"זה הווירוס, לא הסגר": הכלכלן שמייעץ לנתניהו חושב שכללי המשחק השתנו

"יש בתוכנית הסיוע שהובאה השבוע לכנסת אלמנטים נכונים מאוד", אומר פרופ' אורי חפץ. "בראש ובראשונה, האופק של התוכנית, שמספק רשת ביטחון בטווח הארוך למאות אלפי נפגעות ונפגעים. זה כבר דבר גדול. זה לא מספיק לדאוג שלמשפחות שנפגעו יהיה בחודש הקרוב כסף בשביל לשים לחם על השולחן, לשלם שכר דירה, ולשלם חשבונות. צריך גם לתת למשפחות האלה אופק, שידעו בוודאות שיהיה להן כסף גם בחודשים הבאים, גם אם המצב הכלכלי במשק לא ישתפר מהר.

"זו חובה מוסרית שלנו, לעשות כל מה שאפשר בשביל לצמצם את החרדה הכלכלית שלהן, שהיא עצמה הרסנית, לאורך זמן. אבל זה גם נכון מבחינה כלכלית, כי הכסף הזה חוזר לכלכלה, והביטחון הזה, שהכסף יהיה שם גם בחודש הבא, עוזר לכסף הזה לחזור לכלכלה יותר מהר, ולייצר ביקושים ולשמר מקומות עבודה. את כל זה התוכנית מנסה לעשות, ומנסה לעשות את זה בדחיפות - גם אם המחיר הוא התפשרות על כל מיני פרטים".

מה לגבי הטענות שדמי האבטלה הממושכים בתוכנית עלולים לתמרץ אנשים לא לעבוד, או לחלופין לעבוד בשחור?
"צריך לזכור שכל העברה של כסף בין אנשים, כל סיוע לחלשים, תמיד יש בו אלמנט שפוגע בתמריצים. זה ברור. דמי אבטלה למשל, תמיד פוגעים בתמריצים במידה מסוימת. השאלה החשובה תמיד היא: מה העלות ומה התועלת. גם בימים כתיקונם החלטנו שאנחנו כן רוצים רשת הגנה סוציאלית וכלכלית, למרות הפגיעה האפשרית בתמריצים. החלטנו שזה שווה את זה. אז על אחת כמה וכמה בימים טרופים אלו.

"בוא נהיה ברורים: כן, סיוע למובטלים, לעצמאים, למבוגרים, לצעירים, זה הכל יכול לפגוע בתמריצים, חד משמעית. אבל הפגיעה תהיה מוגבלת, ותמריצים הם לא הכל, בטח ובטח בימים כאלה, בהם סקטורים שלמים התרסקו, במהירות מסחררת, בכל העולם, כתוצאה מהמגפה. יש לנו כרגע דאגות גדולות מאוד, ופגיעה מסוימת בתמריצים היא רק אחת מהן".

חפץ, פרופ' לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת קורנל במדינת ניו יורק, מתמחה בכלכלה התנהגותית. במקביל, הוא מלמד כבר 15 שנה מאקרו כלכלה, והוא גם אחד השותפים בצוות הכתיבה של ספר לימוד בנושא עם יו"ר הפדרל ריזרב לשעבר, בן ברננקי. בשבועות האחרונים, חפץ היה גם לאחד הכלכלנים שהוזמנו לייעץ לראש הממשלה, בנימין נתניהו, סביב גיבוש תוכנית הסיוע למשק במשבר הקורונה שהובאה לכנסת השבוע, הכוללת בין היתר הארכת זכאות לדמי אבטלה ומענקים לעצמאים ולבעלי עסקים (חפץ מבהיר שהוא מנוע מלהתייחס לדיונים על התוכנית, וגם אינו מתייחס ליוזמה הנוספת שהציג ראש הממשלה ביום רביעי, לחלוקת מענקים לכל משק בית).

