ממעט מדי להרבה יותר מדי: כרוניקה של פתרונות בעייתיים למשבר

מצד אחד - באמצע חודש יולי, ובעיצומו של מה שמתואר כגל השני של מגפת הקורונה בישראל, מודיעים ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר ישראל כ"ץ על "תוכנית כלכלית" שנעשית מעל ראשה של הפקידות המקצועית ושבמסגרתה יינתנו 750 לכל אזרח מעל גיל 18, וסכומים גבוהים יותר לכל משפחה, כתלות במספר הילדים.

מהצד השני - בחודש מרץ השנה, בעיצומו של הגל הראשון של המגפה, התעכבה הממשלה במציאת פתרון שיסייע בהבטחת שקט תזרימי למאות אלפי ישראלים שנקלעו בן-לילה למשבר ונזרקו משוק העבודה או שהעסק שלהם הושבת. הפתרון שהמדינה ניסתה לשווק באותם ימים של הגל הראשון כלל טריקים מוכרים של הפקידות המקצועית באוצר, ושנועדו להראות סיוע מובטח גדול מזה שמוזרם בפועל. זה נעשה אז במידה רבה תוך שליחת הציבור והעסקים לנטילת הלוואות שיבואו על חשבון העתיד של נוטליהן, במקביל לדחייה אוטומטית של כמה חודשים בהחזרי הלוואות קיימות בתקווה שמשהו ישתנה בינתיים לחיוב, מעצמו.

פחות מארבעה חודשים חלפו מהצד האחד של המשוואה, שבו נעשה מעט מדי על ידי הדרג הפקידותי המקצועי שלא הפנים את גודל המשבר, לבין הצד השני - הצד של התוצאה. הצד שבו הדרג הפוליטי הכי בכיר פורק עול ונוקט במה שניתן לתאר ככלכלת בחירות.

ה"תוכנית הכלכלית" של נתניהו וכ"ץ מפוזרת ולא ממוקדת. מדוע עובדי מדינה ועובדים אחרים מהסקטור הפרטי שהכנסתם לא נפגעה בשל המשבר, וגם כאלה שיש להם די והותר לשרוד את אתגרי התקופה בכוחות עצמם, צריכים לקבל "מתנה" שבאה מאותה המחסנית שאמורה לשמש את הסיוע לאלה שברגע הפכו למוחלשים ונזקקים?
התוכנית הפוליטית שמסתווה לתוכנית כלכלית אינה מלאה ומוגזמת. היא לא נראית כפתרון המיטבי למדינה עם מקורות מוגבלים ושצריכה להשתמש בהם בתבונה, ויותר מזה - באחריות. היא לא צריכה להסתכל רק על היום והרגע, אלא להביט ולהתחשב במה שיקרה בעוד שנה ובעוד עשר שנים.

הפתרון שהוצג פותר קצת מדי ועוזר גם למי שלא צריך עזרה, ובכך מוסיף אתגרים לכלכלה בהסתכלות לטווח בינוני ולטווח ארוך, ושבוודאי יגיעו, גם אם היום רבים חושבים ש"אחרינו המבול". שפיכת כסף לשם שפיכת כסף הוא בבחינת חוסר אחריות. הוא יוביל לפיצוי יתר בהמשך ויבוא על חשבון הציבור - בין אם דרך צימוק השירותים שהמדינה נותנת ובין אם דרך גזרות מסים שיידרשו כדי לממן את ה"הטבה" שניתנה גם לרבים שלא זקוקים לה.

אלא שהתוכנית הכלכלית, לכאורה, של ראש הממשלה ושר האוצר לא נוצרה יש מאין. היא נוצרה כמענה לוואקום שיצרה ההתנהלות המאכזבת גם של הדרג הפקידותי המקצועי באוצר. אותו דרג שבמידה רבה מדי נטה לשמירה על מסגרת תקציבית מסורתית, בחושבו על המשבר הפיננסי של 2008 יותר מאשר על המשבר השונה והחריף המתרחש כעת. וזאת, דווקא בימים שדרשו חשיבה מחוץ לקופסה. וכמו בהרבה היבטים אחרים, כשעושים משהו בחסר, מתוך רצון לחסוך, זה מוביל לפיצוי יתר בהמשך. מה שנקנה זול עולה ביוקר - מסתבר שזה נכון גם בתוכניות סיוע במשבר הכלכלי הנוכחי.

כך יוצא שמשבר הקורונה מציף כשלים או "סתם" אי-התעלות מצד פקידים בכירים שאמונים על קופת המדינה, וגם מצד פוליטיקאים שעכשיו לקחו את ההובלה ובציניות מפזרים כספים תוך שהם שוכחים, מרצון, שפיזור כספים מתקציב המדינה היא מתנה שתעלה ביוקר.

יש חוט שמקשר בין מה שהיה בעיצומו של הגל הראשון לבין מה שקורה היום - ממעט מדי ליותר מדי. זה לא רק ביציאה מהירה וכוללת מדי מהסגר שסיים את הגל הראשון באופן שהקדים את הגל השני של המגפה, אלא גם בכלכלה. נכון, המשבר הנוכחי חריף מאוד ומחייב שינוי בפרדיגמות. אבל שינוי פרדיגמות לא מצדיק פריקת כל עול. מה שקורה כעת נראה יותר ככרוניקה של טיפול בעייתי במשבר יוצא דופן בחומרתו, לצד אי-התעלות של אלה שמצופה מהם שיידעו לעשות זאת כשצריך. ועכשיו באמת שצריך.