דבר אליי במילים: השפה האנושית שינתה את העולם. איך הכול התחיל

לפעמים אדם תוהה לעצמו - איך ייתכן שדווקא הוא הוגרל להיות חלק מן הזן הנבחר, בני אדם. הרי עם מזל קצת אחר יכולנו להיוולד קנגורו, עז או חיפושית. ואז לא היינו יושבים פה עכשיו וקוראים את המילים האלה.

● אוצר מילים: 100 ישראלים בוחרים את המילה האהובה עליהם בעברית

זואולוגים מסכימים היום כי לבעלי חיים ישנה שפה המאפשרת תקשורת ביניהם, מורכבת יותר מכפי שחשבנו בעבר. אולם, ההבדל המשמעותי ביותר בין בני האדם לבין בעלי החיים הוא שהשפה שלנו מאפשרת לשוחח לא רק על מה שקיים מול העיניים שלנו כרגע. שפה מאפשרת לנו לחשוב לבד וביחד על מה שהיה, על מה שיהיה, על מה שאנחנו מדמיינים שעשוי להיות, או על מה שלא יכול להיות, אבל מתחשק לנו לדמיין אותו בכל זאת. ההסכמה בקרב רוב המדענים היום היא כי לא קיים בעל חיים עם יכולת כזו (אם כי כבר הופתענו בעבר לגלות אצל בעלי חיים יכולות שחשבנו שמבדלות אותנו), ולכן אף מין חיה אחר לא יצר תרבות כמו שלנו.

אתר ה-Linguistic Society האמריקאי מתפעם מן השפה ומסביר: "השפה האנושית היא מופלאה. היא מאפשרת לשוחח על מגוון בלתי מבוטל של נושאים, ומאפשרת לא רק לקבל מידע אלא גם לבקש מידע, באמצעות שאלות, וגם להציע הצעות ולתת הנחיות ופקודות. בניגוד לכל שפת בעלי חיים שאנחנו מכירים, היא כוללת שלילה - אנחנו מגדירים את מה שאינו נכון. כל שפה כוללת עשרות אלפי מילים שמורכבות רק מכמה עשרות רעשים שהפה מפיק. ומה שעוד יותר מדהים הוא שכל ילד לומד את השפה כולה משמיעת אחרים משתמשים בה". לעומת זאת, לבעלי חיים ישנן לכל היותר כמה עשרות קריאות ספציפיות, שקשורות תמיד למצב הקיים. השפה הקולית של בעלי החיים דומה יותר בתפקידה לשפת הגוף של בני האדם.

אבל מהו הנס, או ההתפתחות האבולוציונית שהובילה דווקא את בני האדם - מעין קופים הולכים על שתיים לא גדולים במיוחד ולא חזקים במיוחד - להיות בעלי השפה המופשטת ובעלי התרבות?

פרופ' דניאל דור מהחוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב, מתמחה בין היתר בחקר האבולוציה של השפה. "הסיפור של השפה הוא הסיפור של האבולוציה של האדם", הוא אומר. "ההשפעה של השפה על ההתפתחות של בני האדם היא מכרעת, ומגדירה אותנו לטוב ולרע. למשל, עד שלא הייתה שפה בעולם, לא היה שקר".

דור מסביר שבעלי חיים הם בעלי יכולות קוגניטיביות גבוהות: "לא רק אנחנו חכמים בטבע. בעלי החיים חכמים בצורות מכוונות וחשובות. אבל הם לא חושבים יחד, כל אחד מתכנן בתוך הראש שלו, ומתקשרים על דברים שרוצים אחד מהשני. 'תביא לי את זה', 'אל תיגע בזה', מפגינים דומיננטיות, יוזמים מין, אבל הם לא מתקשרים בצורה של 'לי יש ידע ולך יש ידע ואם נתקשר כל אחד את הידע שלו לשני, נגיע לפתרון שלא היינו יכולים להגיע אליו לבד'".