בחודש שעבר, חפץ נשא בכנס השנתי של האגודה הישראלית לכלכלה הרצאה על החשיבות המכרעת של שקיפות ומידע בימי משבר אפופי אי ודאות. וזה הדגש שהוא שב וחוזר אליו גם בראיון עם "גלובס". אבל אנחנו מתחילים בשאלה אחרת, שהופכת שוב לרלוונטית, בצל הדיבורים על אפשרות לסגר נוסף: האם המלחמה במגיפה באה על חשבון הכלכלה.

"הווירוס הרס את הכלכלה": ייתכן שהעלות הכלכלית הייתה גדלה בלי סגר

"אני לא רופא", אומר פרופ' חפץ. "אני לא יודע אם כדי לעצור מגיפה צריך או לא צריך סגר. אבל אני כלכלן ואני יכול להגיד לך: בשביל להרוס כלכלה לא חייבים סגר. הייתה תפיסה לא נכונה, שלפיה יש פה שתי עקומות, וצריך לשטח את שתיהן. יש את עקומת התחלואה, וצריך לשטח אותה. אבל זה מוביל לבור הכלכלי שגם אותו צריך לשטח - ויש פה טרייד אוף בין שני הדברים. לכאורה, אם תסגור את כולם בבית אף אחד לא יידבק, אבל הכלכלה תמות. ואם לא תסגור, לא יקרה כלום לכלכלה, אבל כולם ימותו. זה בערך היה הסיפור - והוא לא נכון. כי הכלכלה יכולה למות גם בלי שום סגר".

תסביר.
"נגיד שלא היו עושים פה סגר בשום שלב. אנשים היו מתחילים למות, והציבור היה מגיב: מפסיק לבוא לעבודה, מפסיק ללכת לקניונים, מתחיל להיזהר. גם זה היה עוצר את הכלכלה. וליתר דיוק, זה היה עוצר סקטורים מסוימים ולא סקטורים אחרים. הייתי מפסיק ללכת למסעדות אבל הייתי ממשיך לקנות בסופרמרקט.

"כך שזה לא בהכרח נכון להגיד שאם היינו משאירים הכל פתוח הכלכלה הייתה בסדר אבל התחלואה לא הייתה בסדר, ושאם נסגור יש לזה עלות כלכלית. גם אם לא היינו סוגרים הייתה עלות כלכלית - ויכול להיות שאפילו יותר גדולה".

כלומר הדאגה לבריאות הציבור לא באה על חשבון הכלכלה.
"יש מחקר מעניין של חוקרים מדנמרק שהשוו את דנמרק ושבדיה, מדינות מאוד דומות, במשך כשלושה שבועות במרץ-אפריל - תקופה שבמהלכה בדנמרק היה סגר, ובשבדיה כמעט ולא. לחוקרים היו נתונים יומיים מבנק גדול שכללו פעולות בכרטיסי אשראי ודביט, משיכות מזומן, והעברות אלקטרוניות. וכשמסתכלים על התקופה הרלוונטית, רואים בדנמרק ירידה כוללת של כ-29% בהוצאות הרלוונטיות של משקי הבית, ובשבדיה ירידה של כ-25%. מאוד דומה".

"כלומר זה לא ש'הסגר הרס את הכלכלה'. הווירוס הרס את הכלכלה. בלי סגר או עם סגר. איזה סוג של סגר נכון היה להטיל? באיזו מידה? האם לאפשר להתרחק 100 או 500 מטר מהבית? זה כבר עניין אחר".

רק לחדד את הנקודה: אם הווירוס הוא מה שהרס את הכלכלה, אז אולי גם מבחינה כלכלית צריך להקדיש הרבה יותר משאבים ותשומת לב למיגור המגיפה.
"מבחינת בריאות הציבור אין פה בכלל שאלה מה צריך לעשות מבחינת משאבים: חייבים לשדרג את המערכת, כולל את מערכת הבריאות. ובמונחים כלכליים, כל מה שניתן לעשות בשביל לאפשר לחיים לחזור למסלולם, יש לו מה שנקרא תשואה גבוהה מאוד".

