דעה: פסק דינו של השופט אלרון משאיר מקום לתקווה

לאחרונה ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון (השופטים נעם סולברג, אלכס שטיין ויוסף אלרון) בעניינו של חושף השחיתויות ברשות המסים, מר רפי רותם. כזכור, רותם הורשע בבית משפט השלום ב-15 סעיפים של העלבת עובד ציבור, ב-20 עבירות של הטרדה טלפונית וב-3 עבירות של הפרת הוראה חוקית. בית המשפט המחוזי (השופטים ד"ר גרשון גונטובניק, אירית קלמן-ברום ורענן בן-יוסף) זיכה ברוב דעות את רותם מעבירות ההטרדה הטלפונית, בנימוק שניתן היה לנקוט נגדו צעדים פחות חמורים מאשר העמדה לדין ("עיקרון השיוריות בפלילים"). אולם בית המשפט העליון קיבל את ערעורה של המדינה והרשיע את רותם בעבירות ההטרדה הטלפונית.

מה שמעניין בפסק הדין של בית המשפט העליון היא לא דעת הרוב של סולברג (לפיה אין מקום להחיל את דוקטרינת הביקורת המינהלית בפלילים), אלא דווקא דעת המיעוט של אלרון ודעת היחיד של שטיין.

המחלוקת שהתעוררה היא באשר לשאלה אם ניתן לבחון את סבירות החלטת רשויות התביעה להעמיד אדם לדין כחלק מדוקטרינת ההגנה מן הצדק. אלרון סבר כי ניתן (ולרוב - גם צריך) לבחון את סבירות החלטת רשויות התביעה להעמיד אדם לדין כחלק מדוקטרינת ההגנה מן הצדק, ובמילותיו: "במקרים רבים ההצדקה לשימוש בעילת הסבירות כחלק מדוקטרינת ההגנה מן הצדק בדין הפלילי, רבה יותר מאשר במשפט המינהלי".

סולברג סבר אחרת ותהה "כיצד יוכל איבר זר - הליך מינהלי-חוקתי - להישתל ולהשתלב ברקמת ההליך הפלילי?", וקבע כי "ההליך הפלילי במתכונתו אינו יכול לאפשר ביקורת כמו זו הנהוגה בהליך המינהלי". שטיין הצטרף לסולברג וקבע כי במסגרת דוקטרינת ההגנה מן הצדק "אין להרהר אחר סבירות שיקול-הדעת של התביעה בהגשת כתב האישום".

הגם שדעת המיעוט של אלרון נראית לי משכנעת יותר, אלרון סבר בנסיבות העניין כי ההחלטה להעמיד את רותם לדין אינה לוקה בחוסר סבירות המקים לזכותו הגנה מן הצדק שבגינה יש לבטל את האישומים נגדו.

אבל מה שעוד יותר מעניין בפסק הדין של בית המשפט העליון היא דעת היחיד של שטיין (שמונה לעליון רק לפני כשנתיים). שטיין ביקש בחוות-דעתו לקדש את "העיקרון היסודי אשר נותן לשיקול-דעתה של פרקליטות המדינה בענייני העמדת נאשמים לדין פלילי עדיפות כמעט מוחלטת על פני שיקול-דעתם של בתי המשפט".

בשקט-בשקט, השופט שטיין מוביל מגמה ברורה להימנע ככל הניתן מהתערבות בהחלטות הרשות המבצעת (הממשלה), וזאת בנימוק סרק של שיקול-הדעת הרחב המוקנה לרשויות התביעה והאמון שצריך לתת להן. אגב, זו לא הפעם הראשונה שהשופט שטיין כותב ברוח זו הן בעניינים מינהליים והן בנושאים אחרים.

זכורה לי היטב אותה פעם בה הוא קבע בעתירה נגד העברת כספים שמקורם בקטאר לרצועת עזה דרך ישראל, כי "ממשלתנו נותנת דין וחשבון לכנסת ולבוחר, ולא לנו". אולם הכלל המשפטי צריך להיות אחר מזה שמותווה על-ידי השופט שטיין: בית המשפט אמור להתערב לאחר בחינה עניינית של המקרה לגופו. אין למעשה הבדל בין בחינה של שיקול-דעת של רופא מנתח לבין שיקול-דעת של מהנדס רשות מקומית בענייני תכנון ובנייה, וכך צריך להיות גם בכל נושא אחר המגיע לפתחו של בית המשפט. לא צריך להיות שוני ענייני בהקשר זה בין המשפט האזרחי למשפט המינהלי או הפלילי.

בנסיבות אלה, בהחלט יש הצדקה טובה להגיש בקשה לדיון נוסף לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט. 

הכותב הוא עורך דין העוסק בליטיגציה ובייצוג חברות ולקוחות פרטיים. בשנת 2013 הוא התמחה בבית המשפט העליון (אצל השופט נעם סולברג) ושימש עוזר הוראה במרכז הבינתחומי בהרצליה (לשופט גרשון גונטובניק)