מה לגבי חיות שפועלות בסנכרון מרשים, כמו נמלים או דבורים?
"נמלים באמת עובדות בסנכרון, אבל אף פעם לא ראינו נמלה ונמלה מתכננות יחד את הפעילות הזו. נראה שאלה המון פעולות אינדיבידואליות שיוצרות ביחד דפוס שנראה מתוכנן, אבל נובע מכך שכל אחת מהנמלים מקבלת החלטה לפי מה שהיא חשה שהשנייה עושה, אבל ללא תכנון משותף. ישנו איזשהו רצון בקהילה המדעית וגם בציבור הרחב לגלות שנמלים באמת פועלות כמוח אחד. בינתיים אין לכך ממש הוכחה והמחקרים שלכאורה כיוונו לכך, התגלו כבעייתיים. בכל מקרה, אצל בעלי חיים שהם לא חרקים חברתיים, זה בטוח לא המצב".

אמא שימפנזה, הקופיף והטרמיטים

אז מה קרה לבני האדם שהפך אותם לשונים? פרופ' דור מסביר ומדגים: "כדי לדמיין את ההתפתחות תדמייני שאת צריכה לעשות פעולה משותפת, נניח להוציא רכב מחניה מסובכת, עם אדם שדובר עברית, לעומת אדם שדובר, נניח, סווהילית. עם האדם שדובר עברית זה יהיה יותר קל ויהיו דברים ייחודיים שתוכלו לתקשר ביניכם, אבל גם עם האדם שדובר שפה אחרת זה אפשרי באמצעות שילוב של זעקות ותנועות ידיים - זו נקראת תקשורת מימטית.

"אנחנו חושבים שבני האדם החלו לתקשר בתקשורת מימטית לפני 2 מיליון שנה, והמעבר הזה היה לא פחות ממהפכני. הוא אִפשר חברה שבה לכל אחד יש תפקיד - ציידים ולקטים ושומרים על הילדים. השפה המימטית שונה משפת החיות בכך שהיא כוללת, למשל, הצבעה על משהו ומבט משותף עליו. מתוך כך מגיע סנכרון של תודעות. שפה מימטית כוללת גם הדגמה. כן, גם בעלי חיים אחרים לומדים מחיקוי, אבל אין להם הדגמה מכוונת. אם אמא שימפנזה משתמשת במקל כדי להוציא טרמיטים מהאדמה, היא יכולה לשים לב שהקופיף מביט בה, ולהשאיר לו את המקל ליד הבור כדי להזמין אותו לעשות את אותו הדבר. אבל היא לא תדגים לו תוך שהיא מביטה לו בעיניים לראות שהוא מבין. ההבנה שלה של מה שמתהווה לו במוח כשהוא רואה את ההדגמה שלה מאוד מוגבלת, ואצל כל חיה שהיא לא קוף אין אפילו את זה. בעלי חיים מביטים בעיניים בעיקר במהלך עימות".

לדברי דור, תקשורת מימטית אפשרה ליצור חברה שהחזיקה מעמד מיליון וחצי שנה. החברה הזו הצליחה לפתח בהדרגה מגוון טקסים וריטואלים שבהם הדגימו זה לזה מידע. "אם יצאתי למשך שלושה ימים מחוץ למחנה ואני רוצה לומר לך מה ראיתי שם, אז אני יכול להדגים לך או להציג לך את מה שקרה. כמה הייתי רוצה להיות שם באותה התקופה! זו בטח הייתה תקופה מרתקת.

"אבל בואו נשים לב מה השפה עושה שהוא מעבר לזה. נניח, אם אני מראה לך סרט דוקומנטרי ואת רואה בו את גולדה מאיר הולכת בין המשלטים, אני בעצם מראה לך את החוויה. אבל אם אני אומר לך 'גולדה הלכה בין המשלטים' אני בעצם אומר לך - 'מכירה גולדה? אוקיי, תוציאי את התיקייה שלה מהארכיון ותשימי בחדר החדשות. עכשיו, את יודעת מה זה ללכת? יודעת מה זה משלטים? עכשיו קחי את שלושת הרעיונות האלה וחברי אותם יחד לתמונה מנטלית אחת, שלא חווית, אבל עכשיו קיימת לך בראש'. זה מאפשר לך בעצם לחוות חוויה שלא נכחת בה.

