזו תחושה שאסור שתהיה במצב שבו אנחנו נמצאים".

מנגד, אפשר לטעון שאנחנו בסוג של מלחמה, ובמלחמה יש ערפל מסוים זה חלק מהעניין.

"נכון. אבל תראה, אני כאזרח שומע כל השנים שכולם כל הזמן מתכוננים. מתכוננים למערכה מאוד גדולה. מתכוננים ללוחמה ביולוגית. מתכוננים למגיפות. מתכוננים לרעידת אדמה. כולם מתכוננים. אז אני שואל את עצמי, אם התכוננתם כל כך הרבה, אז איפה התוצאות? אני לא רואה אותן. התחושה שלא כל כך מוכנים, כי כל הזמן מאלתרים".

בוא נדבר על השלב הבא. בשבוע החולף נחשפנו לשלל תכניות ומסמכים שעוסקים ב'אסטרטגיית היציאה' מהסגר. עצם הדיון הזה משפיע על התנהגות הציבור?

"בוודאי. יש בכלכלה התנהגותית אפקט שנקרא אפקט הציפייה. כשאנחנו מצפים למשהו, אנחנו מתחילים להתנהג כאילו אנחנו כבר שם. נגיד שבעוד שבוע אתה צריך לנסוע לחו"ל (מה שלא ייקרה כנראה בשנה הקרובה). כבר לפני זה אתה מתחיל להרגיש נעים, מתחיל לארוז מזוודה. אתה לא עושה 'קאט' כשאתה טס לחול, אלא מתחיל לעלות לאט לאט, עד לאופוריה שאתה מגיע אליה כשאתה בדיוטי פרי. ככה זה בכל דבר בחיים, גם באירועים שליליים. אנחנו חווים אותם עוד לפני שהם קורים.

"כשהפוליטיקאים וכולם מדברים על אסטרטגיית היציאה, או על היום שאחרי, וכבר מתחילים לצאת זמנים, כל הדיבור הזה גורם לאדם הפשוט להגיד: 'רגע, הם מדברים על יציאה, על חזרה לסוג של שגרה, וזה אומר כנראה שהמצב טוב. אז אם המצב טוב, זה בסדר שאני אצא מהבית, זה בסדר שאני אלך לרוץ, זה בסדר שאני אלך לחוף הים, זה בסדר שאני לבקר את ההורים שלי'. אין ספק שעצם הדיבור על העניין מייצר ציפיות, והציפיות האלה מייצרות מציאות. התנהלות המנהיגים ברמה האישית מגבירה את חוסר האמון, שהוא אחד הגורמים להתרופפות המשמעת. מה שמאפיין את המשבר הזה הוא שמספיק מספר לא גדול של אנשים לא ממושמעים כדי לייצר הדבקה. ולכן, באופן פרדוקסלי, השיח הזה יכול ליצור נזק ואפילו למנוע את היציאה". 

בינתיים כאמור, הניסיונות לגבש אסטרטגיה ליציאה מהסגר נמשכים במרץ, ובין ההצעות הנדונות אפשר למצוא גם פתיחה מחדש של חלק ממוסדות החינוך. שביט רואה בכך טעות. "ההיגיון הוא שסוגרים קודם כל את מוקדי ההדבקה הגדולים, תיאטראות, בתי קולנוע, קניונים, וגם בתי ספר וגנים כי אלה הם מוקדי ההדבקה הגדולים. ולכן הם גם יוצאים אחרונים. ועכשיו אומרים 'אנחנו לא נצא באותו קצב שנכנסנו, אלא נפעיל מהר את מערכת החינוך, כי יש לנו לחץ של הורים לצאת לעבודה' - ואני מבין אותו לגמרי, גם לי יש ילדים קטנים".

