בסחנין, רק מי שיש לו מזומן יכול לשרוד את הקורונה הכלכלית

העיר התחילה לחזור לחיים רגילים בימים האחרונים, אבל השגרה עדיין רחוקה • הצרכנים לא רצים לפקוד את העסקים ואת המסעדות הפתוחות ותנופת הפיתוח שאפיינה את העיר בשנים האחרונות עלולה להיעצר • כתבי "גלובס" במסע לפריפריה מוכת האבטלה, פרויקט מיוחד

טקסט זה הינו חלק מפרויקט מיוחד של "גלובס" שבמסגרתו יצאו כתבי העיתון למסע מיוחד בין ערי פריפריה, מרביתן מוכות אבטלה, בניסיון להתחקות אחר השלכות הקורונה הכלכלית. בשבוע האחרון ביקרנו (מדרום לצפון) באילת, דימונה, ערד, בית שמש, רמלה, סחנין וטבריה. אלו הסיפורים של הערים והאנשים שהיו בין הראשונים להיפגע ועשויים להיות האחרונים להתאושש.

רחוב אל-ג’ליל, הרחוב הראשי של העיר סחנין. ממבט ראשון מבעד לשמשת הרכב נראה כאילו המגפה לא הגיעה לעיר, ואם כן, היא חלפה כלא הייתה. הכבישים עמוסים, החנויות פתוחות, פועלי הבניין באתרים הרבים בעיר עובדים במרץ ורק אחרי כמה שעות בעיר נמצא בסך הכול אדם אחד עם מסכה על הפנים. חנויות ריקות שמוצעות להשכרה אין כמעט בכלל. אבל זו רק חלק מהתמונה כפי שנראה בהמשך.

מרכז קניות בסחנין / צילום: פאול אורלייב
 מרכז קניות בסחנין / צילום: פאול אורלייב

סחנין שנמצאת בגליל התחתון, דרומית לכרמיאל וצפונית-מזרחית לשפרעם, מונה כ-32 אלף תושבים, 94% מהם מוסלמים. מדובר בעיר סואנת ושופעת ברשתות קמעונאות גדולות, כמו קסטרו, פוקס על שלל מותגיה, פיצה האט ועוד, ואפשר למצוא בה הכול מהכול. החל מדוכני אוכל פשוטים, חנויות ממתקים מסורתיים, המבורגרים בעשרה שקלים וחנויות בגדים זולות ועד למסעדות שף ומותגי יוקרה.

בכניסה לעיר פגשתי את מונדר ח’לאיילה, יליד העיר בשנות ה-40 לחייו. ח’לאיילה הוא דמות חברתית בולטת בעיר ודובר מועדון הכדורגל בני סחנין, אחד מסמליה הבולטים ביותר של העיר. קבענו מראש והוא הבטיח להציג ל"גלובס" את העיר, וממש לא רק מהזווית של הכדורגל.

מונדר ח'לאיילה, דובר מועדון הכדורגל / צילום: בר לביא, גלובס
 מונדר ח'לאיילה, דובר מועדון הכדורגל / צילום: בר לביא, גלובס

היעד הראשון היה מסעדת "ורנדה" בעיר. בזמן שחיכינו שיצטרף אלינו סאמי ח’לאיילה, בעל הבית של המסעדה, שוחחנו על ההתמודדות עם מגפת הקורונה ועם המצב הכלכלי, וכמובן שעל פוליטיקה וכדורגל. על החיים עצמם. התברר שח’לאיילה הוא בכלל משורר שמאוהב בספרות העברית. את תפקידו בכדורגל הוא מבצע בהתנדבות.

"הקורונה פגעה בנו קשה", הוא אומר. "הכול חזר לשגרה מלאה רק בימים האחרונים. תושבי העיר מאוד הקפידו על ההנחיות, וזה לא היה פשוט בכלל עבורנו. היום כמעט כולם חזרו לשגרה מלאה, חוץ ממי שנמצא בסיכון וצריך לשמור על עצמו".