"ואם חושבים על זה מנקודת מבט אבולוציונית, היכולת הזו מטורפת. לא היית שם, ובכל זאת את יודעת מה קרה. אנשים אומרים עד היום 'אני אאמין לזה כשאני אראה את זה', אבל כל העולם שלנו מבוסס, לטוב ולרע, על כך שאנחנו מאמינים גם למה שלא ראינו, ופועלים לפי הידע הזה. המילים הן הכלי להדריך את הדמיון".

לדברי דור, היכולת הזו היא שאפשרה לבני אדם להיות המין שמשנה את סביבת הסלקציה האבולוציונית שלו. "פתאום פחות חשובים הכישורים של הישרדות בטבע והרבה יותר חשובים הכישורים לעבור את היום עם כל האנשים המעצבנים האלה סביבך. וזה תהליך שעד היום מתפתח, כאשר הכישורים החברתיים והלשוניים במידה רבה מגדירים, אם לא את הסיכוי לשרוד, אז לפחות את הסיכוי להצליח".

כאשר בני האדם התחילו לצאת מהמחנה ולדווח על מה שראו לאלה שנשארו מאחור, הם החלו להצטרך גם מגוון של מילים. "אם את צריכה עצים למדורה, אני צריך להגיד לך איפה ראיתי עצים. אני צריך לוודא שאת מבינה שראיתי דווקא עצים והיכן הם בדיוק. אז אני צריך להיות מסוגל לומר לך 'עצים', 'ימינה', 'בעמק'. ואז לפני 100-90 אלף שנה, התחילה להיות לנו מערכת עיצוב צלילים שונה מזו של בעלי חיים אחרים ומאותו הרגע אנחנו רואים את הצמיחה הכל-כך מהירה של התרבות האנושית כולל כל הבעיות שהיא גורמת".

לדברי ד"ר דלית אסולין, מהחוג ללשון העברית באוניברסיטת חיפה, "לצערנו, שפה מדוברת אינה משאירה סימנים, ואת העדויות הראשונות לשפה הכתובה אנחנו רואים רק לפני 5,000 שנה. אולם לתרבות הכוללת פולחן וסמלים, כמו למשל ציורי מערות, אנחנו רואים עדויות כבר לפני כ-40 אלף שנה. לכן חוקרים רבים משערים שהשפה האנושית כמו שאנחנו מכירים אותה היום, התחילה להתפתח לפני כ-100-50 אלף שנה.

"ישנן גם עדויות להתפתחות יכולות פיזיות שמאפשרות שפה, למשל שינוי במבנה הגרון שמאפשר הפקת צלילים רבים ושונים. אגב, השינוי הזה גורם לכך שאנחנו לא יכולים לבלוע ולנשום באותו זמן ומעלה את הפוטנציאל לחנק. כלומר, כדי שבעל חיים עם מאפיין כזה ישרוד, הייתה צריכה להיות לו גם תועלת הישרדותית מגרון הבנוי כך, וזה אכן מה שקרה למין האנושי"

כשמילה אחת שווה 24 מילים

פרופ' גלעד צוקרמן, ראש הקתדרה לבלשנות ושפות בסכנת הכחדה באוניברסיטת אדלייד באוסטרליה, אומר כי "האבוריג'ינים, שהם הומו ספיינס ספיינס ("האדם החדש החדש"), כמונו, הגיעו לאוסטרליה לפני לפחות 50 אלף שנה עם לפחות שפה אנושית אחת. את השפה הזאת הם כבר דיברו באפריקה ולדעתי היא עזרה להם גם לתכנן וגם לשרוד את המסע".

