חלונות פתוחים וכיול המזגן: כך תפחיתו את הסיכון להידבק במשרד

רק לפני כמה חודשים, הדיון החם סביב נגיף הקורונה עסק בשאלה כמה זמן הוא שורד על משטחים ועל אילו משטחים. ארגון הבריאות העולמי ובכירים במערכת הבריאות הישראלית אמרו אז שהתשובה לא ידועה עדיין, אבל "זו לא דרך ההדבקה העיקרית". כלומר, מנקודת המבט של אנשי בריאות הציבור, נכון יותר להשקיע את משאבי ההסברה והלוגיסטיקה באפיקים אחרים, כמו ריחוק חברתי וחקירה אפידמיולוגית. מנקודת מבטו של האדם הפרטי, שרוצה לדעת אם לחטא משטחים לפני שהוא נוגע בהם, זה פחות מספק. 

כך או כך, כעת מתקיים דיון דומה סביב השאלה אם וירוס הקורונה נישא באוויר. ארגון הבריאות העולמי הצהיר השבוע כי לא ניתן לשלול שהווירוס נישא באוויר באופן שמהווה סכנת הדבקה במקומות צפופים, סגורים ובלתי מאווררים. גם במקרה הזה, נראה שזו לא דרך ההדבקה העיקרית. מנקודת הבט של אנשי בריאות הציבור, נשיפה של הווירוס ישירות לתוך הפנים של אדם אחר ממרחק קרוב היא עדיין צורת ההדבקה שמניעתה תביא הכי הרבה תועלת ביחס לעלות. אבל מה יעשו האדם הפרטי, או המעסיק הפרטי, או חברת הנהלה של בניין עם הידיעה שהווירוס נישא באוויר?

כמה נוזל וירוס צריך כדי לשרוד

ראשית, מה המשמעות של הקביעה שהווירוס נישא באוויר? הרי הווירוס אינו יכול לשרוד באוויר ממש, אלא חייב להתקיים בתוך מעט רטיבות. עד כה, ההערכה הייתה שהווירוס חייב לשם הישרדותו להיות עטוף בכמות נוזל כבדה מספיק, כך שכשהיא נפלטת עם הבל הפה, או בשיעול או עיטוש, היא תיפול לרצפה בקשת בליסטית שאורכה לרוב לא יותר משני מטרים. ואכן, מחקרים מראים שכשמחפשים את שאריות הוירוס בחדר של חולה מאושפז, רוב הוירוס מפוזר ברדיוס של עד שני מטר סביבו.

ההשערה שנבחנת כעת היא שיכול להיות שהווירוס שורד גם בטיפות הרבה יותר קטנות, שלא נופלות מיד לקרקע בקשת בליסטית, אלא ממשיכות לרחף באוויר זמן מה. ההערכה הנוכחית היא שאם נכניס חולה קורונה ואדם שאינו חולה לתוך חדר סגור ואטום, נשמור על מרחק של שני מטרים ויותר ביניהם והם ישהו שם זמן מספיק, החדר יתמלא ברסיסי נשימתו של החולה המרחפים באוויר. אחרי שיעבור מספיק זמן, חברו לחדר ינשום את כמות הווירוס הקריטית להדבקה ויהפוך לנשא או לחולה קורונה בעצמו.

 תפתחו חלון

כל חדר סגור הוא מסוכן?

העדויות לכך שהווירוס נישא באוויר מתקבלות בין היתר מכמה אירועי הדבקה המונית שהגיעו לתקשורת ולכתבי העת המדעיים. למשל, הסיפור על "מקהלת הקורונה" במדינת וושינגטון בארה"ב. שירת המקהלה נמשכה שעתיים וחצי, בחדר סגור ללא ריחוק וללא מסכות, שלא נדרשו אז. תחקיר האירוע העלה כי 52 זמרים (87% מהקהל) נדבקו מחולה אחד. לו הוירוס לא היה נישא באוויר כלל, היינו מצפים כי רק מי שעמד סמוך לזמר החולה יידבק.