"כשהעולם מתהפך עליך": הכללים השתנו, ולא יודעים למה לצפות

ההתנהגות הכלכלית שלנו, כך הזכיר חפץ בהרצאה בכנס האגודה לכלכלה, תלויה בציפיות שלנו לגבי מצב העולם בעתיד. בדרך כלל, הוא אומר עכשיו, "אנחנו יודעים לא רע למה צריך לצפות - כי כבר היינו בסרט הזה. מה שהיה זה בדרך כלל מה שיהיה. זה כלל אצבע מצוין. מתי הוא מפסיק לעבוד? כשהעולם מתהפך עליך וחוקי המשחק משתנים בין לילה. פתאום אין לי איך לבנות את הציפיות".

וזה בדיוק מה שקרה במשבר הקורונה. חוקי המשחק השתנו. "ועכשיו אני לא יודע לבנות ציפיות, כי לא הייתי אף פעם בסרט הזה. כל הנתונים שיש לי לא רלוונטיים. אנחנו בסיטואציה שבה לציפיות יש חיים משל עצמן".

כל זה אינו דיון תיאורטי בלבד, אלא קשור קשר עמוק לחיים הכלכליים שלנו, מסביר חפץ. "תיקח כל חוק שיש. דמי אבטלה, ארנונה. בימים כתיקונם הציבור מבין את החוק ומבין איך זה עובד. אם אתה עסק אתה משלם ארנונה כבר 20 שנה. אתה מבין איך זה נקבע, אתה מבין מתי תרד הוראת הקבע. אם אני בעל עסק, מסעדה בשוק בירושלים או פלאפליה פה בבית הכרם, אני לא צריך להבין את הפונקציות של משרד האוצר. אני יודע כמה אני משלם, כי אני משלם כל שנה אותו דבר בערך".

"לעומת זאת, מה קורה עכשיו? משנים את הדברים מהר, בתוכנית חירום. משנים את הטבלאות, משנים את הזכאות. זה דבר חדש. אף אחד לא מכיר אותו. אף אחד לא רגיל אליו. בימים כתיקונם, גם אם אני לא מבין שום דבר בחשבונאות, אני יודע פחות או יותר לתכנן, כי אני בענף הרבה שנים. עכשיו מצאתי את עצמי בעולם שבו אני לא יכול לתכנן, שיש בו כל כך הרבה אי ודאות. אז לפחות בדברים האלה, אני צריך לדעת, כן או לא: אני אהיה זכאי לדמי אבטלה עוד חצי שנה? אתם תורידו לי את הארנונה או לא? אתם משנים את החוקים? אני חייב לתכנן. שקיפות זה תמיד טוב, היום זה הפך להיות חיוני".

בעצם אתה אומר, תנו לי ודאות.
"אתם לא יכולים לתת לי ודאות. זה בדיוק העניין. יש אי ודאות נוראית. אף אחד לא יודע מה יהיה. אבל אל תוסיפו על זה. אני לא יודע מה יהיה שיעור האבטלה בעוד שנה. אבל אין סיבה שאני לא אדע אם אני אהיה זכאי לדמי אבטלה אם תהיה אבטלה של 5%, או 8%, או 11%".

איך עושים את זה? חפץ מתאר רעיון הדומה בסופו של דבר למתווה תוכנית הסיוע. "תוציא תוכנית שאומרת, הנה טבלה: אם האבטלה דו ספרתית, הזכאות מוארכת לשנה. האבטלה בין 8% ל-10%? דמי האבטלה יעמדו על 80%. תתחייב. תן טבלה. זו אי ודאות שאתה יכול לצמצם וזה המון".

