האמת המושתקת על המתח הבין-גזעי בארה"ב

העבדות באמריקה חלפה מהעולם, וכמוה גם ההפרדה הגזעית, ברמה החוקית מזה שנים השחורים בארה"ב אינם סובלים מאפליה • רק שינוי פנימי משמעותי ברמה התרבותית והחברתית בהובלתם של מנהיגים רוחניים, אינטלקטואלים ומעצבי דעת קהל מתוך הקהילה האפרו-אמריקאית, יוכל לסייע

שוטרים עומדים מחוץ לאולם הופעות עם עצורים מההפגנות / צילום: Seth Wenig, AP
שוטרים עומדים מחוץ לאולם הופעות עם עצורים מההפגנות / צילום: Seth Wenig, AP

נתחיל מלומר את המובן מאליו - מה שקרה במיניאפוליס הוא נורא ואיום, וטוב שהשוטר שחנק את ג'ורג' פלויד הואשם ברצח.

המהומות בארה"ב מרעידות את העולם והתקשורת מרבה לעסוק במתח הבין גזעי באמריקה. אך בניגוד לרושם שניתן לקבל מדיווחי התקשורת, הרוב המוחלט מקרב הנרצחים השחורים באמריקה מוצאים את מותם מידי שנה, לא מידיהם של שוטרים לבנים גזענים, כי אם מידיהם של גברים אפרו-אמריקנים אחרים (black-on-black crime). לפי נתוני הבולשת הפדרלית (FBI) לשנת 2018, 89% מהנרצחים האפרו-אמריקאים מצאו את מותם מידי שחורים, ו-82% מהקורבנות של רוצחים אפרו-אמריקאים היו שחורים. למרות ששיעורה של הקהילה השחורה באוכלוסייה האמריקאית אינו עולה על 13%, אזרחים אפרו-אמריקנים היו אחראיים לקרוב ל-55% ממקרי הרצח המפוענחים בשנה 2018.

זאת טרגדיה פשוט נוראית שכמעט ולא מקבלת ביטוי בשיח הציבורי, לא האמריקאי ולא העולמי.

בשנת 1965, 24% מהילדים האפרו-אמריקנים נולדו למשפחה מפורקת וגדלו ללא נוכחותו הקבועה של אב בבית. בשנת 1990 השיעור זינק ל-65%. המשמעות? רוב הילדים השחורים בארה"ב מעולם לא זכו לגדול למשפחה המורכבות משני הורים מתפקדים; הישגיהם החינוכיים-אקדמיים של אפרו-אמריקאים נמוכים אפילו מאלו של מהגרים טריים שהאנגלית איננה שפת האם שלהם; ואחוז נתמכי הסעד בשירותי הרווחה בקרב שחורים גבוה פי שלוש, לפי חלק מההערכות, מאחוז הנתמכים הלבנים.

את כל הקשיים החברתיים הללו, ועוד נוספים מהן סובלת הקהילה האפרו-אמריקנית, מכנה פרופסור גלן לאורי, כלכלן שחור מאוניברסיטת בראון, כ"אויבם המוכחש מבפנים" של הקהילה האפרו-אמריקאית. מדובר באויב, שכן התופעות הללו פוגעות פגיעה ממשית בשלמותם, חייהם ורווחתם של שחורים (ובמיוחד בילדים שחורים). מדובר ב"אויב מוכחש", שכן גורמים רבי השפעה מקרב הקהילה השחורה, אך גם בקרב השמאל האמריקאי הפרוגרסיבי הלבן, עושים הכל בכדי להכחיש את ההבחנות הללו, ולהשתיק את הדיון הציבורי בהן, שכן אין הן עולות בקנה אחד עם נרטיב העליונות הלבנה והגזענות המערכתית שממנה סובלת לכאורה ארצות הברית.

לשמאל הרדיקלי נוח אמנם לתלות את האשמה במצבה של הקהילה האפרו-אמריקאית באמריקה הלבנה, ובה לבדה, ולעצום את עיניה בנוגע לקשיים החברתיים שרווחים בקהילה האפרו-אמריקאית עצמה.