הסיפור מסובך יותר כי נראה שהזמרים החליפו מקומות כמה פעמים, עמדו ושרו במעגל וגם נשנשו מאותו שולחן כיבוד. אולם זו עדיין דוגמה לסוג האירוע שממנו ממליצים כעת להימנע.

אירועים אחרים שהעלו את הסברה כי הווירוס מופץ באוויר היו למשל הידבקות במסעדה, גם בשולחנות רחוקים מהחולה המקורי (הסבר חלופי הוא שמערכת האוורור דווקא דחפה את טיפות הנוזל עם הווירוס לכיוון השולחנות המרוחקים ולא נתנה להם ליפול לרצפה), וכן משחקי ספורט חורף המתקיימים באולם, כמו הוקי. הידבקויות נוספות אירעו במפעלי בשר. ייתכן שהטמפרטורה הקרה מעבה את הבל הפה, והשילוב שלהם בסביבה אטומה, חשוכה (קרינת השמש עוזרת בהרג הווירוס), שבה אנשים מתנשמים בכבדות בגלל עבודה פיזית וגם מתקרבים זה לזה כדי לשוחח בגלל הרעש, משלימה את התמונה לשיעורי ההדבקה הגבוהים.

האם זה אומר שכל שהייה בחדר סגור עם חולה גוררת הדבקה? נראה שלא. ארגון הבריאות העולמי מדבר על סיטואציות ספציפיות של צפיפות וחוסר אוורור שבהן אנשים מבלים יחד זמן רב. רוב החולים המאומתים במקומות סגורים כמו בתי ספר או מקומות עבודה אינם מדביקים היום את כל הבניין או אפילו את כל הכיתה.

מה עושים בבנייני משרדים?

אם כך, מה ההמלצה עבור בנייני משרדים? אחד הסיפורים המפורסמים הוא לגבי מוקד שירות לקוחות שבו 94 מתוך 216 עובדים נדבקו. אולם, הדוגמה הזו לא שוכפלה בכל מוקדי השירות ברחבי העולם שבהם היה חולה מאומת. אולי האוורור או הצפיפות באותו מתחם היו מוגבלים במיוחד. אולי העובדים החליפו ביניהם מיקרופונים לבישים.

העובדים באותו מוקד שירות כמעט לא הדביקו עובדים ממקומות אחרים, אף שכולם השתמשו באותה מעלית - גם היא חלל סגור וצפוף. זה לא אומר בהכרח שאין הדבקה במעליות, ותועד אפילו מקרה אחד שבו אישה הדביקה את שכנתה לאותו בניין בלי שנפגשו, כנראה דרך המעלית. אבל כנראה לא כל המעליות חושפות את המשתמשים בהן באותה מידה.

אז מה המסקנה? הסיכוי למנוע הידבקות הוא גדול יותר ככל שהמשרד מאוורר יותר - עדיף בחלונות פתוחים, עם שמש ישירה, כמה שפחות עובדים יחד, שמירה על מרחק ועטיית מסכות. גם עדיף שלא יצערו לחלל האוויר. אבל כמה אוורור, כמה אנשים, כמה הפרדה זה מספיק? על כך אין תשובות עדיין.

שמש ישירה וחלון פתוח אינם התשובה ליום עבודה ארוך בקיץ הישראלי, ובמשרדים רבים החלונות כל כך קטנים ולא נגישים, שאי שימוש במזגן פירושו שהאוויר פשוט יעמוד במקום. כלל לא בטוח שזה יותר טוב ממזגן.

מתנגדי המזגן מביאים אמנם כדוגמה את ספינת הדיאמונד פרינסס, שבה האורחים בודדו בחדרים ובכל זאת רבים נדבקו - כנראה בגלל מערכת האוורור שפיזרה את הוירוס בין החדרים. אולם לא כל מערכת מיזוג פועלת כך. מערכת מזגן ידידותית לקורונה היא כזו שמחליפה אוויר בין הפנים לחוץ, אך בלי לערבב את האוויר בין החדרים (בעיקר אם באחד מהם יש חולה או חשוד), וכוללת פילטרים מחטאים שהורגים את הווירוס בכל מעבר שלו דרך המזגן עצמו.