תוכנית הסיוע מדברת על דמי אבטלה עד יוני 2021 או 10% אבטלה, מה שיגיע קודם, ו-75% דמי אבטלה מעל שיעור אבטלה של 7.5%. זה מספק? אולי היו צריכים לקבוע עוד מדרגות?
"אפשר לדון בפרטים, בסכומים, ובמדרגות, אבל העיקר פה הוא שיש כרגע מסגרת לטווח ארוך. זה נורא חשוב. הבעיה המרכזית בתוכניות לטווח ארוך, כאלו שמתחייבים עליהן מראש בשביל להוריד את האי ודאות, היא שמשלמים על זה אחר כך בחוסר גמישות. כי אולי המצב ישתפר מאוד בחודשים הקרובים ולא נצטרך תוכנית בהיקף כזה? אולי להיפך, נגלה שזה לא היה מספיק? המדרגות הן ניסיון לתלות את היקף התוכנית במצב המשק. לשמר גמישות, לשמר יכולת תגובה למצב שלא יודעים באיזה קצב הוא ישתפר, אבל כן רוצים לתת ודאות של 'אם יקרה ככה, אז נעשה ככה'".

"אנשים מאבדים את האמון": לא להרחיב את האי ודאות הקיימת

נושא הציפיות מחזיר אותנו גם אל הסגר, או ליתר דיוק אל ההחלטה להטיל סגר. "יש סיטואציות בהן סגר יכול לאותת שיש פה מקבלי החלטות ושהם לא מפחדים", אומר חפץ. "אתה יודע מה זה בשביל פוליטיקאי לסגור מדינה? יש כאן מסר של תרחיש שהוא כמו במלחמה: אני מקווה שלא נחטוף פה טיל אטומי, אבל יש סיכוי שכן אז אנחנו נחייב את כולם לבנות מקלט. הסיכון כרוך במחיר כל כך גדול, הלוואי שאני לא אשתמש בכל המחלקות הקורונה שהכנתי, אבל אני אכין. במובן הזה יכולים להיות יתרונות לסגרים, ולא רק לסגרים - אלא גם להגבלות נקודתיות כמו סגירת בתי ספר או סגירת אזורים. עצם זה שנוקטים צעדים כאלה מוקדם יכול לספק ביטחון או אמון במערכת. מוצר כל כך נדיר וכל כך חיוני בימים האלה.

"מצד שני, יש סיטואציות בהן סגר יכול לאותת את ההיפך: פחד, אובדן שליטה, קריסת המערכת. במצב כזה, סגר יכול להיות הקש האחרון שממוטט את טיפת התקווה האחרונה שנשארה לציבור, ואיתה את כל המשק. במובן הזה, סגר הוא נשק יום הדין, אסור להשתמש בו אלא במצבי קצה נדירים".

מנגד, ראינו החלטות שמתהפכות שוב ושוב. 50 איש באירוע, ואז 250, ואז הופכים חזרה. בתי כנסת כן, ואולמות אירועים לא.
"נורא ואיום".

כי?
"כי אנשים מאבדים את האמון במערכת. ואגב, יש דרך לפתור את זה. אפשר היה לומר: 'ככה החלטנו על 250 איש באירוע. יושבים אנשים רציניים מאוד, משרתי ציבור, רופאים בכירים, ואלה היו השיקולים שלנו, והנתונים שעליהם הסתכלנו'. עכשיו, אי אפשר לפרט את כל השיקולים. אבל תן את העיקרון. פחות או יותר ככה הגענו למספר הזה. ואז, כשביום אחרי תגיד 'בעצם שינינו מ-250 איש באירוע ל-50 בלבד', אתה תגיד גם, 'חבר'ה, הגיעו נתונים חדשים. אתמול אמרנו לכם איך החלטנו, היום ישבנו שוב, הגיעו נתונים חדשים, הנה תראו, ולכן ההחלטה חדשה'".

אבל זה לא מה שקורה.
"זה לא קורה. שוב, אי אפשר להגזים, ואי אפשר לפרט כל דבר. אבל אי אפשר גם ללכת לקיצוניות השנייה. וזה נכון לא רק לישראל אלא לכל מקום. אי אפשר גם להיות במצב שבו לא היינו אף פעם, שאף אחד לא יודע מה יילד יום, וגם לא לספר איך החליטו מה שהחליטו, וגם לשנות את זה כל הזמן".