"עדות כתובה לשפה יש כאמור רק מלפני כ-5,000 שנה", אומרת אסולין, "אבל השפה הזו מכילה את כל הרכיבים של השפה שלנו: מילים, משפטים, חלקי משפט, הפשטה, מורכבות. אנחנו מוצאים את כל הרכיבים הללו בכל שפה אנושית שאנחנו מגלים בכל העולם. אנחנו לא מוצאים 'חצאי שפות' או שפות בשלב התפתחות ראשוני".

נראה כי מינים אחרים ממשפחת האדם, כמו למשל הומו ארקטוס, לא היו מצוידים במוח ובגרון דומים מספיק לשלנו ולא הפיקו שפה כמו שלנו. אבל זה לא אומר כי הם לא הפיקו מילים. ייתכן שהיו להם מילים בנות צלילים אחרים, שהגרונות שלהם כן יכלו להפיק, או שפת סימנים.

ככל שהחוקרים רואים דמיון רב יותר בינינו לבין בעלי החיים, כך הם פתוחים יותר לקבל את האפשרות כי מספר קטן של מוטציות גנטיות הובילו להיווצרות של יכולת השפה. המוטציות האלה לא יצרו יש מאין, הם אומרים, אלא חיברו בין כמה יכולות שכבר קיימות בקוף - יכולות תקשורת בסיסיות, יכולות תכנון בסיסיות וכדומה.

צוקרמן: "ישנו ויכוח האם היה שלב בהתפתחות השפה שבו בני אדם דיברו רק בשמות עצם ("נחש!"), ואחר כך צירפו שני שמות עצם יחד, ורק אחר כך משפטים, או שאולי בהתחלה בני אדם השתמשו במילים כדי לתאר סיטואציה שלמה ("נחש מתקרב אליך ממרחק שיכול לסכן אותך!"), ורק אחר כך בעצם פורקו משפטי הסיטואציה הללו, כך שאפשר יהיה לשחק עם הרכיבים השונים שלהם ולהרכיב מהם משפטים שלכל אחד מהם משמעות שונה.

"גם היום אנחנו מוצאים בשפה מילים יחידות שמתארות סיטואציות מורכבות בדיוק רב. למשל, בארץ האש ישנה מילה שפירושה 'להביט זה בזה בתקווה שהצד השני ייזום משהו ששני הצדדים מאוד חושקים בו, אבל עד עכשיו לא היה לאף אחד מהם אומץ לעשות אותו'".

חוקרים התומכים בגישה שלפיה תחילה היו שמות עצם בודדים, שחוברו יחד למשפטים בני שתי מילים שהלכו והתארכו, מציינים שזו הדרך שבה מתפתחת שפה אצל ילדים, וכך מתקשרים גם אנשים שחייבים להשתמש בעולם האמיתי בשפה שהם יודעים רק מעט ממנה.

בין שההתחלה הייתה מחיבור של מילים שונות למשפטים, או מ"ממילות מצב שלם" שהתפרקו, הרי שכדי להביע באמצעות מילים רעיונות מורכבים הייתה דרושה הגדלה משמעותית של אוצר המילים. לשם כך, היה צריך לעבור את שלב ה"דיגיטציה" של השפה, כלומר הפירוק שלה לצלילי בסיס. במקום שכל צליל יהיה בעל משמעות יחידה בעולם, כמו אצל רבים מבעלי החיים המתקשרים באמצעות קול ("אוי!"), נוצרה שיטה שבה מחברים כמה יחידות צליל למילה בעלת משמעות אחת, ואילו חיבור של אותו רצף צלילים בסדר אחר יכול לשנות את משמעותם לגמרי (אויסטר שונה מסטריאו). כשזה התאפשר, גדל בבת אחת מספר המילים האפשריות בשפה.

הכלב נובח "הב" או "ווף"?