סאמי ח’לאיילה, בעלים של מסגדת ורנדה שבסחנין / צילום: בר לביא, גלובס
 סאמי ח’לאיילה, בעלים של מסגדת ורנדה שבסחנין / צילום: בר לביא, גלובס

ומה לגבי חתונות ואירועים - האם בעיר הקפידו על ההנחיות גם בפן הזה ומה להערכתו יקרה החל משבוע הבא, כאשר מותר יהיה לקיים אירועים, אבל תחת מגבלות. "אנחנו נצמדים להנחיות. גם עכשיו, כשנוכל לקיים אירועים של עד 250 איש בלבד, אני מאמין שאנשים יעמדו בזה".

איך הם התמודדו ועדיין מתמודדים עם המשבר? לח’לאיילה יש הסבר מרתק. "כשמדברים על ‘חמולות’ בדרך כלל אנשים חושבים על דברים שליליים. אבל אצלנו בעיר לקהילתיות יש תפקיד מרכזי. אנשים תמכו אחד בשני כמעט בכל דבר - בכסף, בתרופות, באוכל ועוד. אצלנו משתמשים בחמולות כדי לדכא אלימות ולא כדי לעודד אותה".

מסעדות ריקות: אספרסו, כדורגל ובנקים שמערימים קשיים

המשכנו לחכות לסאמי ודיברנו גם קצת על כדורגל. רוב השולחנות מסביבנו במסעדה הגדולה היו ריקים, למעט כמה שולחנות של נערות צעירות שעישנו נרגילה וצחקקו. ברקע התנגנה מוזיקת ג’אז. בשלב זה הצטרף סאמי, בעל המסעדה. על כוס אספרסו, סאמי סיפר על התקופה הקשה. "יש לי כמה עסקים פה בעיר מעבר למסעדה, ונאלצתי לסגור את כולם ולהוציא את העובדים לחל"ת. כשפתחנו מחדש החזרתי אותם למרות שהעבודה לא חזרה לאותה רמה. אין מה לעשות, צריך לדאוג להם".

ואכן, למרות שמדובר היה בשעות הצהריים, המסעדה עמדה כמעט ריקה, וכך גם החנות הצמודה שבה הוא מוכר מגוון רחב של מוצרים לבית. "הבן שלי לומד בסין והבת שלי לומדת מדעי המוח באיטליה, והייתי צריך להחזיר את שניהם לארץ. אשתי עובדת במערכת החינוך. זה אירוע לא פשוט. היינו צריכים לפתוח רזרבות".

סאמי מתאר שמאז תקופת הסגר הוא מתמודד עם מצוקה תזרימית. "בעל הבית לא ויתר לי על שקל למרות שהיינו סגורים. בלי עזרה של המדינה אי-אפשר, אבל הבנקים לא היו מוכנים לשמוע על לתת לי הלוואה בערבות מדינה. הם מתרחקים ממסעדות כמו מאש, זה ענף מסוכן עבורם. אפילו לעסקים האחרים שלי הם לא היו מוכנים לתת לי אשראי, כי יש לי מסעדה והם חוששים שהיא תיפול ותביא לתגובת שרשרת".

מצפה על העיר סחנין / צילום: פאול אורלייב
 מצפה על העיר סחנין / צילום: פאול אורלייב

פוליטיקה: מראש העירייה ועד לרשימה המשותפת

הוא מוסיף כי נגמר העידן שבו ספקים מוכנים לקבל תשלומים בשיטת "שוטף פלוס", ורק מי שיש לו מזומן יכול לשרוד. "אחת הבעיות אצלנו היא שאנשים כמעט שלא משדרים חולשה גם שהם חלשים. רק כשבנאדם נופל מבינים את הבור העמוק שהיה בו", הוא אומר. שתינו כוס מיץ תפוזים ונפרדנו לשלום.

התחנה הבאה הייתה לשכת ראש העירייה. בדרך עברנו לדבר קצת על פוליטיקה ועל התמורות שחלו בשנים האחרונות במגזר הערבי. "אנשים פה מאוד מעורבים פוליטית, ואפשר לראות את זה בשיעור ההשתתפות בבחירות האחרונות", אומר ח’לאיילה. הוא מדייק. בבחירות לכנסת ה-23, שיעור ההצבעה בעיר עמד על כמעט 80%, הרבה יותר משיעור ההצבעה הכללי. 97% מהקולות הלכו לרשימה הערבית המשותפת.