מומחים מציעים רעיון מעניין - להפעיל את המזגן ובו זמנית לפתוח חלון. לחשבון לחברת החשמל נדאג במועד אחר. המלצה נוספת היא לעבוד בטמפרטורה קצת יותר גבוהה מזו שאליה הייתם מכוונים את המזגן בימים רגילים, מאחר שהיובש והחום תורמים להרג הווירוס. 

הסטארט-אפ שפיתח שיטה לחיטוי האוויר

אם אפשר היה לחטא את החללים שבהם אנחנו נמצאים כך שהאוויר לא יכיל וירוסים, לא היינו מוטרדים מכך שהווירוס נישא באוויר. אבל אין דרך לחטא את כל האוויר בחדר גדול. או שאולי יש?

חברת הילה פארמה, שהוקמה ב-2016 על ידי מאיר דהאן, פיתחה חומר חיטוי שמתפזר באוויר, וכיום מייצרת אותו חברה סינית בשם פיזה טכנולוגיות. 

דהאן, שהיה מנהל החברה הפרמצבטית בקריה למחקר גרעיני בשורק, עסק בכל מה שקשור לרפואה גרעינית והתמחה בטיהור של מים ואוויר בחדרים "נקיים", וכך לבסוף הגיע לפיתוח שלו. 

צבי דהאן, שהצטרף אל אחיו לאחר הקמת הילה פארמה, מספר שהיא ייבאה מוצרים בתחום הרפואה הגרעינית, וגם מוצרי חיטוי כמו דו תחמוצת הכלור, המשמש בעיקר לחיטוי של מים. נעשו ניסיונות להשתמש בו כחומר חיטוי לאוויר, אולם הם נתקלו בקשיים עקב בעיית פיזור החומר ברחבי הבניין - החומר לא הגיע לחלק מהמקומות ובאחרים הוא הצטבר בריכוזים רעילים.

הפיתוח של מאיר דהאן אמור לפתור זאת. "מבחינת הרעילות לבני האדם, החומר מתפזר בריכוז שהוא נמוך מכדי להוות סכנה", אומר צבי. "לעומת זאת, אחרי 24 שעות מהרגע שהחומר החל להתפזר באוויר, כמות הווירוסים (לאו דווקא קורונה) שנמצאה בחדרים הייתה אפס. כך מצאנו בבדיקה של מעבדות אמינולאב.

"ברגע שהחומר נמצא באוויר, אם מישהו באותו רגע מתעטש, החומר פוגע בממברנה של הווירוס. אנחנו חושבים שאם מישהו התעטש ישר לפנים שלך, באופן שבו הווירוס הגיע ישירות לתוך מערכת הנשימה שלך, זה לא יעזור, אבל אם הווירוס נמצא באוויר עצמו או על הבגדים והגוף שלך, הוא יגיב מיידית".

ישנם פתרונות נוספים הנבחנים בעולם כמטהרי אוויר מווירוסים, וביניהם קרינה אולטרה סגולה, חומרים מבוססי גליקול, חומרים מבוססי אוזון ועוד. בבתי חולים המטפלים בחולים עם מחלות זיהומות, נהוג להשתמש בלחץ אוויר שלילי כדי להוציא את הווירוסים מן החדר ולפזר אותם לעולם הגדול בריכוזים לא מסוכנים.

"ההבדל המהותי בינינו לבין המתחרים הוא הפשטות של המוצר", אומר צבי דהאן. "זהו מוצר קטן בגודל של כף יד, ללא צורך בתפעול, ללא צורך בסוללות ו/או חשמל".

השאלה לגבי כל חומרי החיטוי, כמו במקרה של דו תחמוצת הכלור, היא אם ניתן להגיע לריכוזים אפקטיביים המפוזרים בכל הבניין בלי שייווצרו ריכוזים רעילים. בעתיד, אולי נצטרך לשאול את עצמנו מהי ההשפעה של חיים בסביבה סטרילית על הבריאות שלנו.