כשרה"מ והיועמ"ש עושים יד אחת נגד האינטרס הציבורי לחשיפת מידע

אנחנו חיים בעידן של אובדן הפרטיות. במודע ושלא במודע, אנחנו מקריבים את הפרטיות שלנו בכל שיתוף ברשתות החברתיות, בכל גלישה לאתר קניות, ובכל רכישה באינטרנט. הפרטיות שלנו נפגעת גם כשאנחנו מסתובבים ברחובות או הולכים למקום העבודה, ומצלמות האבטחה בולשות אחרינו.

ואחרי כל אלה, גם שאריות הפרטיות שעוד נותרו לכל אחד מאיתנו, הולכות ונשחקות, הולכות ונעלמות בימי הקורונה. בימים שבהם הממשלה, הכנסת והמדינה מאפשרות לגופי הביטחון לעקוב אחרינו באמצעים טכנולוגיים מתוחכמים. לטובתן, נציין כי ביום רביעי האחרון עוגנה סמכות השב"כ לעקוב אחרינו בחוק ("האיכון הסלולרי"), שצומצמה לתנאים מסוימים, כדרישת בג"ץ.

מי שמוביל את מדיניות הממשלה בכלל ואת ההחלטות על המעקבים, הוא ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, והוא עושה זאת בתקווה שהאיכונים יסייעו למיגור המגפה. וזה מעניין, כי באותו הזמן שבו נתניהו מוביל מהלכים שפוגעים קשות בזכות לפרטיות של כל אחד מאיתנו (שוב, למטרה ראויה), מנהל נתניהו מאבק משפטי עקרוני על הזכות לפרטיות שלו, ושל עובדי ציבור אחרים.

האיזון בין זכות המידע לפרטיות

המאבק המשפטי שמנהל נתניהו נעשה באמצעות הליך של דיון נוסף בבית המשפט העליון, בפסק הדין שנתנו השופטים מני מזוז, אורי שהם וניל הנדל, באוגוסט 2017. שלושת השופטים פסקו, כי על ראש הממשלה להעביר לעיתונאי רביב דרוקר תיעוד של מועדי שיחות הטלפון שנערכו בינו לבין בעלי העיתון "ישראל היום", שלדון אדלסון, והעורך הראשי שלו דאז, עמוס רגב, בשלוש השנים שבין פברואר 2012 לפברואר 2015.

בפסק הדין נקבע, כי "הפגיעה בפרטיות (של נתניהו) במקרה זה היא שולית... ומאידך כי האינטרס הציבורי בחשיפת המידע הוא בעל משקל משמעותי, כך שתוצאת איזון האינטרסים בענייננו היא ברורה ומובהקת".

בתחילה, נתניהו התמהמה מעט עם העברת הנתונים בהתאם להחלטת בית המשפט. אך בהמשך העביר אותם. מפירוט השיחות שהעביר נתניהו עלה, כי הקשר שלו עם שני ראשי העיתון "ישראל היום" הנחשב למקורב אליו, היה אינטנסיבי, וכי כל אחד מהשניים קיים איתו בממוצע כמה עשרות שיחות בשנה, בתקופה הרלוונטית.

למרות שכבר העביר את פירוט השיחות ביקש נתניהו מביהמ"ש העליון, לקיים דיון עקרוני בהרכב מורחב של שבעה שופטים בסוגיה. והעליון נעתר לבקשה. במסגרת הדיון הנוסף, יצטרכו השופטים לקבוע מהו האיזון הנכון והראוי בין זכות הציבור למידע, המעוגנת בחוק חופש המידע, לבין הזכות לפרטיות, המעוגנת בחוק הגנת הפרטיות.

עמדת היועמ"ש תואמת לעמדת רה"מ

לאחרונה, ביקשה "התנועה לחופש המידע" משופטי העליון לצרף אותה לדיון כ"ידידת בית המשפט". האינטרס הציבורי מחייב את קבלת בקשת הצירוף, שכן "התנועה לחופש המידע" היא אחד הגופים המקצועיים והוותיקים שכל עיסוקה בקידום ערכים של שקיפות ושימוש בחוק חופש המידע. גילוי נאות ורלוונטי - דרוקר הוא מייסד התנועה.

מטבע הדברים, ייתכן שעמדת התנועה שנכתבה ע"י עו"ד איה מרקביץ’, בסיועה של עו"ד יערה וינקלר-שליט, זהה לעמדתו של דרוקר. כלומר, שיש להותיר על כנו את פסה"ד של מזוז, הנדל, ושהם, ולדחות את עמדתו של נתניהו.

הדבר המעניין והמפתיע ביותר בבקשת "התנועה לחופש המידע" בתיק נתניהו-דרוקר, הוא - הביקורת החריפה מאוד שלה על עמדת היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, בתיק הזה. בזמן שנתניהו מסמן את מנדלבליט כאויבו הגדול, וכמי ש"תפר" לו תיק פלילי, טוענת התנועה כי קיים חשש שהעמדה המקצועית שהגיש היועמ"ש בתיק נתניהו-דרוקר, הושפעה מכך שנתניהו הוא בעל הדין.