ואולם לאורי וחוקרים אחרים מתעקשים להצביע על כך שהדרך לשוויון חברתי לא עוברת רק על ידי ביטולה של גזענות לבנה, ולו מפני שמדובר רק בצדו האחד של המטבע. השתלבות מלאה במרקם החיים האמריקאי והשגתו של שוויון חברתי אמיתי, מצריכים שינוי יסודיים בתוך הקהילה האפרו-אמריקאית עצמה, שינוי שלא יוכל לצאת אל הפועל ללא הכרה כנה בבעיות הפנימיות הללו.

לאורי עומד על כך שהקהילה האפרו-אמריקאית צריכה לעסוק פחות בחיפוש גזענות לבנה מבחוץ, ויותר בזיהוי דפוסי התנהגות שיוצרים קשיים מבפנים ולהילחם בהם, שכן הדפוסים הללו מקשים על אחיהם, בניהם וחבריהם, לממש את הפוטנציאל שלהם כבני אדם.

חשוב לומר, לאורי לא מכחיש את קיומו של אויב מבחוץ. יש מי שתומכים בתפיסות כמו "עליונות לבנה באמריקה", ואמריקאים רבים מדי מחזיקים עדיין בדעות קדומות כלפי שחורים. באותו האופן, לעובדות היסטוריות ולהסדרים מוסדיים פגומים ישנה השפעה שלילית לא אחת על קהילות שונות, ביניהן על הקהילה השחורה. לאורי ודומיו בהחלט מוכנים לתמוך בשורה של רפורמות, למשל בתחום החינוך, שיוכלו להטיב עם מצבם של שחורים רבים. אבל המסר שלו ושל מבקרים שמרנים רבים אחרים הוא חד משמעי: העבדות באמריקה חלפה מהעולם, וכמוה גם הסגרגציה הגזעית. ברמה החוקית מזה שנים השחורים בארצות הברית אינם סובלים מאפליה, וגם האקלים החברתי-תקשורתי רואה בעין שלילית כל ביטוי של גזענות חברתית. לכן, נכון לעשור השני של שנות האלפיים, משקלו של האויב מבחוץ, שעדיין קיים, הוא פחות בהרבה ממשקלו של האויב המוכחש מבפנים.

המסר של לאורי לאחיו האפרו-אמריקנים הוא קשה, אך עם זאת ברור: אף אחד לא בא להציל אותם, ושום גורם מבחוץ לא יכול לגאול אותם מבעיות העומק מהן רבים מהם סובלים. גם ניצחון דמוקרטי בבחירות לא יפתור את הבעיות הקשות הללו. גם הוצאה של מיליארדי דולרים מכספי המדינה לא תשיג את המטרה המבוקשת. רק שינוי פנימי משמעותי ברמה התרבותית והחברתית בהובלתם של מנהיגים רוחניים, אינטלקטואלים ומעצבי דעת קהל מתוך הקהילה האפרו-אמריקאית, יוכל לסייע.

כשאמריקה עולה בימים אלו באש, כדאי לזכור שהבעיה הגזעית-חברתית ממנה היא סובלת מורכבת יותר מהדימוי הרווח שלו היא זוכה בתקשורת. כדאי לזכור במיוחד כי הפיכת המשטרה לשעיר לעזאזל לא תטיב ולא תפתור את בעיותיהם של האפרו-אמריקאים.

על השחורים באמריקה, כותב לאורי, לשאול את עצמם מה הם חייבים לילדיהם ואיש לרעהו, ואיזו התנהגות אישית וחברתית נובעת מן ההכרה הזו. העתיד של הקהילה השחורה באמריקה מצוי בסופו של דבר בידיה שלה. 

הכותב הוא דוקטור להיסטוריה אמריקאית ועמית מחקר בקרן תקווה

צרו איתנו קשר *5988