אחת הסיבות לכך ששביט מוצא בעייתיות בכוונה להחזיר את מערכת החינוך לפעילות היא התנהגותית: בניגוד למקומות עבודה שהספיקו לעבוד תקופה מסוימת במהלך התפרצות הקורונה, ולפתח שגרת התנהגות חדשה, "הילדים, בגנים ובבתי ספר, נכנסו מאוד מהר להסגר. הם לא כל כך למדו, הסתגלו או התכוננו לשגרה חדשה של חיים תחת הקורונה. הם לא באו עם מסכות, הם לא למדו בצורה מרוחקת אחד מהשני או בכיתות קטנות. הם לא יודעים להתנהג בבית ספר תחת הקורונה. זה אומר שיחזירו את הילדים למערכת החינוך, מבלי שקיבלו שום הכנה. וזה מאוד מסוכן, כי ברגע שהילדים יגיעו לבתי הספר והגנים, ויתחילו להדביק אחד את השני, ויגיעו הביתה וידביקו את ההורים אנחנו נאבד שליטה".

איך בכל זאת לאפשר להורים לצאת לעבוד? "אפשר למצוא פתרונות יצירתיים יותר", אומר שביט. למשל, המדינה יכולה להנחות "את מקומות העבודה שכשיש ילדים עד גיל 9, מותר לאבא לעבוד, נגיד, עד 15:00, והאמא תלך לעבוד מ-16:00 עד 22:00. לתקופה קצובה של חודש חודשיים עד שהמצב יתבהר. זה לא יהיה אסון גדול. כולם יוכלו לעבוד, ולא נסכן את הילדים שלנו ואת עצמנו".

בנוסף, אומר שביט, המדינה צריכה להשקיע הרבה יותר בעיצוב ההתנהגות של הציבור, נושא עליו דיבר בראיון קודם ל"גלובס". בין ההצעות שלו: הנחייה להציב עמדת חיטוי ידיים בכניסה לכל בניין מגורים. לכך הוא מוסיף את נושא האכיפה. "בוא נודה בעובדה - אנחנו לא העם הכי ממושמע בעולם", אומר שביט, שמסביר כי דרושה אכיפה של חובת המסיכות עם קנסות. גם כך, הוא אומר, יהיה קושי רב ליישם את הדרישה הזאת בחודשי הקיץ החמים.

שביט, כאמור, חוקר גם את תחום האושר, ומתריע על כך שתחום בריאות הנפש אינו זוכה לתשומת-לב מספקת בדיונים על ההתמודדות עם המשבר. "כל אסטרטגיית היציאה לא תהיה שווה שום דבר אם לא נטפל בצד הנפשי - אם אנחנו לא נטפל בהורדת החרדות, במניעת דיכאון, ברמת האושר. אם שלושת הדברים האלה לא יטופלו, אז מעבר לזה שפריון העבודה יירד, היציאה (מהמשבר) תהיה הרבה יותר איטית. אנחנו רוצים שאחרי המשבר אנשים יילכו לקנות, כי אם אנשים ייקנו, הכלכלה תתחיל לזוז - בלי צריכה פרטית לא תהיה כלכלה. ואנשים שיהיו בדיכאון, לא ייצאו לשום מקום. אז אי אפשר להזניח את הדבר הזה, חייבים לטפל בו ומהר".

מעבר לפריסת רשת ביטחון כלכלית, שתסייע להתמודדות עם תחושת החרדה, שביט מזכיר גם את נושא הפנאי האקטיבי, שיכול לסייע להתמודדות הציבור. "אם היה מישהו שאומר 'רגע רבותי, תבינו: כשאתם עוצרים את הפעילות הספורטיבית, כשאתם פוגעים בפנאי האקטיבי, זה אומר שרמת האושר תתחיל לרדת, ויהיה לנו קושי רב להוציא את האוכלוסייה מהסיפור הזה. צריך לייחס לפרמטר הזה חשיבות נאותה בקבלת ההחלטות, לא להתעלם ממנו".

"יכול להיות שהמדינה צריכה להחליט שכשכיוצאים מהמשבר היא מעודדת אנשים לצאת לספורט, ונותנת תמריצים. יש הרבה אמצעים לעשות את זה. זה לא יעלה הרבה כסף, ואתה יודע מה - גם אם יעלה, אז מה? כשהמדינה תיתן לאנשים תמריצים לעשות ספורט, למשל, היא בסוף תרוויח הרבה יותר. כי אנשים יהיו בריאים יותר, הבריאות הנפשית שלהם תהיה טובה יותר, האושר שלהם יעלה. והמדינה רק תרוויח מזה".