במקום לתת דגים, תלמדו אותנו לדוג

נתוני האבטלה לבדם אינם מלמדים על ההשלכות המלאות של משבר הקורונה על שוק העבודה. ההבדלים היטשטשו בין חל"ת לבין ירידה בהיקף ושעות העבודה; בין אובדן משרה של אנשים שרוצים ויכולים לחזור לשוק העבודה לאנשים שהוציאו את עצמם ממנו. באופן מסורתי, מובטלים הם אנשים שמצהירים על עצמם שהם פנויים לעבודה ומחפשים עבודה.

אבל המשבר הנוכחי יצר שתי קטגוריות נוספות של מובטלים: הראשונה היא עובדים בחל"ת שקשורים למקום העבודה הקודם שלהם ולכן אינם מתפרנסים אבל גם לא מחפשים עבודה, והשנייה היא אנשים שהם אולי בחל"ת או באבטלה אבל לא יכולים לחפש עבודה ולא פנויים לעבודה בגלל הצורך לתמוך במשפחה - משום העדר מסגרות חינוכיות או משום הצורך לטפל בהורים מבוגרים, או משום שהם עצמם בקבוצת סיכון ולכן לא יכולים לצאת לעבוד.

ארגון העבודה הבינלאומי (ILO) ניתח את שעות העבודה שהלכו לאיבוד בעקבות נגיף הקורונה. לדברי אנשיו, כדי להבין את השלכות המדיניות להתאוששות כלכלית, יש ערך בחלוקה של אובדן ההכנסה והפרנסה אצל אנשים עובדים לארבע קטגוריות:

עובדים פחות שעות: עובדים שחלה אצלם ירידה ממוצעת בשעות העבודה השבועיות ביחס להיקף העבודה לפני פרוץ המגפה.
מועסקים אבל לא עובדים: עובדים שנשארו מחוברים למעסיק ולמשרה שלהם אבל אינם עובדים בפועל, מאחר שהם בחל"ת או בחופשת מחלה.
מובטלים: אנשים שפנויים לעבודה ומחפשים עבודה.
חסרי פעילות: אנשים שהוציאו את עצמם משוק העבודה. ההבדל בין מובטלים לחסרי פעילות נובע מההתנהלות שלהם עצמם - הם לא מחפשים עבודה באופן אקטיבי כרגע.

מתברר שיש קשר בין האופן שבו מדינות מקבלות החלטות במשבר הזה לבין אובדן שעות העבודה באותן מדינות. לדוגמה, בקוריאה ובבריטניה, אובדן שעות העבודה נבע משעות עבודה קצרות יותר ומאנשים מועסקים שלא עבדו. בשני המקרים נשמר החיבור של העובד למעסיק הנוכחי, מה שאולי מקטין את הפגיעה בתעסוקה בטווח הקצר אבל עשוי להוות קושי לאורך זמן, אם השימור הזה לא יחזיר את העובד לאותו מעסיק.

בקנדה, לעומת זאת, היה אובדן רב של משרות - דבר שהגביר את האבטלה ואת העדר הפעילות, כלומר, היציאה משוק העבודה. בארה"ב, שני שלישים מהירידה בשעות העבודה נבעו מאובדן משרות, כמעט כולן אבטלה.

הזדמנות לסגור פערים

בכל העולם, ממשלות מגבשות מדיניות שתספק תמיכה לארגונים ולעובדים. לרוב, מדובר בכסף שבזמנים רגילים לא היה חלק מרשת הביטחון הסוציאלי, בטח לא של עצמאים. מעבר לכלים הרגילים של עידוד כלכלה ותעסוקה, ה-ILO מציע להתייחס לצורך להרחיב את ההגנות הסוציאליות לכל העובדים, שכירים ועצמאים, לעודד התאמה של צורות העסקה הגמישות ולחזק את הדיאלוג החברתי כדי לזהות פתרונות.

זו בעצם ההזדמנות הייחודית שייצרה לנו 2020, אם רק נדע לנצל אותה. מצד אחד, יש לנו מאות אלפי מובטלים ועוד עצמאים במצב דומה, ומצד שני, פערים גדולים בין היכולות הנדרשות בעולמות צומחים להיצע הקיים. ייתכן שיש כאן הזדמנות לטפל במקביל בשתי בעיות, אבל כדי שזה יקרה, צריך לסמן לעובדים את אפשרויות הפיתוח הנדרשות לתעסוקה ואת הדרכים להגיע אליהן. זה כבר דורש שיתוף פעולה בין ארגונים, משרדי ממשלה, ארגוני עובדים ומערכות הכשרה.

זה כמה שנים שדוחות עולמיים מדברים על הצורך להכשיר מחדש אחוזים הולכים וגדלים מהאוכלוסייה כך שיתאימו לתפקידים של מחר. הצורך להשקיע בהכשרות אינו חדש, גם לא המונח "למידה לאורך כל החיים", אבל לא התפתחו עדיין המערכות שיתמכו בכך, גם לא המערכת הכלכלית שתאפשר עצירה או לפחות האטה של היקף שעות העבודה לצורך הכשרה מחדש.