מה מניע אותם? לח’לאיילה הסבר משלו: "מאז האביב הערבי ומלחמות האזרחים קרה משהו, אנשים יותר מתעניינים בחיי היום-יום ופחות בסוגיות, כמו הרשות הפלסטינית. לפני הכול, אנשים רוצים לחיות טוב, להתפרנס בכבוד ובלי גזענות".

בניין העירייה הוא מבנה עגול ומעוצב. עלינו ללשכתו העמוסה של ראש העירייה ד"ר ספואת אבו-ריא. על כוס קפה נוספת, התיישבנו לשיחה קצרה. "מאוד חשובה לנו האינטראקציה בין התושבים והעסקים לבין העירייה", אומר ראש העירייה. "אנחנו בונים מערך משותף כדי להחזיר את הגלגל לאחור". לדבריו, המטרה היא למנף את המשבר הזה כדי לקדם את העיר. "אין כרגע תיירות חוץ, אנשים לא טסים לחו"ל. אנחנו רוצים לארח פה הרבה אנשים".

ד"ר ספואת אבו ריא, ראש עיריית סחנין / צילום: בר לביא, גלובס
 ד"ר ספואת אבו ריא, ראש עיריית סחנין / צילום: בר לביא, גלובס

האם הוא מרגיש שהעיר חוזרת לשגרה שלפני הקורונה ומתגאה באופן שבו העייריה ניהלה את המשבר? "היינו מהראשונים שהטלנו את ההגבלות כשהיה צורך בכך, ואנחנו גם היינו מהראשונים ששחררנו. יש לנו חזרה די טובה לשגרה ואני חושב שאנחנו במקום די טוב".

אבו-ריא התייחס גם לפערים בין ערבים ליהודים במדינת ישראל, ומה צריך לעשות כדי לצמצם אותו. "בחברה הערבית יש פוטנציאל, אבל בתור רשויות אנחנו לא יכולים לממש אותו בלי עזרה משמעותית מהממשלה. לדוגמה, כדי להקים אזורי תעשייה ומתחמי תעסוקה אנחנו זקוקים לאישורי תכנון ממשרדי הממשלה. יש בחברה הערבית, ובסחנין בפרט, המון אקדמאים, צעירות וצעירים, ואם נממש את הפוטנציאל שיש להם המדינה כולה תרוויח".

מה אתה חושב על האלימות בחברה הערבית? רק לאחרונה היינו עדים למקרים חמורים במיוחד.

"האלימות היא אחד התסמינים של הקושי שלנו. ככל שהחברה תהיה בריאה יותר ובמצב סוציו-אקונומי טוב יותר, אין לי ספק שגם האלימות תפחת. אני לא מסיר אחריות וחלק אכן תלוי בנו, אבל חלק גדול תלוי בממסד. אנחנו צריכים לשלב ידיים כדי להגיע למקום הרבה יותר טוב עבור כולנו".

ואכן כשמסתכלים על הנתונים, יש צדק מסוים בדבריו של ראש העירייה. על פי נתוני הביטוח הלאומי, השכר הממוצע בעיר נמוך בכמעט 3,000 שקל מהממוצע הארצי, ובמדד החברתי-כלכלי היא זוכה לדירוג 3 בלבד מתוך 10.

מצב כלכלי: חזרה לשגרה? בעלי העסקים חושבים אחרת

ביציאה מבניין העירייה פגשנו את סלאח גנאים, קבלן מיזוג שמיודד עם ח’לאיילה. שאלתי אותו אם באמת השגרה חזרה, והתשובה הייתה חד-משמעית - "לא". הוא מספר, כי "העסקים אמנם נפתחו, אבל לאנשים אין כסף. הצ’קים חוזרים אחד אחרי השני. אני לא מאשים את האנשים, הם צריכים לבחור בין לשלם לי לבין להביא אוכל לשולחן, והבחירה ברורה".

בשלב זה נפרדתי מח’לאיילה, והמשכתי להסתובב, עד שהגעתי למסעדת שף איטלקית בשם סן מרצנו. המסעדה שנפתחה רק בשנה שעברה מוקפדת מאוד וניכר שהושקע בה כסף רב. למרות התפריט העשיר, המנות המזמינות וחומרי הגלם המיובאים שנמצאים על המדפים ומקשטים את המסעדה, המקום עומד כמעט ריק לחלוטין.