כשהתפתחו המילים ואחר כך המשפטים, המוח האנושי כנראה השתנה במקביל, כך שתהיה לו שליטה מדויקת יותר בגרון ובפה, וכן באזורים במוח הקשורים לעיבוד צליל. פרופ' נועם חומסקי מאוניברסיטת MIT מוביל את זרם החוקרים הטוען כי במוח האנושי ישנו מבנה מיוחד אשר מבין אינטואיטיבית כמה עקרונות דקדוקיים המשותפים לכל השפות. כך, למידת שפה היא שונה מסוגים אחרים של למידה התנהגותית על-ידי ילדים (למשל של כללי נימוס). היא פוגשת "מצע" הרבה יותר מוכן במוח.

איך בעצם התחבר רצף צלילים מסוים לחפץ מסוים? אנחנו הרי לא כל־כך רואים קשר בין השם לבין החפץ. אין בהכרח דמיון בין השם לבין איזשהו קול שהחפץ עושה או קול שאנחנו עושים בהקשר שלו.
אסולין: "זו אחת השאלות המסתוריות ביותר. אנחנו רואים היום כל הזמן איך מילים מתפתחות זו מזו, אבל אף אחד אף פעם לא ראה מילים ראשונות בשפה חדשה שמתפתחת באופן טבעי.

"כולם מסכימים שהיום הקשר בין מילים לבין משמעותן הוא כמעט תמיד שרירותי. לכן ישנן מילים שונות כל-כך לאותו הדבר בשפות שונות, ומילים דומות בשפות שונות בעלות משמעות אחרת לחלוטין. ישנה תיאוריה שאומרת שהמילים הראשונות הגיעו מחיקוי של צלילים בטבע, אבל היום יש לנו מעט מאוד מילים שמחקות צלילים, ולא רק זה אלא שאפילו המילים האלה מושפעות ממבנה השפה שלנו. למשל, בעברית נאמר שהכלב עושה 'הב' ואילו באנגלית הוא עושה 'ווף'. אלה מילים שונות לגמרי, כי בכל שפה החיקוי של הצליל שעושה הכלב תואם לצלילים שנפוצים בשפה הזו. אפילו קריאות ספונטניות הן תואמות שפה. מישהו שאין לו ח' בשפה, לא יגיד 'אח' כשהוא נתקל בשולחן. אם לא הייתה השרירותיות, לא היה המגוון הקיים, שהוא מופלא. זה גם מה שמאפשר לנו לדבר על דברים מופשטים".

"השאלה הזו מופיעה כבר אצל אפלטון. אם המילים מייצגות את מה שיש בטבע או רעיונות שיש במוח, מדוע בכלל יש יותר משפה אחת", אומר דור.

"אם בתחילת הדרך, באמת חיקינו קולות של חיות או קולות מן הטבע, הרי שהם דומים מדי זה לזה. אם אני רוצה להגיד לך שראיתי גמל, אני חייב לגרום לכך שהמילה שלי תייצר לך בראש תמונה של גמל ולא של שום דבר אחר. מצד שני, אם שנינו מסכימים שגמל זה גמל, אין לנו בעצם צורך שהמילה הזו תזכיר גמל בשום צורה. הרבה יותר חשוב שהמילה תהיה ברורה לשומע. אם מביטים, למשל, בשפת הסימנים, אפשר לראות את ההבדל בינה לבין מימטיקה, שהיא מוסכמת. התנועות דומות קצת לשפת גוף או שאנחנו מסמלים משהו דומה לחפץ שאליו מתייחסים, אבל הדבר החשוב הוא שהמילים הן מוסכמות בין כל הדוברים והן מספיק מובחנות זו מזו".

צוקרמן: "מילה נוצרת בשביל איזשהו צורך. אומנם מילים משפיעות על התפיסה שלנו, אבל קיימת אצלנו תפיסה לא מילולית, ואותה אנחנו רוצים לבטא. למשל, אני מעריך שבני אדם הרגישו תשוקה לפני שהייתה מילה לתשוקה, ואז הם רצו להמציא מילה לכך".

