הסיפור האמיתי מאחורי המהומות בארה״ב אינו הגזענות, אלא מאבק בין דורי

המהומות בארה"ב לא פרצו בשל גזענות אלא בעקבות מאבק בין שתי תפיסות עולם שמחלקות כיום את העולם: שמירה על העולם הישן שאותה הנשיא טראמפ מייצג או צעידה אל עבר עולם חדש ונאור אותו מייצגת הרבה פעמים התקשורת החופשית

שלט קמפיין הבחירות של טראמפ באיצטדיון בארה"ב / צילום: Brynn Anderson, Associated Press
שלט קמפיין הבחירות של טראמפ באיצטדיון בארה"ב / צילום: Brynn Anderson, Associated Press

אף שהפרסומים בתקשורת טוענים שהמהומות בארצות הברית פרצו בשל גזענות, אי שוויון והפליה, אין זה כך. אומנם הסרטון שבו נראה שוטר לבן במיניאפוליס חונק למוות את ג’ורג’ פלויד, היה הטריגר למחאות האלימות, אך הפליה אינה הסיפור האמיתי פה, היא סיפור הכיסוי.

המאבק האמיתי הוא בין דורי: בין העולם הישן לעולם החדש. בין me too להטרדות מיניות, בין מי שמאמין במשבר האקלים למי שטוען שמדובר בקונספירציה, בין אלו שהשינוי מאיים עליהם לאלו המחבקים אותו. זה מאבק שבתקופה הקרובה יתפשט לכל העולם. עידן דונלד טראמפ מקצין את הזהויות. חלקים רבים מהדור הצעיר בארה"ב סבורים שהמודל והשיטה כבר לא עובדים. אמריקה מפולגת מאי פעם. הסולידריות והגאווה שהיו הדבק ומקור עוצמתה הולכות ומתפוררות.

תקופת ברק אובמה סימלה לאמריקאים רבים הבטחה לעתיד חדש, שוויוני והוגן יותר. עתיד של קבלת האחר, השונה, שייצג את הרוח העכשווית של הדור הצעיר. מנגד, תקופת טראמפ מייצגת את העבר, ניסיונות להיאחז בתקופה שחלפה מהעולם.
קמפיין הבחירות של טראמפ התבסס על שיווק נוסטלגיה: "נהפוך את אמריקה לנהדרת שוב". אמירה שהתיישבה היטב על הבלבול ותחושות חוסר האונים של כל המתנגדים לשינוי, כל השייכים לדור הישן, שחשו שה"פוליטקלי קורקט" השתלט להם על המדינה. טראמפ הצליח למנף בהצלחה את כאבם.

נבהיר, שכאבם של אלו שבחרו בטראמפ אינו נובע מהתנגדות לשינוי כשלעצמו, אלא מהתנגדות לעולם החדש, לכך שאין יותר טוב ורע, שחור ולבן. כלומר, התנגדות לכך שאין יותר אמת או עוגנים להיתלות בהם. ההגדרה העצמית והזהות של אמריקה כמנהיגת העולם החופשי, כבר לא ברורה והמודל האמריקאי המייצג את הקפיטליזם הנאור, את ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, זה שחרת על דגלו את הרעיון שלפיו אם תעבדו קשה - תצליחו, והכלכלה כולה תשגשג. והנה, המודל שאנחנו כל  כך אוהבים להעריץ, הולך ומתמוטט לנגד עיניהם. העוגנים שנתפסו כבלתי מעורערים, נשמטו. במציאות כזו, אנשים משוועים למי שיכול לספק להם תשובות ברורות ומוחצות.

אחד המייצגים הבולטים של ההתנגדות לשינוי, ולתמיכה בשמרנות, הוא פרופ’ ג’ורדן פיטרסון, שהפך לפופולרי אחרי שהתנגד בפומבי לחוק שמחייב לכנות אדם בהתאם לכינוי המגדרי שהוא בוחר לעצמו. זה קרה כאשר בקנדה עבר "חוק C16" המחייב לכנות טרנסג’נדרים בכינוי הגוף שיבחרו בו.

פיטרסון הסביר, שהוא לא יסכים שיכתיבו לו איך לדבר. סירוב שמסמל התנגדות ל"פוליטיקלי קורקט". לאנשים רבים נתפסים שני האישים, פיטרסון וטראמפ, כאי של שפיות, כאלו שדוגלים בעשיית סדר בעולם נטול הערכים, המטורף והכאוטי של המאה ה-21. הצלחתם מעידה על צמא לדמות אב סמכותית, שתעשה סדר ותביא קץ ל"מוסרנות והצביעות המזויפת" שפשתה בעולם.

שניהם אמרו למעריציהם בשפה ברורה מה נדרש לעשות, למה הם יכולים לקוות, וממה עליהם להימנע. הם לא חוששים להטיף מוסר, לתת הוראות, ולקבוע קביעות נחרצות על החיים, היקום וכל השאר. שניהם נטולי ספקות וסימני שאלה, ולכן מתקבלים באהדה על ידי המונים באוכלוסייה, שחשים אבודים. זהו בעצם המאבק האמיתי היום. מאבק בין העולם החדש לישן. בין העולם החדש המלא סימני שאלה לעולם הישן המלא סימני קריאה.

מעניין, שרוב התקשורת לקחה צד גורף במאבק, ולא בכדי. מבחינתה, מדובר בקונפליקט של "להיות או לחדול". טראמפ, שהשתלחותו בתקשורת הפכה לשגרה, שהכריז כבר בתחילת כהונתו על מאבק בתקשורת וקרא לה "האויב של העם האמריקאי", הצליח לצייר עבור האמריקאים קו ברור ובלתי מעורער בין הבית הלבן, הממשל, לבין התקשורת. הנשיא הגדיר את המדיה כ"אופוזיציה" לממשלו, כ"פייק-ניוז", ויצר הבחנה בין הטובים לרעים. טראמפ הכריז על מלחמת תרבות, ועושה הכול להקצנת הזהויות.

מי שתומך בו, חייב גם לשנוא את התקשורת. אין פה אמצע, אין שביל ביניים. מבחינתו, הכול שחור או לבן. זו הסיבה שהתקשורת התייצבה פה אחד (כמעט) בעד המחאה. היא מבינה שאם טראמפ יצליח להשליט סדר, ולנטרל את המאבק - זה יהיה ניצחון של העולם הישן, המתעלם מהקדמה ומהנאורות. מכך שהעולם השתנה לבלי שוב, והכלכלה הופכת לשיתופית יותר, ולפחות לאומנית.

טראמפ והתקשורת מבינים שהמאבק הזה חייב להיות מוכרע בצורה ברורה. אנחנו מצויים בישורת האחרונה. לכן, התקשורת נוקטת כל צעד אפשרי להבעת תמיכה במאבק. היא יודעת, שאם המאבק ילך ויתעצם ויתפשט בעולם, יהיה סיכוי לעולם החדש הערכי יותר. זה שמייצג ערכים של חופש וזכויות אזרח, רב תרבותיות, שוויון זכויות לכול, קבלת האחר באשר הוא.

אנחנו מצויים בצומת, שיש בו הזדמנות חד פעמית להכריע לאיזה כיוון העולם ילך. 

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, הבינתחומי הרצליה