אחמד אבו-יונס, אחד השותפים במסעדה, מספר "פתחנו כמה חודשים לפני הקורונה, אנחנו עסק חדש. המשבר הזה היה קשה מאוד עבורנו. נאלצנו לזרוק המון אוכל. פינינו את כל המקררים כי הכול התקלקל. השקענו המון כסף במקום הזה ועכשיו אין לנו מאיפה לשלם את השכירות. סכום רציני מאוד. אף אחד לא מוכן לוותר".

אחמד אבו יונס, מסעדת סן מרצנו / צילום: בר לביא, גלובס
 אחמד אבו יונס, מסעדת סן מרצנו / צילום: בר לביא, גלובס

מתי פתחתם מחדש ומה קרה מאז?
"פתחנו ביום הראשון שיכולנו, ב-27 במאי, אבל הקהל חוזר הקצב איטי מאוד. אנחנו אפילו לא מכסים את השכר של הפועלים. זה עוד לפני עלויות של שכירות וחומרי גלם. השקענו המון במסעדה הזו, גם כסף וגם עבדנו בעצמנו".

ניסיתם לקבל מהמדינה מענקים או הלוואות?
"אפילו אגורה לא קיבלנו. אנחנו חדשים בשוק ולכן אנחנו לא עומדים בקריטריונים ולא זכאים".

רחובות העיר: חשדנות, חנויות ריקות וכנאפה

הסיפור של אבו־יונס ומסעדת סן מרצנו הוא אמנם הסיפור שלו, אבל הוא מאפיין עסקים רבים. הם כביכול חזרו לעבודה, אבל ברוב היום עומדים הם ריקים לחלוטין. כך גם החנויות של הרשתות הגדולות בעיר.

המשכתי להסתובב ברחוב הראשי תוך שאני מצלם בטלפון הנייד חנויות. בשלב מסוים ניגשו אלי אדם מבוגר ונער צעיר, ושאלו מדוע צילמתי אותם. וזו לא הפעם היחידה שזה קרה. בעודי חוזר לרכב, מגיח מאחורי מישהו ושם יד על הדלת בצורה מאיימת. "למה צילמת", שאל. דיברנו קצת, וברגע שהבין שאני לא מאחת הרשויות נרגעו הרוחות.

מאפיית אבו אלנמר / צילום: פאול אורלייב
 מאפיית אבו אלנמר / צילום: פאול אורלייב

בשיחות האלה לומדים שתושבי העיר חשדנים כלפי הרשויות. "אף אחד לא אוהב שמצלמים אותו ואת העסק שלו בלי שהוא יודע למה", הסביר אחד מבעלי החנויות. "תבין משהו, יש כאלה שעובדים במזומן, לא לכולם יש תלוש שכר. הם לא רוצים שיידעו מזה. האנשים האלה נפגעו הכי קשה מהמשבר, כי מצד אחד הם איבדו את העבודה ומצד שני לא היו זכאים לדמי אבטלה".

רגע לפני החזרה למרכז אחד הסוחרים המליץ לעבור בממתקי אל-וליד. "כנאפה כזה לא אכלת בחיים", אמר. והתוצאה לא אכזבה. תמורת 10 שקלים בלבד קיבלתי שלוש חתיכות מרשימות של שיערות כתומות רכות עם גבינה חמימה שחוסלו בתוך דקות.

בשורה התחתונה, סחנין עיר מרשימה שחוותה התפתחות גדולה בשנים האחרונות. זה בא לידי ביטוי ברחובות הנקיים, בבנייה המודרנית שרואים בכל פינה, בעסקים המגוונים ובגישה הבריאה של התושבים. ניתן רק לקוות שכמו שאמר ראש העירייה אבו-ריא, הקורונה תהיה הזמנות לקפיצת מדרגה נוספת ולא תגרור את העיר לאחור. 

סחנין

תושבים: 32 אלף / אשכול סוציו-אקונומי: 3 / שכר חודשי ממוצע (ברוטו): 7,744 שקל
שכר חודשי ממוצע ארצי (ברוטו): 10,593 שקל / מספר חולי קורונה: 17 (משרד הבריאות, חולים מאומתים נכון ל־9.6.20) / תמיכה ממשלתית ב־2020: 25.1 מיליון שקל / שיעור אבטלה באפריל 2019: 9.1% / שיעור אבטלה בשיא המשבר: 34.6% - גידול: 280% / ממוצע ארצי: 26%