התנועה טוענת, כי היועמ"ש שינה את עמדתו בסוגיה שתידון בדיון הנוסף, רק משום שמדובר בתיק שבו מעורב ראש הממשלה, וכי קיים חשש שהיועמ"ש פעל מתוך שיקולים זרים של טובת נתניהו כשגיבש את עמדתו.

עמדת היועמ"ש, התואמת במידה רבה את עמדת נתניהו, היא - שלרשות ציבורית אסור למסור מידע שעלול לפגוע בפרטיותו של אדם, אף אם יש בו עניין לציבור, ורק ביהמ"ש מוסמך לאזן בין חופש המידע להגנת הפרטיות. ובמילים אחרות, לשיטת היועמ"ש מעתה כל בקשה לקבלת מידע מרשות ציבורית על נושאים שיש בהם פוטנציאל לפגיעה בפרטיות, תצטרך להגיע לדיון בביהמ"ש.

גושפנקה להסתרת תהליכי קבלת החלטות

התנועה טוענת, ובצדק, שמדובר בעמדה שמתעלמת מסעיפי חוק קיימים וסותרת סעיפי חוק אחרים, שמהם עולה בבירור כי רשות ציבורית מחויבת להפעיל שיקול דעת גם בבואה לבחון בקשת מידע שנוגעת למידע הנחזה ל"פרטי".

עמדת היועץ גם סותרת את ההלכה, שלפיה כדי שסירוב לבקשת מידע יעמוד במבחן הסבירות, על הרשות הציבורית לאתר את מכלול השיקולים הרלוונטיים ולאזן ביניהם. רשות לא יכולה להיתלות בעילה של פגיעה בפרטיות בלבד, בלי להוסיף ולבחון את עוצמת הפגיעה בשים לב לרגישות המידע; ומנגד, את חשיבות חשיפתו עבור הציבור.

וכפי שכותבת התנועה לחופש המידע: "קבלת עמדת היועץ תאלץ מבקשי מידע להגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בכל עימות בין זכותם למידע לזכות לפרטיות, ולשאת בעלויות הבלתי-מבוטלות שכרוכות בה. מדובר בחסם קיצוני שבהכרח יוביל לצמצום דרמטי של היקף המידע הציבורי שייחשף לעין הציבור".

תוצאה מדאיגה במיוחד שעלולה להתרחש אם ביהמ"ש יקבל את עמדת היועמ"ש, בדיון הנוסף בתיק נתניהו-דרוקר, תהיה הפיכת הזכות לפרטיות ל"מפלטו של הנבל". לטענת התנועה, "אי-דחייתה של עמדת היועמ"ש החדשה, היא מתן גושפנקה לשימוש לרעה בסייג הפגיעה בפרטיות לשם הסתרת תהליכי קבלת החלטות ושאר סוגי מידע ציבורי שלגילויו נודע ערך ציבורי או אישי רב, אלא שחשיפתו אינה מחמיאה לרשות, לצדדי ג’, לנבחרי הציבור, או לפקידיו".

במילים אחרות, המשמעות הפרקטית של קבלת עמדת היועמ"ש, עלולה להיות שרשויות ציבוריות לעולם לא יעבירו לציבור מידע, בנימוק שיש בהעברתו פוטנציאל של פגיעה בפרטיות, והן יעדיפו תמיד להעביר את תפוח האדמה הלוהט לפתחו של ביהמ"ש.
את בקשתה, מסכמת התנועה לחופש המידע באמירה הקשה, כי "20 שנה ויותר לאחר חקיקת חוק חופש המידע, מבצעת הממשלה ‘סיבוב פרסה’: במקום לפרסם מידע ציבורי באופן יזום, ולחתור אחר דרכים וכלים למימוש מהפכת השקיפות באופן היעיל והנגיש ביותר, צפויה עמדת היועמ"ש להביא לסגירת דלתות שנפתחו בעמל רב".

ונזכיר, כי בפתח משפטו הפלילי, ב-24 במאי 2020, התייצב רה"מ נתניהו מול מצלמות התקשורת ותקף קשות את היועמ"ש. נתניהו טען, שמנדלבליט פועל ממניעים מושחתים ואמר: "האם לוחצים עליו? האם יש לו משהו להסתיר? האם המשהו הזה זה אותן קלטות סודיות? מי יודע. לכן אני דורש לפרסם כאן עכשיו את כל הקלטות של היועץ, כי אין מחטא טוב יותר כאור השמש".

וזה די אירוני, כשחושבים על כך שגם נתניהו וגם היועמ"ש מנהלים בבית המשפט העליון הליך משפטי שעלול להביא לצמצום אורה של השמש; והכול, בטיעון של הגנה על הפרטיות.