הפגנת המחאה מאבדת את מטרותיה

ימי קורונה האיומים. שנת 2020 הופכת לאחת השנים הנוראות שהיו כאן אי פעם. עם מציאות קשה של אי-ודאות כזו שישראל לא עמדה מולה קודם.

המשבר וחוסר הוודאות "נתקלים" במשבר מנהיגות קשה, אחרי כשנתיים של משבר פוליטי שגם לא ידענו קודם. זאת, ללא תקציב מדינה, ללא ממשלה מתפקדת, ללא חזון.

וכל אלה בתוך שסע ופילוג, גזענות, משק קורס - כך שרובנו חיים בהרגשה שהמדינה מתפוררת.

הפעם, הערבות ההדדית הידועה של אזרחי ישראל בעיתות משבר, כמעט לא נראתה. להיפך, לראשונה השתררה כאן תחושה קשה של "איש-איש לביתו, כל אדם לגורלו שלו.

איש לא יכול היה לדמיין עד לפני כמה חודשים שנשמע ונקבל אמירות נוראות, כמו "המגפה הזו הורגת קשישים" כאמירות מקובלות.

את המילים המקוממות האלה שמעתי הרבה פעמים, כאילו הקשישים הינם בשר מבשרנו, מי שתרמו את מיטבם, וכעת יש מי שחושבים שלא שווה לשלם מחיר כלכלי כבד עבור קשישים, שממילא עומדים למות.

אני שונאת לעשות השוואות, אבל בכל תקופה ולו השחורה ביותר, חירפנו את נפשנו עבור כל נשמה ונשמה. נלחמנו כדי להשאיר בחיים פעוטות שזה עתה נולדו, וקשישים בכל מצב עד יומם האחרון.

לא להאמין, שאת הערך הקדוש מכולם - שמירת חיי אדם ("ובחרתם בחיים", "כל המציל נפש אחת...") - שבעבר היינו מוכנים לשלם מחירים הכי כבדים כדי להציל חיים, הפך בחודשים ספורים למטבע עובר לסוחר, שיש מי שלא מוכנים לשלם מחיר כלכלי עבורם. כלומר, מודדים בכסף ובעלות-תועלת בני-אדם בגלל גילם.

השתתפתי בהפגנה הראשונה והגדולה ב"בלפור" בירושלים לפהי כשבוע וחצי. אך יצאתי משם לפני שהיא קרסה לאלימות ואנרכיה המשתוללת. אני הגעתי להפגנה כי במוצ"ש שלפני, לא הצלחתי להגיע לכיכר רבין בת"א. קיוויתי שזו תהיה הפגנה משמעותית, שתחבר ציבורים גדולים למחאה עממית, שתשנה אולי את המדיניות המנותקת של הממשלה על כל גווניה ומפלגותיה.

התחושה שרבים מחברי הממשלה והכנסת מנותקים כעת ממה שקורה לעם ובמיוחד לחלשים, לאלה שאיבדו את מטה לחמם באחרונה ("חרטא"), וצללו אל מתחת לקו העוני. תחושת הניתוק מהעם גרמה לי לצאת ולהפגין למענם. אבל מה שקיבלתי הייתה הפגנה עם קול ברור - "שוחד, מרמה הפרת אמונים".

נכון, גם זה חשוב, אבל ברגע הקשה הזה היה צריך לצעוק שם "לחם-עבודה". הרגשתי שהמחאה מאבדת את מטרותיה, ועזבתי. ברחוב הירושלמי המחשיך קיבלתי את "קריאת ההשכמה" בצורת יריקות שנמרחו על שמלתי. יריקות שירקו עליי שני צעירים בסנדלים, בבגדים ובדגלים שחורים.

הם לא זיהו אותי, ואת כוונותיי. הם פשוט ירקו על אישה דתייה שהלכה לתומה ברחוב. נדמה לי שכל אישה הייתה עומדת ובוכה מיחס כזה. וזה גם מה שאני עשיתי. הדמעות של העלבון והכעס פשוט זלגו. עלבון מעורב בייאוש על המקום שהידרדרנו אליו. השנאה למה ולמי שהם לא אתה. על אי-הבושה של צעירים האלה פשוט לבזות אדם אחר ולפגוע בו סתם,ברמה הכי קשה ומבזה שיש.

אחרי שהתאוששתי מעט, החלטתי ל"צייץ" ולדבר בטוויטר. היה לי רמקול ביד, ואמרתי לעצמי שאני יכולה להשתמש בו. ייתכן, שמישהי אחרת הייתה פשוט ממשיכה בדרכה, ונותרת עם העלבון לאורך זמן.

השאלה המטרידה היום היא לאן אנחנו הולכים?

בימים קשים אלה, כשהסולידריות נשחקה, כשהקבלה וההבנה שאנחנו מגוונים ושונים - יהודים, ערבים, דתיים, חילוניים, ימנים, שמאלנים, מזרחיים ואשכנזים - חייבים להפנים שאנחנו צריכים לחיות כאן ביחד. חבל שההבנה הזאת, לצד החברה הנפלאה שלנו, וכוחותיה העצומים, נשחקת ומתפוררת.

נראה, כי בלהט הוויכוחים, ההפגנות והמחאות, רובנו מוכנים לפרק את היסודות שעליהם בנינו את המדינה ביחד. כן, זה ביחד, כי כל לבנה שהנחנו הייתה בצבע ובגוון אחר, בדעה אחרת, והתאחדנו לא פעם.

ועכשיו, משום מה אנחנו לוקחים את הלבנים הללו ומשליכים אותן על חלונות הראווה, על השוטרים, על אנשים שלא נראים כמונו. חבל.

הכותבת היא פעילה חברתית, חברת מפלגת העבודה