"החשיבה של בני האדם היא מאוד מטאפורית", אומרת אסולין. "למשל, המילה 'ראש' בעברית, שמסמנת גם את הראש הפיזי שלנו וגם את ראש ההר ואת ראש החודש. מטאפורות רבות קשורות לגוף שלנו ולחושים שלנו ודרכן אנחנו תופסים את העולם. מדהים כמה מונחים וביטויים שאנחנו משתמשים בהם בשפה, בעצם נולדו כמטאפורות. למשל, במשפט שהרגע אמרתי, המילה 'נולדו'. ברור שלא התכוונתי שהמילים אכן נולדו כמו תינוקות.

"המטאפורות הללו כמובן משפיעות על החשיבה שלנו. לדוגמה, בפוליטיקה אנחנו חושבים על מונחים שמאל, ימין ואמצע/מרכז. אולי מטאפורה אחרת הייתה גורמת לנו לפתור את הפאזל הקואליציוני אחרת? למשל, אם היינו מדמיינים מרחב תלת-ממדי או משהו שאינו מרחב בכלל? אולי אין אמצע בין מי שמאמין בטיפולי המרה לבין מי שתומך בפונדקאות לחד מיניים? אנחנו תופסים בצורה מרחבית דברים רבים, כמו למשל מחירים, ברור לנו שהם עולים ויורדים".

תגליץ', תקרסל ותקמקם

פרופ' אותי בת-אל מאוניברסיטת תל אביב חוקרת כיצד נוצרות מילים חדשות בשפות שבהן מילים כבר קיימות. "מילים מתפתחות וצומחות ומשנות משמעות כל הזמן, בתהליכים שיכולים להיות מהירים, אבל יכולים לקחת שנים", היא אומרת. "למשל, מילה כמו going. זה פועל שמסמן תנועה לאן שהוא. עם הזמן, המשמעות התרחבה, וכוללת היום כל התכווננות לעתיד, כמו going to sleep, going to study. עם הזמן, הצירוף Going to קוצר ל-gonna, מילה לא תקנית באנגלית, אבל בהחלט מוכרת ושימושית בשפה".

לפעמים מילים חדשות הן מושאלות, כמו "לסבלט" או ששמות הופכים לפועל, כמו "להזדנגף" או "לגגל". בעברית, הפועל החדש יהיה חייב להשתלב בנוחות בתוך אחד מבנייני הפעלים הקיימים. בת-אל: "אנשים מבוגרים וגם ילדים ממציאים מילים באופן טבעי, ומבינים את ההמצאות האלה באופן טבעי. למשל, בספר של מאיר שלו, 'רוני ונומי והדב יעקב', ברור לכול מהי הכוונה כשאומרים לקומקום 'קמקם לי מים'. או כשילד בגן השעשועים אומר לאבא 'תגליץ' אותי', והוא יכול להגיד לו גם 'תקרסל אותי' בקרוסלה. זה יהיה משעשע, אך גם מובן. אלה לא חייבים להיות פעלים הגזורים משמות עצם. למשל, לכספומט שממנו מוציאים כסף עשוי הילד לקרוא 'מכספה'".

דרך נוספת להמציא מילה חדשה היא להלחים שתי מילים קיימות, כמו למשל במילה "צִלתוק", שילוב של צלצול וניתוק. בספר "יום גדול עם צפרנגול", מאת אורית ברגמן, אפשר להכיר את החיות גמלול (גמל ושבלול) ואת הברנבת - ברבור וארנבת. "כשאנחנו מחליטים איזה צירוף נשמע טוב, אנחנו בעצם מפעילים כללי דקדוק שנמצאים לדובר היליד באופן טבעי במוח". כך לדוגמה, המילה "לפקסס" זכתה להכפלה של הסמ"ך לעומת המילה פקס, "כדי שהיא תשתלב בבניין הדקדוקי. אפשר היה לומר גם 'לפקס', אבל מעבר לכך שיש כבר מילה כזו, כנראה שהיה רצון לא מודע לשמור על צליל ה'קס' כדי שתזכיר כמה שיותר את המילה המקורית".