בשנים האחרונות התחלנו לראות את הפער נסגר על ידי ארגונים שהקציבו מאות מיליוני דולרים לשדרוג היכולות של העובדים שלהם. דווקא ההאטה הכפויה עכשיו והתקציבים הרבים המופנים אליה מאפשרים לנו לייחד את הזמן לסימון ולסגירת פערים בין מה שאנשים יודעים לעשות לבין מה שארגונים יצטרכו בשנים הקרובות.

מגזין HBR, במאמר שהתפרסם בתחילת יולי, מנסה לפצח את השאלה מה זה באמת אומר להכשיר מחדש היקפים כאלה של אנשים, לרוחב תעשיות שלמות. הוא מחלק את הסוגיה לשלושה: תוכן, מתכונת ומימון.

בנוגע לתוכן, מדובר בהכשרות שיאפשרו לאנשים לעבור בהצלחה לתפקיד או למשימות מסוג חדש ולרכוש מיומנויות ליבה שמתאימות לעולמות עבודה חדשים. המתכונת יכולה להיות למידה פורמלית במסגרות הכשרה, עם או בלי תעודות, וגם בצורות לא פורמליות באמצעות למידת עמיתים, למידה עצמית ולמידה ברשת. חלק מהשיקולים קשורים למה שאנחנו מנסים להשיג. במשבר הנוכחי, דווקא גישה וקצב מהיר נדרשים כדי לסלול את הדרך למי שרוצים ויכולים לנצל את התקופה לשדרג את עצמם בשוק העבודה. אם לשפוט לפי השטח, פלטפורמות קורסים מקוונות מדווחות על עלייה גדולה בשימוש מאז תחילת המשבר.

ובנוגע למימון, ראינו מצד אחד שארגונים גדולים מתחילים להשקיע ב-Upskilling וב-Reskilling של העובדים שלהם כבר לפני המשבר, אבל על פי דוח דלויט האחרון מדובר רק בכ-17% מהארגונים, וזה לבד לא יוביל לפתרון בהיקפים שצריך לייצר עכשיו. וממילא ארגונים קטנים ועצמאיים לא מסוגלים להתארגן, בטח לא לממן, תהליכים כאלה בעצמם.

לכן ההמלצה היא לייצר מסגרת סקטוריאלית ללא מטרת רווח וחוצת מגזרים, שתדע לזהות ולהגדיר את פער היכולות לכל ענף במשק ואת הדרכים הטובות ביותר לסגור אותו. מסגרות כאלה לרוב מורכבות מגופים ציבוריים, נציגי מעסיקים, ארגוני עובדים ואפילו מערכות הכשרה רלוונטיות וממומנות בשילוב של מקורות ציבוריים, עסקיים והשתתפות אישית.

בצרפת, לדוגמה, יצרו תוכנית בשם "פעילות חלקית", במסגרתה עובדים יכולים לקבל החזרים על הכשרות בתקופה של חל"ת או אבטלה, כשהרעיון הוא לנצל את הזמן הזה כדי לשפר מיומנויות ובכך לתרום להתאוששות הכלכלית. בסינגפור, מדינה מובילה בתקציביה להכשרות, יש כמה תוכניות במימון מדינה, מעסיקים וארגוני עובדים, שמטרתן לייצר לעובד תקציב שנתי מצטבר ל-Reskilling.

5 מיליון דולר לפתרונות חדשניים

ויש גם פתרונות עולם חדש לאתגר הזה. זכיתי בימים אלה לתרום, בהזמנתו של ד"ר רועי צזנה, להגדרת תחרות של קרן XPRIZE בנושא עתיד העבודה. התחרות החדשה קוראת לקבוצות לפתח טכנולוגיות ודרכי אימון חדשניות שבאמצעותן יוכלו גם אנשים מהשכבות הנמוכות לרכוש את המומחיות הנחוצה לכניסה למקצוע חדש בתוך פחות מחודשיים. ולא סתם מקצוע: זה חייב להיות מקצוע שמניב שכר מחיה לפחות, ושהדרישה עבורו אמורה להמשיך לגדול בעשור הקרוב. המטרה: למצוא פתרון מהיר ליותר מ-45 מיליון מובטלים בארה"ב. והפרס? 5 מיליון דולר.

בטווח הקצר, הרבה יותר קל ליפול על מערכות קיימות כמו מס הכנסה, ביטוח לאומי, דמי אבטלה. אבל אלה לא יכולים להיות פתרון לאורך זמן ואנחנו לא באמת רוצים לטפל במשבר דרך ההנחה שאפשר פשוט לשלם משהו על ההכנסה שאבדה לעובדים והעסקים שלא פרנסו את העצמאים. הנזק שגרם משבר הקורונה לכלכלה המקומית והעולמית מחייב להסתכל אחרת גם על המדיניות. יש כאן הזדמנות לעצב מחדש את התשתיות הציבוריות לעולם העבודה העתידי שמעבר לפינה ולהביא את ישראל שוב ליתרון תחרותי. או במילים אחרות, אולי במקום לתת לנו דגים זה הזמן ללמד אותנו.

הכותבת היא נירית כהן, יועצת אסטרטגית, חוקרת ומרצה בעולם העבודה העתידי