"גם סניף הדגל שלי ייסגר, וזה הכי מכאיב לי"

אני: לוקחת דברים עד הסוף ברצינות גמורה. יש לי ראש אנליטי ויצירתי, אני משלבת עיצוב וניהול. פרקטית, יורדת לפרטים ומתפשרת רק כשחייבים.

משפחה: ההורים של אמא ברחו, בנפרד, מליטא ליוהנסבורג בדרום אפריקה, נפגשו שם והיו פעילים בתנועת הבונים. סבא, רו"ח, היה ראש התנועה. הם עלו לארץ ב-1949, כשאמא הייתה תינוקת, התיישבו בחיפה והיו אנשי חברה מבוקשים. הצד של אבא עלה מפולין לפני המלחמה. סבא הגיע לקיבוץ נווה איתן וסבתא עלתה בגיל 17 לחיפה בזכות נישואים פיקטיביים לגבר שממנו התגרשה מיד. את סבא היא פגשה כמה שנים אחר כך.

ההורים נפגשו דרך חברים משותפים והתחתנו. אבא למד ראיית חשבון והתחיל לעבוד בחברה בירושלים, אחר כך הפך לשותף בפירמה בת"א ואנחנו עברנו להרצליה, והיה פעיל בלשכת רו"ח. אמא הייתה עקרת בית ועסקה במלאכת יד. היא הייתה תופרת לי בגדים מ"בורדה" בסבלנות שלי אין.

ילדות: נולדתי בירושלים, בבית הכרם. מכונת התפירה היא חלק מזיכרון הילדות שלי. הייתי בחוגי מלאכת יד, צורפות ומקרמה, בלט ופסנתר. תמיד אהבתי להתלבש, אבל לא היו לי שאיפות להתעסק בזה ובחרתי במגמת פסיכולוגיה. רק בסוף התיכון התחיל להבשיל אצלי הרעיון. לחברה שלי הייתה אחות שלמדה בשנקר ואני הוקסמתי. תוך כדי השירות הצבאי לקחתי קורס בתפירה, גרפיקה, ציור ואיור, ואחרי השחרור נרשמתי לשנקר ולוויצו חיפה. התקבלתי לשניהם ובחרתי בשנקר.

ליאור: בעלי, יצרן מוצרי קוסמטיקה ותוספי תזונה למותגים פרטיים של חברות מובילות. הכרנו בחופשת הקיץ בין שנה א’ ל-ב’, כשניסיתי להתקבל לעבודה כמלצרית והוא היה מנהל המסעדה. למלצרות לא התקבלתי, אבל הוא מינה אותי למארחת ומאז אנחנו יחד. הוא זה שדחף אותי לעצמאות ולנסות לבד. בשנים האחרונות הוא מעורב בעניינים הפיננסיים של העסק. יש לנו שלושה ילדים ואנחנו גרים ברמת אפעל.

פנאי: אני אמא מעורבת במשרה מלאה, ואספנית של פריטים נוסטלגיים שנותנים לי השראה. הפנאי שלי כרגע הוא לגלוש באינסטגרם ולראות דברים יפים לפני השינה.

קריירה: בסיום הלימודים עבדתי בשני מקומות. הראשון סגר את הסטודיו והשני עשה לי טובה ופיטר אותי, ואז התחלתי לעבוד לבד. דורית ירקוני פתחה חנות בוטיק למעצבים צעירים בדיזנגוף ונתנה לי ביטחון להוציא קולקציה. פיניתי חדר בבית, השתמשתי בציוד מהלימודים, הבאתי תופרת, ואחרי שנתיים לקחתי סטודיו בנחלת בנימין ושיווקתי בעצמי לבוטיקים. אחרי שמונה שנים פתחתי את החנות בדיזנגוף. בשיא היו לי 12 סניפים ו-50 עובדים.

המותג תפס תאוצה, אבל אחרי שנים של עבודה קשה, במקום שהעבודה תהפוך לקלה יותר, היא הפכה לבלתי אפשרית. מעבר לעובדה שאני פונה לקהל מצומצם, נכנס האונליין באופנה, התחילו טיסות לואו קוסט שהפכו למסעות שופינג, ותחרות התמחור הפכה לבלתי אפשרית. לפני שנה וחצי צמצמנו את החנויות לשש, הקטנתי את הצוות ואת הסטודיו, ואז הגיעה הקורונה.

קורונה: בפברואר סגרתי עוד סניף, ובמרץ הבנו שהנגיף לא הולך להיעלם ושאין ברירה אלא לסגור סניפים עם עלות גבוהה, כולל סניף הדגל בדיזנגוף שייסגר בסוף אוגוסט, מה שהכי מכאיב לי. למזלי, בדיוק סיימנו לעבוד על חנות האונליין החדשה שעלתה לאוויר והמשכנו למכור דרכה. עדיין לא קיבלנו פיצוי מהממשלה, כי לא היה לנו פנאי להתעסק עם הביורוקרטיה שקשורה בזה. היינו עסוקים בהישרדות. מכעיס אותי שלא חשבו על המעצבים הקטנים ושבארץ עדיין לא מבינים שעיצוב אופנה הוא חלק מהתרבות הישראלית, ואם הוא ייעלם אז כולנו הפסדנו, וזה בניגוד למדינות כמו בלגיה וצרפת שבהן מעצבים קיבלו תמיכה מיידית מהמדינה.

את קולקציית הקיץ אנחנו מוכרים ב-30% הנחה באתר ואני מתמקדת בהתייעלות, התמקדות, צמצום סניפים, לעשות מכירות פופ-אפ, ולקחת פחות סיכונים בעיצובים ופחות דגמים בקולקציה. אני לא שוקעת בדיכאון, כדי שלא תצא לי קולקציה קודרת, כי אני רוצה שהיא תהיה נקודת אור במציאות הזאת. אני לוקחת בחשבון שהקהל שהצטמצם עוד לפני הקורונה, יצטמצם עוד.

תפיסת עתיד: אני לא סוגרת ואני לא מתייאשת. אני פתוחה להצעות ולהזדמנויות, ואני פה.