האקדמיה ללשון עברית ממציאה מילים כל הזמן. חלקן הופכות להיות חלק מהשפה וחלקן לא. מה יקבע אם מילה תתפוס?
"קודם כול היא צריכה לעמוד בכללי הדקדוק הללו, וגם להיות נוחה לשימוש בכל תפקידי המשפט. למשל, את 'שח רחוק' אי אפשר להפוך לפועל. היום האקדמיה ללשון יודעים את העקרונות הללו. יש להם גם מניעים אחרים בקביעת המילים, כמו הרצון להישאר קרובים למקורות.

"אם המילה מתגלגלת היטב על הלשון, אז השאלה אם היא אכן תהפוך להיות חלק מן השפה תלויה במידה רבה בתקשורת, בנוחות השימוש בחלופה הלועזית. למשל, בהקשר של מחלת הקורונה, עלתה הצעה חביבה לקרוא למחלה 'נזרת' - מהמילה נזר, שהוא כתר, על משקל של מחלות, כמו 'נזלת', וגם מכיל בתוכו את הרעיון של הריחוק החברתי, התנזרות מן הבריות. אלא שהקורונה גם היא מילה שנוח לדובר העברית להשתמש בה. לו היו מצפים מאיתנו לקרוא לה Covid-19, היה יותר קל להטמיע את הנזרת. כעת, אם כל כלי התקשורת יתחילו פתאום להשתמש במילה נזרת במקום קורונה, כנראה שהיא תתבסס בשפה, אבל זה לא יקרה באופן טבעי".

הישראלית: שפה שהיא שילוב של עוף החול, קוקייה ועקעק

כולנו יודעים שהעברית הייתה שפה "רדומה" ולא נולדה מעצמה באופן טבעי אלא הוחייתה על-ידי אנשי רוח שפעלו רבות במיוחד למטרה זו, ובראשם אליעזר בן יהודה, שאף זכה לתואר מחיה השפה העברית. צוקרמן הוא אחד החוקרים המובילים בתחום החייאת השפות - מתברר שכמו העברית שלנו, שפות נוספות מוחיות במכוון כמהלך חברתי או פוליטי של זהות ולאומיות; לדברי צוקרמן, השפה היא רכיב חשוב יותר בהגדרת הזהות מאשר הקשר לאדמה.

גם חלק מ-330 השפות האבוריג'יניות, שאותה חוקר צוקרמן במקביל לעברית, עוברות החייאה. בספרו Revivalistics: From the Genesis of Israeli to Language Reclamation in Australia and Beyond, מסביר צוקרמן כי החייאת שפות היא עבודה של כמה משפיענים, כמו אליעזר בן יהודה, והיא מושפעת בצורה משמעותית מצורת החשיבה שלהם בשפת האם שלהם. כך, לא ניתן לומר כי העברית, לה מעדיף צוקרמן לקרוא "הישראלית", היא שפה שמית בלבד. כמו שפות אחרות שהוחיו, הוא אומר, היא ילדה של כמה הורים - למשל עברית, יידיש וגרמנית.

"הישראלית איננה רצח יידיש אלא יידיש 'רעדט זיך'", אומר צוקרמן, "זאת אומרת, היידיש 'מִתדברת' תחת הישראלית". צוקרמן מציע את המטפורה הבאה: "הישראלית היא ציפור נדירה, המורכבת מחד גיסא מעוף החול הקם לתחייה, עברית, ומאידך מקוקייה המטילה את ביציה בקנים של ציפורים אחרות, יידיש. מצד שלישי, עקעק שלוקח משפות משפיעות אחרות, למשל אמריקאית וערבית וגרמנית - ולא ניתן לקרוא לה שפה שמית בלבד".