"ואגב, יכול להיות שנכון לשנות את ההחלטות, כי המצב משתנה כל הזמן, ולומדים דברים חדשים. אבל כשמישהו מסתכל מבחוץ, זה לא נוסך בו הרגשת ביטחון שיהיה בסדר".

איך זה משפיע?
"עצם העובדה שלא נוסכים הרגשת ביטחון שיהיה בסדר, זה כשלעצמו יכול להפיל את הכלכלה. כי אם יש כזאת אי ודאות, מה זה גורם לציבור לעשות? לא לצאת לחופשה משפחתית. בוא נחכה, כי מי יודע, אולי נצטרך את הכסף לקניות בסופר. לא להחזיר את העובדים מחל"ת, כי מי יודע, אולי מחר יסגרו אותי שוב. לא לפתח את העסק, לא להשקיע בהון. אם יש אי ודאות הכי טוב לשמור את הקלפים קרוב לחזה, לשמור את הכסף. לחכות עד שהעננים קצת יתפזרו".

"כאמור, לגבי חלק גדול מהאי ודאות אין מה לעשות, ואין אף אחד שיכול לפתור אותה. אבל עליה נוסף מגדל של אי ודאות, שלגבי חלקו כן יש מה לעשות".

"קונצנזוס רחב": צריך תגובה מאקרו כלכלית שונה מבעבר

לסיום, אנחנו עוברים לתמונת המאקרו. תוכניות הסיוע אולי יכולות לתת ודאות וביטחון, אבל יש להן תג מחיר, שמגיע לעשרות מיליארדי שקלים, ומלווה בגירעון מאמיר.

אנחנו מורגלים לדבר על הצורך לשלוט בגירעון, ולשמור על אחריות תקציבית.
"ואני מסכים עם זה ב-100% - עם התוספת 'בימים כתיקונם'. אנחנו רוצים לשמור על אחריות תקציבית בימים כתיקונם. תודה לאל שהיינו כל כך קשוחים בנושא הזה, והתחלנו את המשבר עם יחס חוב-תוצר נמוך. תודה לאל שזה הדי-אן-איי באוצר, מאז שנכווינו במשבר של שנות ה-80. בימים כתיקונם, טוב מאוד שיש מי ששומר על הקופה. אבל כשפתאום מפציצים אותך? היחס חוב תוצר הוא לא הדבר הראשון שמדאיג אותי כרגע. כשאתה חוטף זעזוע כלכלי עולמי בסדר גודל כזה, התגובה המאקרו כלכלית צריכה להיות שונה בסדר גודל ממה שהורגלנו אליו. ודרך אגב, את זה כל המאקרו כלכלנים אומרים כבר חודשים. יש פה קונצנזוס רחב בכל העולם".

כלומר, יש לנו מרחב חופש שמאפשר כרגע תוכניות סיוע מהסוג שאתה מדבר עליו?
"בדיוק. בגלל הפנאטיות המוצדקת שיש לנו לגבי הגירעון ויחס החוב תוצר, בזכות השמרנות בימים כתיקונם, יש לנו היום מרחב פעולה. בימים כתיקונם, אני מסכים עם אלה שאומרים אל תפרצו את מסגרת התקציב, בוודאי כשאנחנו באבטלה נמוכה ובצמיחה. אבל בימים אלו, אני חושב שונה. צריכים פה גמישות מחשבתית, וצריכים להבין באיזה עולם אנחנו חיים. העולם שאנחנו חיים בו היום הוא מאוד שונה מהעולם שאנחנו בדרך כלל חיים בו. אני מקווה שנחזור לעולם ההוא כמה שיותר מהר". 

פרופ' אורי חפץ

בן 47, נשוי+3, מלמד במחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים ובבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת קורנל במדינת ניו יורק ● בעל דוקטורט בכלכלה מאוניברסיטת פרינסטון, מתמחה בכלכלה התנהגותית, ומלמד גם מאקרו כלכלה ● שותף בצוות הכתיבה של ספר לימוד בכלכלה עם יו"ר הפדרל ריזרב לשעבר, בן ברננקי